ר' דוד בוזגלו

---

"מדוד עד דוד לא קם כדוד." מילים אלה כתב הרב שלום משאש ע"ה, ששימש כרב הראשי בירושלים, על ר' דוד בוזגלו, גדול משוררי יהדות מרוקו ופייטניה במאה ה־20, שיצר ופעל במרוקו ובישראל. מיהו ר' דוד בוזגלו?

הוא נולד בשנת התרס"ג (1903) בעיירה זאוויא הסמוכה למרקש, שבה למד אצל מורו הפייטן ר' חיים עטר, מי שהוציא לאור את "שיר ידידות" במרקש. בהיותו נער צעיר הוא התייתם משני הוריו. בהיותו כבן שש עשרה עברה משפחתו לקזבלנקה שאליה הרחיק רבו, על מנת להמשיך וללמוד מפיו את מסורת השירה העברית. בקזבלנקה השלים את לימודיו התורניים ונחשב ל"עילוי" ולבעל זיכרון יחיד במינו, תכונה שעמדה לו לשנים, כאשר איבד את מאור עיניו בגיל 46. וכך מוסיף ומתארו הרב שלום משאש: "המפורסם בחכמתו ופקחותו הגדולה, בתורה ומפרשיה, בש"ס ונושא כליו. ברעיונות עמוקים וישרים, ובשירתו הנעלה. משורר גדול ונפלא." הוא היה גדול בתורה ובשירה כאחד.

במקביל ללימודיו התורניים המשיך ללמוד באופן שיטתי מפי ר' חיים עטר את מסורת הפיוטים, ועם השנים היה לו  חלק מרכזי בביסוסה של מסורת זו כמסורת הפיוטים העיקרית של יהודי מרוקו. זאת הודות לביצועיו המרשימים של מסורת זו ולהתמדתו בהנחלתה לדורות של פייטנים. את רזי המוסיקה האנדלוסית המקומית למד מפי בכירי המוזיקאים הערבים שפעלו במרוקו. בקיאותו וכישוריו המוזיקליים וקולו המיוחד, בעל העצמה והצלילות, הוציאו לו שם בכל רחבי מרוקו, בין יהודים ומוסלמים כאחד. בקזבלנקה הוא היה לפייטן וחזן מבוקש בתפילות, אירועים ושמחות. הוא הקים מקהלות של ילדים ונערים שלמדו פיוטים ואף ליוו אותו בהזדמנויות שונות. תלמידים רבים למדו מפיו את מסורת הפיוט.

ר' דוד כתב מאות פיוטים – בעברית, בערבית יהודית, ובשילוב של השתיים ("מטרוז"). בהיותו במרוקו סבבה שירתו סביב הנושאים המרכזיים בשירת הקודש העברית – שירי גלות וגאולה, שירים לחגים ומועדים, שירי מוסר המטיפים נגד הגאווה וגבהות הלב, שירי שבח לדמויות מן המקרא, לרבנים ולצדיקים, שירים לארץ ישראל ולירושלים.

החל משנות העשרים של המאה הקודמת החלה להתפתח במרוקו תנועה תרבותית בשפה העברית, שמספר משתתפיה גדל בכל שנה והגיע לשיא לאחר מלחמת העולם השנייה. רבי דוד בוזגלו היה לאחד ממניחי היסודות של התנועה העברית בקזבלנקה. הוא הקים יחד עם כמה מחבריו חברה להפצת השפה העברית ושמה "מגן דוד", ושימש כמזכירהּ. הוא היה למורה מרכזי בעירו והכשיר דור של משכילים ומורים לעברית, נתן את ידו בעסקי הדפוס העברי בקזבלנקה וערך והגיה ספרים בעברית.

לאחר עליית יהודי מרוקו למדינת ישראל הצעירה, שבה שלטה בכיפה מדיניות "כור היתוך", הייתה ציפייה שיתנערו מעברם וממרכיבי תרבותם, שנתפסו כגלותיים. הפיוט נתפס כשירה בעלת מאפיינים דתיים ואף ערביים, שלא תאמו את רוח התקופה. באופן פרדוקסלי, דווקא המגורים בפריפריה, בריחוק מהמרכז הישראלי שלחץ לשינוי, אִפשרו ליהודי מרוקו לשמר את תרבות השירה המרוקאית. הפריפריה הישראלית המשיכה לצרוך ולייצר תרבות שירה ופיוט במשך עשרות שנים, בלי שתקבל כל ביטוי במרכז הישראלי.

עלייתו של רבי דוד בוזגלו לישראל, בשנת 1965, נתפשה כביאת משיח תרבותי. לדימוי זה סייעה הזללאבה הלבנה המסורתית שלבש, שאותה לא החליף גם לאחר עלייתו ארצה. בעשור שפעל בארץ נדד בעיירות הפיתוח ועודד את קהילת יוצאי מרוקו, שהתמודדה באמצעות השירה הקהילתית עם קשיי הקליטה בישראל והתיוג המכתים. אירועי השירה התקיימו בבתים פרטיים, בבתי כנסת ובאולמות קולנוע שהיו מלאים מפה לפה. לרבי דוד בוזגלו תרומה חשובה בהחייאת תרבות הפיוט בישראל, ובעיקר בחידוש מסורת "שירת הבקשות".

בארץ כתב את שיריו המשמעותיים ביותר. רובם הוקדשו לשבחי ארץ ישראל. אחד משיריו הארוכים והחשובים ביותר הוא השיר "אך בך מולדתי", שיר שהוא דו־שיח בינו ובין המולדת, שאותו כתב עם הגיעו לארץ. הוא כתב גם כעשרים שירים סביב מלחמת ששת הימים. למרות מאות שיריו לא ראה עצמו ר' דוד כמשורר, ומעולם לא הסכים לכנס או לפרסם את שיריו בכתב, וגם לא חתם שמו עליהם באקרוסטיכון. כך גם נהג, למרבה הצער, בביצועיו הקוליים, כאשר סירב להתיר הקלטה של קולו. פעם אחת הסכים שפרופ' חיים זעפרני יקליט אותו, וכן כמה מתלמידיו הקליטו אותו בסתר ופרסמו את ההקלטות רק לאחר מותו. חלק מהקלטות אלו נמצאות באתר, ואנו מודים למשפחתו על הרשות לשימוש בהן.

עוד בחייו הפכה דמותו לאגדה בקרב יהודי מרוקו, ועם מותו בשנת 1975, אחז רגש של יתמות בחובבי הפיוט. אך ר' דוד בוזגלו השכיל להעמיד בארץ תלמידים והכשיר אותם להיות מורים ולהעביר את המורשת לדור הבא. ואכן תלמידיו ואוהדיו המשיכו את דרכו והם עוסקים עד היום בהפצת ובהנחלת מסורת הפיוט של יהודי מרוקו ברחבי הארץ והעולם.