עם כל האמור לעיל, ראוי לציין כי דמויות החתן והכלה אינן בהכרח אחידות לכל אורך פיוטו של נג'ארה. עתים נדמה כי המתחתנים הם ישראל והתורה, ולא ישראל והקב"ה, ובאותן מחרוזות משנים ישראל את תפקידם הבסיסי מכלה – לחתן.[4] לדעת מאיר נזרי, שהקדיש מחקר מפורט לכתובה, יש לראותה לפיכך כתיאור של "חופה בתוך חופה". ברית הנישואין בין ישראל ובין הקב"ה תלויה וכרוכה בברית הנישואין בין ישראל והתורה.[5] אף על פי כן, אין הברית השנייה מטשטשת את עוצמתה החושנית המפתיעה של הברית הראשונה: התורה, אחרי הכול, היא "עיקר הכתובה", "מוהר הבתולות" שמעניק החתן־הקב"ה לרעייתו־ישראל.
כתובה, אוקראינה, 1914, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
על רקע זה, מעניין לבחון את הכתובה שחיבר בלאדינו ר' יהודה בר ליאון קלעי (יוון, המאה ה־18), המוצגת באתר בתרגומו של ד"ר אבנר פרץ. שלוש הדמויות העומדות תחת החופה אצל נג'ארה, עומדות במקומן זה גם בשירו של הרב קלעי. אלא שהעמימות המכוונת כנראה בשאלת דמויות החתן והכלה בכתובה הקדומה מבין השתיים, מתחלפת במאוחרת ממנה בניסוחים חד־משמעיים. חילוף זה ניכר, יותר מכול, באותם רגעים בשירו של הרב קלעי התוחמים את תיאור הכתובה, לפניה ולאחריה. אמנם מצד אחד מכריז הפיוט ומדמה את הקב"ה לחתן המייעד את ישראל לכלה ורעיה:
"קָרָא וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיְּהוּדִים: רַעְיָתִי יְפַת תֹּאַר וְהָדָר / הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ נִמְשְׁלוּ לְוֶרֶד רַעֲנָן וּמְפֹאָר / כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וְסִבְרֵךְ נָאֶה וְיָקָר // ... // הִשְׁתַּדֵּךְ בָּהֶם וְהִתְחַיֵּב לָתֵת לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וְהֵם עָרְבוּ לִמְסֹר / וּלְצַוּוֹתָהּ לְיַלְדֵיהֶם אֲשֶׁר יָקְרוּ לָהֶם, לְדוֹר וָדוֹר / בְּעֹנִי וּבְעשֶׁר כָּל הָאָמוּר בָּהּ לְקַיֵּם וְלִשְׁמֹר // בִּרְאוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי אֲהַבְנוּהוּ אַהֲבָה רַבָּה / גַּם הוּא יְעָדָנוּ לוֹ כְּחָתָן בְּרֹב חִבָּה..."
אך מצד שני, הוא ממשיך מיד אל נוסח הכתובה, ושם זהות החתן והכלה מבוארת מחדש:
"... וְזוֹ הִנָּהּ הַכְּתֻבָּה: // בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קִבְּלוּ הַיְּהוּדִים אֶת הַתּוֹרָה מִיַּד אֱלֹהַּ מִשָּׁמַיִם, / בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאתָם מִמִּצְרַיִם / בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה לִבְרִיאַת אֶרֶץ וְשָׁמַיִם // הִתְנוּ הַיְּהוּדִים תְּנָאִים אֵלֶּה עִם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה: / אֶקָּחֵךְ לְכַלָּה כִּי אַתְּ בְּיִחוּס רָם חֲמוּשָׁה / אֲכַבְּדֵךְ וַאֲשִׂימֵךְ עַל גַּרְגְּרוֹתַי כְּמַחְרֹזֶת יְקָרָה וּלְטוּשָׁה: // בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא תָּמִיד עֵינַי בָּךְ אֶתְלֶה / וְכָל מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ וְצַוַּיִךְ אֲקַיֵּם וַאֲמַלֵּא / יוֹמָם וְלַיְלָה בָּךְ אֶדְבַּק לֹא אֶלְאֶה". ואם נותר עוד ספק בדבר, מגיע הפייטן לחתימת הפיוט ומטעים: "נִשְׁלְמוּ נִשּׂוּאֵי הַיְּהוּדִים עִם הַתּוֹרָה / לְמַרְגְּלוֹת הַר סִינַי שָׁם עָמְדוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת בְּרַעַד וּמוֹרָא / וּשְׁכִינָה לְעֵינֵיהֶם נִגְלְתָה אָז בִּמְלוֹא זָהֳרָהּ".
את הכתובה של הרב קלעי ניתן לראות כ"שיר מענה" לכתובה של ר' ישראל נג'ארה.[6] הוא שואב מתכניה, מאמץ את צורתה ותבניתה, עוקב בדייקנות אחר מהלכה – וכל זאת לא רק כמעשה של התפעלות מיצירתו המופלאה של קודמו, אלא גם כניסיון צנוע לספר סיפור מעט אחר, להעניק למחשבות דומות לבוש שונה.
אמנם אין זה מן הנמנע שהקורא המודרני יסתייג מן המהלך של הרב קלעי; לאחר הצעד הדרמטי של קודמו – צעד שעליו ועל שכמותו נאלץ לספוג ביקורת חריפה מפי כמה מחכמי דורו והדורות שלאחריו – עשויה הכתובה בלאדינו להיראות כנסיגה לכאורה אל עבר גבולות ברורים יותר – ויש שיאמרו: שמרניים יותר – של השפה הדתית שבה מותר לדבר "עִם" האל ועליו.[7] ואולם, מעבר לכך שהערכה זו היא, בעיקרו של דבר, עניין לטעם אישי, כדאי להצביע על האפשרות החדשה שפיוטו של הרב קלעי פותח לה צוהר.
תמונת הנישואין של הקב"ה וישראל, ובפרט כפי שהיא עולה מתוך הכתובה של נג'ארה, פונה, כך נדמה, בעיקר אל מיסטיקנים יחידי סגולה, אנשים הנמצאים במתח רוחני עז ומתמיד, השואפים באמת ובתמים לדבוק בשכינה, לגעת באלוהות, לראות פני א־לוהים; אך כיצד יגעו באלוהות כל אותם שאינם חווים כך את עולמם? ר' יהודה קלעי מציע בכתובתו מוצא אפשרי; הדבקות בתורה כמוה כדבקות בנותן התורה. שכך הוא הדיאלוג המשורטט על ידו בין החתן־ישראל ורעייתו־התורה:
"בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא תָּמִיד עֵינַי בָּךְ אֶתְלֶה / וְכָל מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ וְצַוַּיִךְ אֲקַיֵּם וַאֲמַלֵּא / יוֹמָם וְלַיְלָה בָּךְ אֶדְבַּק לֹא אֶלְאֶה // עָנְתָה הַתּוֹרָה תַּמָּה וּתְמִימָה / גַּם אֲנִי אֹהַבְךָ כִּי הִנְּךָ בֵּן לְמִשְׁפָּחָה רָמָה / כִּי בְּךָ בָּחַרְתִּי וְחָפַצְתִּי מִכָּל לָשׁוֹן וְאֻמָּה".
דווקא משום שהתורה מתוארת ככלה, יכול הפייטן "להאניש" אותה ולתארה כמי שבוחרת בישראל־חתנה, כמענה אהבה על אהבתו.