קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

ברכות השחר ומקורן התלמודי
אתר הפיוט והתפילה

ברכות השחר ומקורן התלמודי

הרבה פרופ' דליה מרקס

ברכות השחר מופיעות בסוגיה התלמודית העוסקת בברכות הנאמרות עם הכניסה למקומות סִפִּיים ומעוררי חרדה ועם היציאה מהם, בין היתר כניסה לכרך זר, לבית מרחץ להקזת דם (בבלי ברכות, ס, ע"א-ע"ב). ברכות אלה מסמנות את ראשיתם ואת קִצם של המצבים הסיפיים הללו במסגרת דתית, בהכרה בחסדו של בורא עולם ובביטחון בהשגחתו. חטיבת ברכות השחר נאמרת על היציאה ממצב השינה, כלומר הקימה עם בוקר, ובאה בסיומה של החטיבה. לפי הבבלי כל אחת מברכות אלה נאמרה בעת עשיית אחת מפעילויות הבוקר השגרתיות, ועל כן רס"ג כינה אותן "ברכות הפעולות".

אל ברכות השחר – מילים וביצועים

תפילת השחרית, הארוכה והמורכבת מכל תפילות היום, בנויה במבנה דומה לפעמון. במרכזה מצויות, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינת מעמדן ההלכתי, החטיבות הקדומות יותר – קריאת שמע וברכותיה ותפילת העמידה. זוהי הליבה של תפילות הקבע ותפילות החובה. קודמות להן חטיבות מקדימות, שתפקידן הוא להכין את הלבבות לתפילה: ברכות השחר שבהן אנו דנים פה ופסוקי דזִמרה, ואל סופה של השחרית צורפו תפילות מסיימות. סיומה של התפילה נדחה עוד ועוד ובמהלך הדורות נוספו בה פסקות תפילה, מזמורים וקריאות. אלה בתורם זכו לעיבוי ולהרחבה. ובמקביל, נוספו עוד ועוד מרכיבים ליטורגיים לראשיתה של השחרית.[1]

ראשיתה של חטיבת ברכות השחר בראשיתו של הסידור. היא מתחילה את היום עם היקיצה ממש ועל כן יש לה גבולות ברורים לא רק מבחינה טקסטואלית אלא גם במישור הגופני והתודעתי. מעמדן של ברכות השחר הוא מעמד סִפִּי (לימינלי) – הן נמצאות על הסף שבין השינה ובין הערות, בין הסבילות של הלילה ובין הפעילות של היום, הן נאמרות אחרי שנת הלילה והיקיצה ולפני עיקרה של תפילת השחרית ותחילת מלאכת יומו של האדם, ולמעשה הן ניצבות כשומרות סף בין המוות ובין החיים, שכן, לפי חז"ל שינה היא "אחד מששים למיתה" (בבלי ברכות נז, ע"ב). כך לפחות במקור התלמודי של ברכות השחר, שבו נתמקד כאן.

ברכות השחר מופיעות בסוגיה התלמודית העוסקת בברכות הנאמרות עם הכניסה למקומות סִפִּיים ומעוררי חרדה ועם היציאה מהם, בין היתר כניסה לכרך זר, לבית מרחץ להקזת דם (בבלי ברכות, ס, ע"א-ע"ב). ברכות אלה מסמנות את ראשיתם ואת קִצם של המצבים הסיפיים הללו במסגרת דתית, בהכרה בחסדו של בורא עולם ובביטחון בהשגחתו. חטיבת ברכות השחר נאמרת על היציאה ממצב השינה, כלומר הקימה עם בוקר, ובאה בסיומה של החטיבה. לפי הבבלי כל אחת מברכות אלה נאמרה בעת עשיית אחת מפעילויות הבוקר השגרתיות, ועל כן רס"ג כינה אותן "ברכות הפעולות" והנה הדיון עליהן בתלמוד הבבלי:

כאשר מתעורר [האדם], אומר: אלהי נשמה שנתת בי טהורה, אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, רבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.
כששומע קול תרנגולא, יאמר: ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה;
כשפוקח את עיניו, יאמר: ברוך פוקח עורים;
כשמתיישר ומתיישב, יאמר: ברוך מתיר אסורים;
כשמתלבש, יאמר: ברוך מלביש ערומים;
כשמזדקף, יאמר: ברוך זוקף כפופים;
כשיורד לרצפה, יאמר: ברוך רוקע הארץ על המים;
כשהולך, יאמר: ברוך המכין מצעדי גבר;
כשלובש נעליו, יאמר: ברוך שעשה לי כל צרכי;
כשחוגר חגורו, יאמר: ברוך אוזר ישראל בגבורה;
כשפורס סודר על ראשו, יאמר: ברוך עוטר ישראל בתפארה;
כשמתעטף בציצית, יאמר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית;
כשמניח תפילין על זרועו, יאמר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין;
[כשמניח תפילין] על ראשו, יאמר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין;
כששוטף ידיו, יאמר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים;
כששוטף פניו, יאמר: ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי, ויהי רצון מלפניך ה' אלהי שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך, ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון, וכוף את יצרי להשתעבד לך, ורחקני מאדם רע ומחבר רע, ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך, ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי,
ותגמלני חסדים טובים, ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל.
(בבלי ברכות, ס, ע"ב, בתרגום הארמית לעברית).

מִקבץ זה מכיל שש עשרה ברכות, קצרות מאוד ברובן, אשר לשונן פשוטה, אך בה בשעה צופנות בחובן עולמות משמעות נרחבים. לעומת קריאת שמע שעל המיטה, שעיקרה בקשת שמירה והגנה במשך הלילה, עיקרן של הברכות כאן הוא הודיה על חסדי האל. עתה נדון בקצרה בכל אחת מהברכות.

ברכת נשמה: התלמוד מורה לומר את הברכה הזו, הראשונה בחטיבת ברכות השחר, עוד טרם פקיחת העיניים. דמדומי היקיצה מתפעמים בנפש המתעורר משנתו ומילות הברכה ממשמעוֹת אותם והופכות את האדם מגוף ישן ליצור חי שנשמה מקננת בו. בברכה זו מזכירים המברכים לעצמם שהם בעלי נשמה ומודים לבוראם שנתנהּ בקרבם: "אתה בראתהּ, אתה יצרתהּ, אתה נפחתהּ בי, ואתה משמרהּ בקרבי..." הברכה מדגישה שקיומה של הנשמה תלוי באל ובחסדו ושאין לה קיום במנותק ממנו. ששת הפעלים המסתיימים במפּיק בה"א ועל כן מנושפים ("בראתהּ", "יצרתהּ", "נפחתהּ", "משמרהּ", "ליטלהּ" ו"להחזירהּ"), מדגישים ומדגימים את חסד הנשימה ואת הקשר שלה לנשמה שהופקדה אצל האדם.

"אשר נתן לשׂכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה": ברכה זו נאמרת עוד בטרם פקיחת העיניים. הגבול שבין היום ללילה הוא מעומעם ומעורפל, וקשה לציין באופן נחרץ מתי מסתיים הלילה ומתחיל היום. בעולם העתיק קריאתו של התרנגול היתה בבחינת חַיץ התוחם בין היום ובין הלילה, והיא זו ששרטטה את הגבול בין ממלכת היום לממלכת הלילה.

הברכה מבוססת על פסוק מאיוב, התיבה "שכוי" היא יחידאית במקרא וקשה לפרשהּ מתוך הפסוק. היו שפירשו אותה כ"תרנגול" ואחרים כ"לב". בברכה שלפנינו, תפקידו של התרנגול, הוא להזכיר את החוכמה שבבריאת העולם, מלאכה המתחדשת בכל יום תמיד. אִזכוּר קריאתו  נועד אולי גם להזכיר את היום הראשון לבריאה, שבו מסופר על בריאת האור וההבדלה שהבדיל אלוהים בין היום ובין הלילה. יש לזכור, שהברכה אינה מהללת את בינתו של התרנגול אלא את מי שנתן בו בינה.         

"ברוך פוקח עיוורים", "ברוך מתיר אסורים", "ברוך מלביש ערומים" ו"ברוך זוקף כפופים": ארבע הברכות הללו בנויות במבנה לשוני ולוגי זהה. אני מכנה אותן "ברכות ההיפוכים", מפני שבכל אחת מהן מודה המתפלל על חסדו של האל, שהופך את מצב העיוורון, האסירות, העירום וכפיפות הקומה, לטובה. הברכות מודות לאל שבחסדו הוא גואל את האדם ממצבו הגולמי, ואולי, הטבעי. כשם שהאל ברא את העולם והוציאו מן הכוח אל הפועל, כך ברא את האדם כמיקרו-קוסמוס של העולם ואשר בו בגופו מתרחשת הבריאה. שלושה מתוך ארבעת המטבעות ההיפוכיים מופיעים בצמידות כבר במקרא (תהלים, קמו, ז–ח).

דומה שבברכות ההיפוכים מובלעת לשון תנאי, ואולי יש בהן אף איום מרומז: כשם שהאל יכול להפוך בחסדו את המצב הגולמי והנחות לטובה, כך הוא יכול גם לשנות את טעמו ולמנוע מהאדם את חסדו. המתפללים המתחילים את יומם נקראים לזכור את חסדו של האל ובתוך כך לבור את דרכם כראוי, כדי שלא ייענשו בהסרת החסד. ברכות ההיפוכים הבנויות במבנה לשוני ולוגי קבוע מתאימות להוויית היקיצה, הקצב והסדר הם מסממני התרבות והערות.            

"ברוך רוקע הארץ על המים": הברכה והפעולה שמלווה אותה יוצרות משחק משמעויות מעניין באמצעות הפועל מן השורש רק"ע. לנוכח פעולתו של אלוהים הרוקע את הארץ על המים, רוקעים המתפללים ברגלם על הקרקע כשהם יורדים ממיטתם. ברכה זו פועלת לשני הכיוונים: המברכים מודים על הקרקע שעליה הם יכולים להניח את רגליהם, ובה בשעה הם הופכים לשותפים סמליים במעשה הבריאה ורקיעת הארץ. גם פה, אם כן, ניכר קישור בין הוויית היקיצה ובין בריאת העולם והאדם. נראה שהברכה הגזורה מפסוק ממזמור קל"ו בתהלים, הפותח בבריאת העולם, ממשיך בתיאור אירועים היסטוריים מרכזיים של עם ישראל ומסיים בפורקן ובהצלה מצרינו, ובטובו של האל ובחמלתו לכל בשר – אינה מקרית. תולדות העולם והעם נכמסות לתוך מילות הברכות שבאמצעותן מאששים המברכים את יומם החדש, ובונים את עצמם כיחידים, כחלק מן העם היהודי וכאיברים באנושות כולה ורוקעים את עצמם בַּמציאות, כשם שהיבשה רקועה על תהומות המים.

"ברוך המכין מצעדי גבר": ברכה זו, שאותה מברכים עם ההתהלכות על הארץ, מדגישה שאף על פי שהאדם מבצע את הפעולה, האל הוא זה שמכוון ומכונן את מצעדיהם של ההולכים בדרך הראויה. כמאמרו של הלל הזקן: "למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי" (תוספתא סוכה ד, ג). גם בברכה זו ניתן אולי לזהות התניה סמויה: ההולך בדרך האל הוא זה שזוכה שהאל עצמו יכוון את מצעדיו.

"ברוך שעשה לי כל צרכי": נעילת הנעליים נבחרה להיות הפעולה שבה מודים המתפללים לאל על-כך שעשה להם כל צורכם. זאת אולי משום שבעולם הרומי נעליים נתפשו כסימן לרווחה כלכלית ולהופעה מכובדת.

עד כה אופיין של ברכות הפעולות היה אוניברסלי, כל אדם ירא שמיים, לא רק יהודים יכולים לאומרן. הברכות הבאות מציגות התיחסות ראשונה לישראל.

"ברוך אוזר ישראל בגבורה" ו"ברוך עוטר ישראל בתפארה": חגירת המותניים היא חלק מההתלבשות וההתכוננות ליום החדש, אבל היא גם פעולה סמלית המאזכרת את חסדו של הקב"ה, האוזר את ישראל בגבורה. המברכים משייכים באמירתה את עצמם לקולקטיב של ישראל ובאותה נשימה הופך הקולקטיב להגדרת זהותם. זאת ועוד, המברכים מודים לאל האוזר את ישראל בגבורה, ובאותה מידה מכירים בכך שהם, ישראל, הם אזורו – חגורתו –  של בוראם. אסירת האדם את עצמו באמצעות אזירת המותניים סוגרת מעגל שהתחיל בברכת "מתיר אסורים", שם מודים המברכים על שחרורם מכבלי השינה בחסד האל וכאן הם מודים על היכבלותם מחדש בכבלי המצוות.

כשם ששאר פעולות הבוקר וההתלבשות זוכות להיות מצוינות בברכה, כך גם פריסת הסודר (כמעיין כָּאפִייה, יש לזכור שבתקופה זו לא היה מוכר המנהג לחבוש כיפה) שנהגו בה רבים, מצוינת בברכה "עוטר ישראל בתפארה". גם בברכה זו ניכר יחס הדדי: האל עוטר את ישראל בתפארה, וישראל הם עטרתו של הקב"ה.

הקשר בין אזירה בגבורה ובין עטירה בתפארה מחבר בין שני ממדים של האל: האחד, האל הלוחם למען עמו' ומשנהו – זה שמפארו ומעטרו. כל אחד מהם מזמן התייחסות מיוחדת לאל ולפועלו בעולם ומגלה פן אחר של ההתגלות האלוהית לבני האדם. ובאותה עת, שתי הברכות הללו מבטאות שני ממדים ביחס של היהודים לבוראם: הם כמעין חיילים בצבאו מזה ונציגי עטרתו בעולם מזה.

בריאת העולם היום יומית והזעירה, המבוצעת באופן סמלי באמצעות אמירת ברכות השחר, מתחילה בבריאה הקוסמית, הבריאה שבטבע, וממשיכה בבריאת התרבות המיוחדת לישראל. במילים אחרות, מִגבש ברכות מסייע בהבנת עניינים גדולים וחשובים: מאישוש בריאת העולם והנהגתו, להכרה בבריאת ישראל כעם. אך לעומת מסע בני ישראל במדבר, כאן התהליך הוא מסע אישי של כל אחד ואחת מהתפללים: מן הבריאה, אל השתייכות לעם היהודי באמצעות קבלת התורה ועוּלהּ.

ברכות המצוות: כמעט בסיום הברכות שנאמרות עם ביצוע פעולות הבוקר השגרתיות מונה התלמוד ארבע ברכות העשויות מעור שונה למדַי: הברכות על ההתעטפות בציצית, על הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש ועל נטילת הידיים. ברכות אלה נמנות על הקטגוריה של "ברכות המצוות" (כפי שבא לידי ביטוי במטבע שלהן "אשר קידשנו במצותיו וציוונו..."). כמו ברכות הפעולות, כך גם ברכות אלה הן ברכות קצרות, אלא שהרציונל שלהן הפוך לזה של ברכות הפעולות: ברכות הפעולות מלוות את פעולות השגרה שנעשות בכל בוקר ממילא. מטרתן לצקת ממד של קדושה גם לפשוטים וליומיומיים שבמעשי האדם הנעשים על פי רוב ללא תשומת לב יתרה. לעומתן, ברכות המצוות הן שנותנות את המשמעות לפעולות שהן מלוות. לפעולות אלה כשלעצמן אין משמעות עצמאית נפרדת ואין הן מבוצעות אלא כמצווה, כמעשה דתי.

לאחר שהמתפללים איששו מחדש את זהותם כבני אדם וכיהודים במהלך אמירת ברכות הפעולות, הם נפנים לעטות על עצמם פרטי לבוש יהודיים מובהקים. אחת ממטרותיהם היא אזכור המצוות. הדבר בולט לגבי מצוות ציצית, שעליה נאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'" (במדבר טו, לט). מטרה אחרת של מצוות אלה היא חיזוק הזהות הקבוצתית של הנזקקים להן ובה בשעה הבחנה והפרדה בינם לבין אלה שאינם משתמשים בהם – הן נוכרים, הן נשים. אולי משום כך, נתפסו בדיעבד ברכות "שלא עשׂני", הברכות המבחינות, שבהן מודה המתפלל על שהוא נמנה על הלאום היהודי, המגדר הגברי והמעמד החברתי, כמתאימות לבוא בהקשר הזה. ניתן לעיין בהן במאמר זה.

"המעביר שינה": זו הברכה האחרונה מבין ברכות השחר שהתלמוד מביא. והיא נאמרת עם שטיפת הפנים. מבחינת צורתה, היא ארוכה מברכות הפעולות האחרות, שכן היא באה במטבע ברכה ארוך (היא מתחילה ומסתיימת ב"ברוך"). גם מבחינת תוכנה וסוגָתה הליטורגית ברכה זו היא ייחודית. בעוד שעניינן של שאר ברכות הפעולות הוא הודיה לאל על חסדיו המרובים עם ההתעוררות ועם השבת כוחות הגוף והרוח עם בוקר, ברכה זו פותחת, אמנם, בהודיה: "ברוך המעביר שינה מעינַי ותנומה מעפעפַּי", אבל מיד עוברת לתחינה להגנה ולהצלה מפני פורענויות ופיתויים. והכוונה בעיקר לקשיים העשויים לעמוד בפני המתפללים בצאתם מביתם ומרשות היחיד שלהם לרשות הרבים ולמערכה היומיומית, שצפונים בה פיתויים ומעקשים מסוגים שונים. התחינה הבאה בצמידות להודיה, מבטאת את תחושת השבריריות וחוסר הוודאות שבקיום האנושי.

הקישור בין ברכת "המעביר שינה" ובין הפעולה המחייבת אותה נראה פחות מובהק מאשר בשאר ברכות הפעולות, אבל למעשה יש בו הגיון רב. ניקוי הַפָּנים היא פעולת הכנה ליציאה מן הבית ולכניסה לרשות הרבים, ולכן מוקדשת לה תשומת לב רבה במיוחד. הפּנים הם החלק הגלוי ביותר בגופו של האדם, הם החלון של נפשו וגופו של האדם, או לפחות המסכה שעוטים בני האדם על עצמם בהיותם בציבור. הפנים הם אלה שעשויים להטותם לפיתויים ולדרך לא ראויה מחד גיסא, ולחושפם לפגעים שונים מאידך גיסא. ההקשר החברתי פורץ באמצעות הפנים להוויה הפרטית של האדם. לכן, עם הכנתו לקראת היציאה החוצה, מובאת התחינה המיוחדת לשמירה ולכך שהמברך יהיה "הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאַי" – שיהיה ראוי, במלוא מובן המילה ועל כל משמעיה.

בעוד הברכה הראשונה במִקבץ הזה, ברכת "נשמה", עניינה הודיה על טוהר הנשמה שניתנה מחדש באדם עם בוקר, הברכה האחרונה בו מסתיימת בבקשה לעזרה והנחיה במימוש הפוטנציאל הזה. ברכת "נשמה" מדברת על פנימיות האדם ואילו "המעביר שינה" עוסקת ביציאה החוצה. מסע ההתעוררות, אם כן, הוא גם מסע מן הפנים אל החוץ.

קצרה היריעה לסקור כאן את גלגוליהן של ברכות השחר לאורך הדורות, נזכיר רק שכבר בספרות הגאונים צורפה ליחידת ברכות הפעולות התלמודיות חטיבה של ברכות מבחינות, העוסקות בזהות ("שלא עשני גוי / אישה / בור או עבד", ניתן להרחיב בהן במאמר זה.

כמו כן, חל שינוי באופן אמירת הברכות. הן כבר לא נאמרו על כל פעולה ופעולה כפי שמורה התלמוד, אלא ברצף, בזו אחר זו. מאוחר יותר הן הועברו מאמירתן בבית לאמירתן בבית הכנסת (אם כי, היו שהתנגדו לכך, למשל, הרמב"ם, ועד היום יש שאומרים אותן בבית). ונוספו להן עוד תחינות, מזמורים, קטעי לימוד, פסקאות תנ"ך, משנה ומדרש כזכר להקרבת הקרבנות ועוד. רבנו יעקב בן אשר, "בעל הטורים" (1269–1343), כתב שניתן להוסיף כאן בקשות אישיות בעניינים המטרידים את המתפלל: "אם ירצה להוסיף בקשות עוד הרשות בידו ואין בו משום שינוי מטבע" (או"ח, מו). אכן, בנוסחים רבים הוספו כאן לאורך הדורות עוד תחינות ותפילות רבות, קריאת עקדת יצחק ופיטום הקטורת ועוד. גניזת קהיר חושפת טקסים שונים למדיי של תפילות השכמה, שלא השתמרו בסידורי ישראל.
לעומת גופי התפילה המרכזיים, קריאת שמע וברכותיה ותפילת העמידה, שהמבנה שלהן נותר מוצק במידה רבה לאורך הדורות, בחלקים הפותחים את התפילה, כברכות השחר, ואף בחלקים החותמים אותה, ניכרת פתיחות רבה יותר לחידושים ולהוספות.

כל אחת מברכות השחר אוצרת בחוּבה מגוון של עניינים ומשמעים תשתיתיים העומדים לרשותו של המתעורר המַבנה מחדש את גופו ותודעתו. ניתן לזהות עולמות רחבים של משמעות הנפגשים, משוחחים זה עם זה ומותכים זה בזה בברכות השחר. בספרי "בעת אישן ואעירה" (ראו למטה) הראיתי, שניתן לזהות נרטיבים מורכבים למדי במקבץ ברכות זה, המבטא לא רק את ההתעוררות גרידא, אלא יש בו ביטוי והדהוד גם ללידה סמלית, לסיפור בריאת העולם, למתן תורה, להיפקחות מוסרית, לתחיית המתים ואף לגאולה בקץ הימים. אמנם לא נוכל לצפות לכך שעושר משמעים זה יהא מצוי בתודעתם של המתפללים בכל יום ויום, אבל סביר להניח שהם שרויים בסף תודעתם ומצויים בין הדימויים שבאמצעותם הם מפרשים את הווייתם וחווייתם.

האנתרופולוג הצרפתי ארנולד ון גנפ (1873–1957) טבע את המושג טקסי מעבר (Rites de Passage). טקסים אלה מבוצעים בעת מעבר של אדם משלב אחד למשנהו, ולא פחות מכך, מממשים אותו. ון גנפ והאנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר (1920–1983) עסקו בטקסים המסמנים את המעבר. טרנר השתמש בחלוקה המשולשת של ון גנפ והעמיק בתצפיותיו ובמחקריו בעיקר בשלב הסִּפִּי, השלב שבו נמצא האדם על הסף בין חוויות ומצבים שונים. טקסי המעבר מציינים בדרך כלל מעברים עקרוניים וחד פעמיים (מרווקות לנישואין, למשל), אולם ניתן להעלות על הדעת גם טקסי מעבר זעירים למעברים שגרתיים יותר, וכך גם ברכות השחר יכולות להיבחן כטקס מעבר יומיומי וזעיר.

המעבר בין הלילה ובין היום הוא גם מעבר מן החשֵכה אל האורה, מן השינה אל העֵרות, ממצב של חוסר מודעות וחוסר תודעה למצב של תודעה ושליטה, ממצב של היעדר הבחנות אל הוויה שכולה הבחנות וחלוקות, ולמעשה ממוות מטאפורי (או מוות זעיר ממש) לחיים. ברכות השחר מסמנות את המעבר הזה, מדי יום ביומי, ואף יוצרות אותו.

ברכות השחר באות ליצור בתודעתם של המתעוררים משנתם ערנות גופנית ורוחנית ולסייע בהתכוננות למלאכת היום. ברכות אלה באות לסייע למתפללים לארגן מחדש את תודעתם ואת זהותם, ולהגדירן מחדש עם בוקר. ייחודן של ברכות השחר הוא בכך שהן דוברות על מה שמתרחש בגופם ובנפשם של המברכים, וככאלה הן מעידות על חסדו של האל.

דליה מרקס היא רבה ופרופ' לליטורגיה (תפילה) בהיברו יוניון קולג' בירושלים. היא מרצה ומלמדת במגרות מגוונות בארץ ובתפוצות. המאמר מעובד מתוך ספרה, בעת אישן ואעירה: על תפילות בין יום ובין לילה, ידיעות אחרונות 2010.

[1] למבוא לתפילת שחרית באתר ראו כאן.
[2] דליה מרקס, "ברכות השחר בגניזת קהיר", גנזי קדם, ג (תשס"ז), עמ' 161109; הנ"ל, "עיונים במשמעותן של ברכות השחר מגניזת קהיר – מאמר המשך", גנזי קדם, ד, (תשס"ח), עמ' 9–34.