קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

יומא טבא – עיון בפיוט
אתר הפיוט והתפילה

יומא טבא – עיון בפיוט

חנה פתיה

הפיוט "יומא טבא" נולד ברפטואר השירים של קהילת יהודי חאלב, ומשם הלך ונפוץ בתפוצות ישראל כשיר לבר המצווה. עיון בפיוט.

יומא טבא – מילים וביצועים

השיר פותח בשמחת בר המצווה. היום שבו מגיע ילד למצוות הוא יום חג, יום טוב, לתלמידי חכמים, השמחים וחוגגים את היכנסו של כל ילד לעול מצוות. הילד הופך להיות מבן לאיש, בַּקֹּדֶשׁ אוֹתוֹ מַעֲלִין: ניתן לקריאה בשני רבדים – לא רק שהילד עולה לתורה אלא, אף שעם קבלת עול מצוות, הילד בר המצווה עולה בדרגה ומעתה הוא נחשב לאיש ויכול להצטרף למנין.

המשורר מדגיש את חשיבות בר המצווה ובעצם את קיום המצוות עד כדי כך שבזכות כך נגאלין ישראל. ומעניין שמיד עם הזכרת נושא הגאולה ממשיך המשורר לבקשת גאולה מהקב"ה, ומעתה אין זכר כלל לנושא בר המצווה עד לשורה האחרונה של השיר. המשורר פונה אל האל הנורא והאיום ומבקש ממנו: לְיֶשַׁע יָהּ דְּרוֹשׁ פִּדְיוֹם – בקשה שניתן להבינה בשני רבדים: האחד, בקשה שהאל ידרוש את פדיון בניו האסורים בגלות למען ישועתם; השני – קריאה לאל לצאת ולהושיע כביכול את שמו של הקב"ה עצמו. שורש תפיסה זו בפרשנות חכמי המדרש והסוד על הפסוק הנאמר בספר שמות (טז, יז) בתום מלחמת עמלק: וַיּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. וכך מפרש רש"י שם:

ויאמר משה, כי יד על כס יה, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נא' כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם.

שמו של הקב"ה מופיע בפסוק זה בצורה מקוצרת:  יָ-ה, וגם המלה כֵּס מופיעה בצורה קצרה, וחכמי הסוד והרמז למדו מכך שקיומו של עמלק פוגם כביכול בעולמות של מעלה. כל זמן שזרעו של עמלק בעולם אין כסאו של הקב"ה כביכול שלם ואין שמו שלם. הגאולה תהיה גאולתו של שם ד'. על פי המקובלים, ברכת בניין ירושלים שבתפילת העמידה (שמונה עשרה) רומזת אף היא להשלמת הכסא: וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

ראייה זו היא חלק מתפיסה רחבה יותר הרואה את השכינה השרויה בגלות אף היא והגאולה, הישועה, היא כביכול ישועתו של הקב"ה ולא רק של עם ישראל. די אם ניזכר בפסוקים כמו "נגילה ונשמחה בישועתך" (ולא "בישועתנו") או למשל מזמורי ההושענות – אני והוּ הושיעה נא.

המשורר מתפלל ומייחל לישועה, משבח את האל וחותם: וְגַם תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, הָאֵל מֶלֶךְ צוּר נֶאֱמָן. תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אמנם עשוי להשתמע כחוזר ומדבר על בר המצווה, אולם בהקשר שבתוכו הוא נתון, כאשר מתואר הקב"ה, הדברים מהדהדים את מאמר הגמרא שנאמר בהקשר למעמד שבו התגלה הקב"ה למשה בנקרת הצור, לאחר שמשה ביקש (שמות לג, יח–יט): "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", והקב"ה השיב לו: "לֹא תוּכַל לִרְאת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר: וְהָיָה בַּעֲבר כְּבדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: וַהֲסִרתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ." על כך אומרת הגמרא (ברכות ז, ע"א; מנחות לה, ע"ב): "מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין". ומסבירה הגמרא – מה פירוש אחוריי? הרי הקב"ה אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אם כן, מה ראה משה רבנו? את קשר התפלין הקשור מאחורי ראשו של האדם.