קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

ידך תנחני – עיון בפיוט
אתר הפיוט והתפילה

ידך תנחני – עיון בפיוט

ר' דוד מנחם

בחג הסוכות חוזרת ונאמרת הבקשה "הקם לנו את סוכת דוד הנופלת". אולי לכן נוהגים במסורת בבל לשיר בחג הסוכות את הפיוט, שבו חותם ר' ישראל נג'ארה כל בית בהבאת פסוק מן המקרא שבו מאוזכר דוד המלך, בן ישי. העיון שלפנינו דן באותם פסוקים שבחר ר"י נג'ארה לשבץ בשירו, בהקשר המקורי שבו נאמרו הפסוקים ובמשמעות המחודשת שקיבל כל פסוק ופסוק עם הבאתו בחתימת הבתים השונים בפיוט זה.

ידך תנחני – מילים וביצועים  

האמונה בבוא גואל לגאול את ישראל והעולם כולו היא מעיקרי האמונה היהודית. על פי עיקר אמונה זה, מצווה להאמין בבוא המשיח ומצווה לצפות לו, שאפילו אם יתמהמה, בו יבוא. ואמרו חכמים שהשאלה השלישית שיישאל עליה האדם בבית דין של מעלה היא: "ציפית לישועה?"

מתוך כך מתפללים היהודים בהפצרה לה' שימהר ויחיש את בוא מלך המשיח. לעתים באה הפצרה זו מתוך מצוקת השואל; לעתים מתוך "שכנוע" לה', שהנה אם יבוא מלך המשיח יגדל שמו וכבודו בעיני הגויים ולעתים ישנה תוכחה עם דרישה שה' יעמוד בהבטחתו וישלח את המשיח. בפיוט "ידך תנחני" נקט ר' ישראל נג'ארה בכל השיטות האפשריות: הוא מזכיר את מצוקת המבקש, הדל שלבו נמס, נבדל מעירו, נאנח, זועק "מתי יבוא משיח". הוא מצרף לבקשה את המצב המביש שבו הגויים אומרים: מי בן דוד? ומי בן ישי? ואין תקווה ואין עוזר ואין סומך, ובכך מתחלל שמו של הקב"ה, שהנה הנבואה והחזון הנמרץ טרם קוימו. עוד הוא פונה בדרישה לה' שיקיים את נדרו  ושבועתו, שנשבע לדוד שזרעו ישב בכסא המלוכה עד עולם.

בווידוי הגדול ליום הכיפורים, שכתב רב ניסים אלנהרואני, שחי ופעל בבבל בסוף המאה התשיעית ובראשית המאה העשירית לסה"נ, נאמר: "מרדנו במלכות שמים מרדנו במלכות בית דוד מאסנו בבית המקדש, ושלשתם אנחנו מבקשים". הבקשה למלכות בית דוד מתבטאת ברצון לראות ולחזות במלך המשיח שהוא מזרעו של דוד המלך, ושמו אף הוא דוד, כדברי הגמרא:

"אמר רב יהודה אמר רב: עתיד הקב"ה להעמיד להם [לישראל] דוד אחר. שנאמר: 'ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אָקִים  להם' (ירמיה לט). הֵקִים [בעבר] לא נאמר אלא אָקִים."
(סנהדרין צח, ב)

ר' ישראל נג'ארה חותם כל בית בשיר בשיבוץ המזכיר את דוד, בן ישי, גם אם במקור נאמרו הפסוקים כהתרסה נגד דוד ומלכותו. כאן הופך המשורר את היוצרות ובאותו פסוק שנאמר נגד דוד המלך, הוא משתמש כבקשה למלכות דוד, לביאת משיח בן דוד.

*

בבית הראשון מביא המשורר פסוק ממעשה מרד שבע בן בכרי בדוד. אחרי שנכשל מרד אבשלום בדוד אביו ובמלכותו ודוד המלך עמד לשוב לירושלים, התווכחו ישראל ויהודה ביניהם מי קרוב יותר למלך להקביל את פניו, והנה הגיע לשם איש בליעל ושמו שבע בן בכרי, תקע בשופר כסימן למרידה והכריז: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כ, א). ואכן לקול קריאתו עלו אחריו כל אנשי ישראל ואנשי יהודה המשיכו לדבוק בדוד. כתיקון למרידת בני ישראל כותב כאן המשורר: "חִישׁ תֵּן לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגַם נַחֲלָה בְּבֶן יִשָׁי". יוצא שרבי ישראל נג'ארה עושה בפיוט זה כעין "תשובת המשקל" וכנגד מעשה המורדים בדוד המלך שאמרו "אין לנו חלק בדוד", הוא שם בפי האומה את הבקשה – חיש תן לנו חלק ונחלה בדוד ובמלכותו. 

גם בבית השני משתמש ר' ישראל נג'ארה בשיבוץ, שבמקורו במקרא נאמר כתרעומת וביקורת על דוד. דוד בורח מפני שאול המלך, המבקש את נפשו, ושופך את מר לבו לפני יהונתן, ידיד נפשו ורעו האהוב, בנו של שאול המלך. דוד מציע ליהונתן לבחון את התנהגות אביו ויחסו אליו בכך שלא יבוא לסעודת החודש ויבחן את תגובתו לכך. ואכן ביום החודש השני שואל שאול את יהונתן בנו: "מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם", כשבעצם כוונתו, כפי שמתברר לאחר מכן, היא לפגוע בדוד בשעת הסעודה, להמיתו ולמנוע את מלכותו. כאן שם ר' ישראל נג'ארה את השאלה כבקשה בפי האומה, המבקשת את גילויו של דוד כמלך המשיח. אגב, חסידים שאלו: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם שלשום גם היום?" והשיבו: "אל הלחם": מפני שכל התפילות שלנו פונות לבקשת פרנסה טובה וחיי גשמיות מרווחים, ולא לבקשת מלכות דוד.

בבית השלישי משובץ שוב פסוק שבמקורו נאמר בזלזול כנגד דוד. הפעם אלו דבריו של נבל הכרמלי, שממנו ביקש דוד, בעת בריחתו מפני שאול, שייתן לו ולנעריו מִצֹאנו לכבוד סעודת ראש השנה (על פי רש"י שם ומדרשים). נבל עונה לנערי דוד בזלזול: "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו" (שמואל א כה, י). זאת בשעה שדוד כבר נמשח בשמן המשחה למלך על ישראל בידי שמואל הרמתי. ואכן, נבל הכרמלי נענש וה' נגפו והמיתו. כאן משתמש ר' ישראל נג'ארה במלותיו של נבל הכרמלי כדי לבקש מאת ה' שכאז כן עתה יצמית לשון אשר חורצת דברי בלע על דוד בן ישי.

בבית הרביעי משתמש המשורר במילותיו של שאול המלך, הכועס על יהונתן בנו ונוזף בו על חברותו עם דוד ועל כך שהוא מעדיף את דוד ומלכותו על פני בית אביו ומלכותו, וכך אומר לו שאול:

"בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי... כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אתוֹ אֵלַי כִּי בֶן-מָוֶת הוּא."
(שמואל א כ, ל–לא)

כאן הקריאה אל ה' היא שיקים ויכונן את מלכות בית דוד, שבו בחר ה' למלך, וכך יקיים את שבועתו לדוד, כמתואר בתהלים: "נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ" (קלב, יא). בחירתו של דוד היא בחירה מוחלטת בלא שום אפשרות לערער עליה, שכן אמרו במדרש (שוחר טוב על תהילים קלב): "עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראויין למלכות, משנבחר דוד יצאו כל ישראל שנאמר: 'הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח' (דברי הימים ב יג, ה)". בחירת דוד למלך היא מידי ה', ולכן אין עליה עוררין. 

בבית החמישי משתמש המשורר בפסוק שאותו דרשו חז"ל כדברי סרה בדוד. הפסוק לקוח משמואל א (טז, יח), שם מסופר על הרוח הרעה שמבעתת את שאול ואת עצת נעריו אליו להביא לו נער שינגן לפניו על מנת שתסור ממנו רוח רעה זו. אז מציע אחד הנערים להביא את דוד: "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ". על פניו אין כל דבר שלילי בשבחי נער אלמוני זה. אלא שרבותינו דרשו בגמרא (סנהדרין צג, ע"ב) שאותו נער היה דואג האדומי, שונאו של דוד, וכל הפסוק הזה נאמר בלשון הרע:

יודע נגן – שיודע לשאול באורים ובתומים;
גבור – שיודע להשיב;
איש מלחמה – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה;
וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום;
ועל כל שבח ושבח ששיבח דואג את דוד ענה לו שאול: יהונתן בני כמוהו.
דהיינו שאול רואה בדברי דואג התנצחות ו"עקיצה". וכשאמר לו דואג שה' עם דוד, חלשה דעתו של שאול, שרוחו של ה' כבר סרה מעליו, ונתקנא בו. מכאן שבכל השבחים הללו נתכוון דואג להכניס עין רעה של שאול בדוד, שיתקנא בו. כאן בפיוט דוד כבר מלך: הִנֵּה מָצָאתִי דָּוִד מֶלֶךְ. 

(בדברי דואג האדומי נכתר דוד בששה כתרים ובששה שבחים. ואכן המספר שש הוא מספר חזק במשפחת בית דוד. בועז נתן לרות שש שעורים (רות ג) ודרשו רבותינו (ילקוט שמעוני סימן קכה): "דרש בר קפרא וכי דרכו של בועז ליתן שש שעורים מתנה? אלא רֶמֶז רָמז לה שעתידין לצאת ממנה ששה בנים שמתברכין בשש ברכות ואלו הן: דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה", וכבר ראינו את שש הברכות בהן התברכו דוד ומשיח. דבר זה מסביר אולי את בחירתו של ר' ישראל נג'ארה לכתוב בפיוט זה שישה בתים). 

בבית האחרון מביא ר' ישראל נג'ארה פסוק שכולו לטובה, מתוך נבואתו של ישעיהו על מלך המשיח לעתיד לבוא: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ" (ישעיהו יא, א–ב). ומפרש שם הרד"ק:

"ולפי שישראל גלו מארצם כמה שנים ונפסקה מלכותם, כאילו נכרת העץ, אבל הגזע והשורשים נשארו, אמר כי עוד יש תקווה שיחליף הגזע, ואמר הנביא כי משורש ישי ומגזעו יצא עוד חֹטֶר נצר, ויהיה עוד מלך על ישראל כבתחילה ויותר ממה שהיה".

חוטר הוא מטה המלוכה. ר' ישראל נג'ארה רואה כבר את תחילת הגאולה, לדעתו כבר יצא חוטר מגזע ישי, הַצִיץ הֵצִיץ, ומה שנשאר הוא לקוות שיצמח לסנסן איום (ענף גדול). בתנ"ך נמשל מלך המשיח לצמח, וגם בתפילת העמידה אנו מבקשים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וכתב הרד"ק (לזכריה ו, יב) "ונקרא צמח כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שיגדל מעט מעט עד שיגדל מאד". ומכאן לבקשה שיצמח הציץ מהרה לענף גדול, ולאילן שאפשר ליתלות עליו.