שירים על השולחן
הייתי כבן 33 כאשר שמעתי בפעם הראשונה את שירתה של משפחה יהודית על יד שולחן שבת. התפלאתי: כיצד ייתכן שיש עוד דבר כזה בעולם? הרי אפילו בשנות נעורי בכפרי הונגריה קשה היה למצוא התכנסות כזו, שירה ספונטנית ובלתי מאורגנת. וכל זה בפריז! האדם המודרני התרחק מן השירה, אפילו החיילים אינם צועדים כבר בליווי שירה, וזִמרת שיכורי הפונדק נעשתה נדירה אף היא.
מארחיי הסבירו לי שאֵלו זמירות שבת שמילותיהן כתובות בסידור התפילה. מזה הבנתי שהפיוטים הללו עתיקים הם בוודאי. הלחנים, לעומת זאת, נראו לי חדשים הרבה יותר. כאשר הוזמנתי למשפחות אחרות (אף הם יהודים צרפתים ממוצא אלזסי) ראיתי שהלחנים מתחלפים קצת, ושלכל משפחה אוצר של כחמישה לחנים על אותו הפיוט. אז החלטתי שאם גם לי תהיה משפחה, אחבר גם אני לחנים משלי על הפיוטים הללו, וכך עשיתי כעבור מספר שנים.
כאשר הכרתי כבר סוגי שירה שונים – תפילה בבית הכנסת, ניגונים חסידיים, שירת בקשות וכו', התבוננתי במקומן של זמירות השבת בתוך מכלול השירה ביהדות. היה לי ברור שמעמד זה שונה משאר פעילויות שבהן מופיעה השירה. במקום המסגרת הקהילתית, כאן מתבטא התא המשפחתי. מכאן האופי הספונטני, לעומת הארגון והסדר של שירי התפילה. שם רק הגברים משתתפים, כאן – כולם, גם הנשים והטף. המנהג הוא עתיק. הזמירות כתובות בכל הסידורים ואף מסודרות לפי ארוחות השבת לפי סדר קבוע. זו בעצם הפעולה התרבותית־חוויתית היחידה של התא המשפחתי, שבה הילדים רואים את הוריהם מדי שבוע שרים אִתם, וכל זה נחרט עמוק בזכרונם. לכל משפחה גוון מוזיקלי שונה ואוצר שירים המאפיין אותה. ואוצר זה עובר מדור לדור.
מאוחר יותר, כאשר ישבתי על יד שולחנם של חסידים, נוכחתי לדעת שמעמד זה שונה אצלם – ברוב המשפחות שר רק ראש המשפחה, או שאין הם שרים זמירות כלל. לעומת זאת, הם שרים זמירות על יד שולחן הרבי בהתכנסות לילית הנקראת בפיהם "טִיש". למה עזבו את השירה המשפחתית והתיקו את מקומם להתוועדות של גברים? מאוחר יותר ראיתי תופעה דומה גם אצל חלק מעדות המזרח, השירה על יד השולחן הוזנחה, ובמקומה באה שירת הבקשות בבית הכנסת, כעין תיקון חצות. האם זה חשש מ"קול אישה", הגם שזה בתוך המשפחה, או שיש בכך ביטוי לצורך להתאגד בחבורות גברים כמי שעוסקים בתורת הנסתר?
האם יש קשר בין המבנה החברתי לבין מעמדה של המשפחה? – ניתן להציע אולי שבמקומות שהמבנה החברתי אינו בורגני, כמו במזרח אירופה, נחלש מקומה של המשפחה, ומעמדה כדרגת ביניים של התרבות המשפחתית בין הקהילה ליחיד מתערער. הבדל זה מתבטא גם בשטחים אחרים, כגון חינוך הילדים, המוטל על המשפחה בקהילות מערב אירופה, ובמזרח אירופה מוטל על הקהילה ומוסדותיה, וכך אצל החרדים בארץ. מכאן עולה כי מעמד הזמירות על יד שולחן שבת מבטא ומסמל את פני החברה.