חנה פתיה
על דמותו של ר' אברהם אבן עזרא, משורר, חוקר, פרשן, דקדקן ופילוסוף יהודי בולט בימי הביניים, אשר רבים מפיוטי הפכו לחלק בלתי נפרד ממסורת הפיוט היהודית.
ר' אברהם אבן עזרא נולד בשנת 1089 או 1092 בטודילה, סמוך לחלקה הנוצרי של ספרד. בעיר זו נולדו גם ר' יהודה הלוי ור' בנימין מטודילה, שהיו בני זמנו של ראב"ע. מעניין שר' אברהם אבן עזרא קיים בחייו שילוב של שתי דמויות אלו. כריה"ל היה אף הוא משורר ופילוסוף גדול, וכמו ר' בנימין מטודילה נדד ונסע בדרכים. לימים ייקשרו ביניהם שתי דמויות מופת אלו גם בקשרי נישואין. בנו של ראב"ע, יצחק אבן עזרא, שהיה משורר נחשב בפני עצמו, נושא לאשה את בתו יחידתו של ר' יהודה הלוי.
קרוב לחמישים שנה יושב ראב"ע בספרד, ובשנת 1140, השנה שבה יוצא ריה"ל אל מסעו האחרון אל עבר ארץ הקודש, גולה ראב"ע ממקומו ועוזב את ארצו, כנראה בשל תחושתו את האסון המתרגש לבא. בני כת המוואחידון השתלטו על צפון אפריקה ויצאו לכבוש את ספרד מידי המוראביטון במסע רצוף פרעות אכזריות ביהודים. יהודי ספרד הועמדו בפני הברירה להתאסלם או למות. רבים סירבו להתאסלם ומתו על קידוש ד'. הבשורות הרעות הגיעו אל ראב"ע במקום גלותו ברומא והוא נושא משם קינה הפותחת במלים: "אהה כי ירד / עלי ספרד / רע מן השמים". הוא הולך ומתאר את הפרעות שנעשו ביהודים ובוכה מר על מר גורלם. חשיבותו של שיר זה רבה מבחינה היסטורית שכן ראב"ע נוקב שם בשמות הערים בספרד ובצפון אפריקה אשר נחרבו בפרעות ומתאר את שהתחולל בהן.
ר' אברהם אבן עזרא, האציל הספרדי הגאה שגלה ממקומו, אשר נשא את מקום מוצאו כתואר אצילות – "אברהם הספרדי" – היה "איש הקשר" בין תרבות יהודי ספרד ויצירתם הרוחנית ובין ארצות אירופה הנוצרית. היהודים באירופה לא ידעו ערבית ונזקקו לתרגומים עבריים של שפע היצירה היהודית בספרד מכל התחומים, שרובה נכתבה ערבית. ראב"ע עסק בתרגום הן לפרנסתו והן מתוך תחושת שליחות של הפצת ספרות זו.
אבן עזרא יושב ברומא שנים אחדות וממנה ממשיך לנדוד בין ערי איטליה השונות. בהמשך הוא פונה אל צרפת. ייתכן ששם נפגש עם הרשב"ם ועם רבנו תם, נכדיו של רש"י. מכל מקום, נותרו בידינו שירים היתוליים שהחליף עם רבנו תם. מצרפת המשיך המשורר בנדודיו והגיע לאנגליה, שבזמנו נחשבה "קצה" היישוב היהודי באירופה. שם ציפו לו מוקיריו ומעריציו ושם כנראה נפטר בשנת 1164.
שירי אבן עזרא ודמותו של אבן עזרא עצמו שימשו דוגמה והיו למקור השפעה של הסגנון הספרדי בכל הארצות שבהן ביקר, במיוחד באיטליה ובפרובנס, שם התחילו המשוררים לכתוב בסגנון ספרדי סמוך מאוד לביקורו. צפון צרפת ואשכנז הכירו את השירה הספרדית לפני ביקורו של ראב"ע שם, אבל ביקורו שם הגביר את השפעתה.
בבואו לרומא נוכח כי ידיעתם של חכמיה את הלשון העברית אינה מספקת ולכן חיבר למענם כמה ספרי דקדוק ותרגם שלושה ספרי דקדוק של ר' יהודה אבן חיוג'. הוא נדהם לגלות את שירת הקודש המקומית שקפאה על שמריה והיתה בבואה חיוורת של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום. את הביקורת שלו הוא מיטיב לבטא במאמר שנון וחריף להפליא שאותו הוא מביא בפירושו לקהלת ה, א, ממנו ניתן ללמוד מה הם הקריטריונים לשירת הקודש, לדעתו ולדעת משכילי ספרד:
...ועוד כי לשון הקדש ביד ר' אליעזר נפשו עדן עיר פרוצה אין חומה,
שיעשה מן הזכרים נקבות, והפך הדבר ואמר שושן עמק איומה...
ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר שושנת עמק איומה.
ועוד מה ענין לשושנה שיתארנה באימה, התפחד השושנה?
ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.
אמר אחד מחכמי הדור
הוצרך לומר איומה בעבור שתהיה חרוזתו עשירה.
השיבותי אם זאת חרוזה עשירה,
הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים...
היקף ידיעותיו והשכלתו של אבן עזרא יוצא דופן גם בקרב בני זמנו ששאפו להרבות חכמה וידע בכל תחום שיכלו. לצד פיוטיו הרבים הוא חיבר ספרים בתחומים שונים – פילוסופיה, דקדוק, מתמטיקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה. כמתמטיקאי מוכשר מחבר אבן עזרא שירי חידה קשים לפתרון המבוססים על מספרים ואותיות ושיר המתאר את משחק השחמט כזירת קרב בין שני מחנות.
את כל ספריו אלו, נוסף על פירושו המקיף למקרא – חיבר בשנות נדודיו. בשנות שבתו בספרד עסק כנראה בעיקר בשירה ורק בגיל 50, עת צאתו את ארצו שאליה לא שב עוד, החל בכתיבת פירושו למקרא ושאר ספריו.
בפירושו למקרא היה חדשן בהיצמדותו לפשט. הוא לא חשש מאיש ובלשונו החריפה העביר ביקורת על כל פירוש שלא הסכים לו. אנו מוצאים אצלו את הביטויים: "וזה הפירוש תפל", "זה הפירוש חסר לב", "אין להם בינה בדקדוק", "כל דבריהם רוח", "זה הטעם בלי טעם", "וזה פירוש שיגעון". אבל הוא גם יודע לשבח פירוש הנכון בעיניו ואומר: "יפה פירש", "יפה אמר". ראב"ע מביא בפירושו למקרא למעלה מארבעים פרשנים שאותם הוא מזכיר בשמותיהם, נוסף על פירושים רבים אחרים, שאותם הוא מזכיר בעילום שם. לא כל פירושו למקרא מצוי בידינו ולא נותר לנו אלא להצטער על כך. די אם נקרא במכתבו של הרמב"ם לבנו, שם הוא כותב כך:
ואתה בני הנאמן לי, אני מצווה לך שלא תעיין בפירושים וחיבורים...אלא בפירושי הראב"ע. בחיבוריו ובפירושיו תעיין כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם, בהשתכלות יפה בשכל זך ורעיון דק ...וכל שתקרא מהסבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה, והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה...
ראב"ע, המשורר הנודד בעל הלשון השנונה והמושחזת, מספק לנו דרך שיריו לא מעט פרטים על חייו. מהם אנו לומדים על עניו ונדודיו, על העשירים המתחמקים מבקשות העזרה ונוהגים בקמצנות, על "חכמים" שאינם כה חכמים. הגישה הראליסטית שמביא אבן עזרא אל שיריו היא חידוש בשירתה של אותה תקופה, כמו גם ההתבוננות האירונית על אחרים ועל עצמו. חוש ההומור שלו, השזור בתוך שיריו, והאופן שבו הוא מתלוצץ על חשבון עצמו וזולתו, הוא חידוש מרענן המעלה חיוך על שפתי הקורא.
חידוש נוסף של האבן עזרא הוא סוג שירי "הוויכוח" שהוא מחבר. הכוונה לשירים שבהם מתנהל דו־שיח או ויכוח על הבכורה, כאשר כל צד מנסה להוכיח את עליונותו. הצדדים המתווכחים הם לאו דווקא דמויות אנושיות אלא גם בעלי חיים, דוממים, איתני הטבע ומושגים מופשטים. כך למשל מתווכחים בשיריו אלה האביב והחורף, הלחם והיין, יום השבת ושאר המועדים, האדם והחיות, האדם והים. יכול להיות ששירים אלו נועדו לשמש כשירים לסעודות מצווה ולהתכנסויות דומות.
חידושו החשוב ביותר של אבן עזרא הוא המשל הפיוטי הפילוסופי שלו "חי בן מקיץ", שנכתבה כסיפור מחורז ולא כשיר שקול, מה שמעיד על כך שהיצירה לא נועדה להיות יצירה המוקראת בקול בפני קהל, אלא יצירה הנקראת מן הכתב וזהו חידוש באותם ימים. במשל זה מתאר ראב"ע דמות פלאית – "חי בן מקיץ" – הנגלית אליו ולוקחת אותו למסע בעולמות תחתונים ועליונים. זהו בעצם מסע אל החכמה, אל נשמת האדם והכרתו את בוראו.
בשירתו בולטים היסודות הפילוסופיים ההגותיים ורבים מפיוטיו עוסקים בנשמה. יצירתו הפיוטית מקיפה כמעט את כל סוגי הפיוטים ובשירי החול שלו מוצאים חידושי צורה וסגנון רבים.
פיוטיו של ראב"ע מושרים מפי קהילות ישראל השונות, עדה עדה ולחניה. את כולם מאחדת האהבה לשיריו הנפלאים של האבן עזרא, משירי שבת כמו "כי אשמרה שבת", "ארץ ורום בהבראם" (על פי ספר הבקשות של יהודי בבל), "אליו מי הקשה וישלם" ועד ל"צמאה נפשי" ו"אגדלך", שכל כולם שירי שבח ותהילה לאל, שירי אהבה ויראת הרוממות.
ר' אברהם אבן עזרא, השכלתן והפשטן הגדול, מגלה בשירתו את השתוקקותו להידבק בבוראו, את אהבתו אל הקב"ה, את צמאונה של הנפש והנשמה להתעלות ולדבקות רוחנית:
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי
לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי
אֵל אֶחָד בְּרָאָנִי וְאָמַר חַי אָנִי
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי
בשיר זה, שכל כולו כמיהה אל האל, מבטא המשורר הנודד בין גלויות אירופה את כאבה של היהדות הנרדפת בידי הנצרות והאסלאם גם יחד ולא מהסס להכניס בשירו את השורות הבאות:
רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת [=היהדות]
שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת [הנצרות]
לֹא כִי בְנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי [...]
שְׁפֹךְ אַף עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר (אסלאם) הַחַי
אין ספק כי ר' אברהם אבן עזרא, בתוך כל פועלו, תרם פרות רבים לעולם הפיוט והתפילה היהודי. אנחנו מזמינים אתכם להכיר את שירתו וליהנות ממנה.
