קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

האם ניתן להרגיש בן בית במסורת שלא גדלת בה?
אתר הפיוט והתפילה

האם ניתן להרגיש בן בית במסורת שלא גדלת בה?

אורי קרויזר

האם מי שמגיע מרקע ישראלי־מערבי־אשכנזי יכול להרגיש בן בית במסורות הפיוט המזרחיות? האם ניתן לאמץ לעצמך מסורת נוספת? כיצד מוציאים את הפיוט מהנישה ה"מזרחית־דתית"?
בן בית במסורת זרה – האפשר?

x (x)

לעולם הפיוט חשבתי שנחשפתי לפני כ־25 שנה, במסגרת שירותי הצבאי בגרעין "יחד" – גרעין הנח"ל הדתי הראשון לירוחם. את שירת הפיוטים שמענו כשהתארחנו אצל חברינו הרבים בשבתות, בחגים ובאירועי שמחה ואבל. לאחר ארבע שנים בירוחם, נדמה היה לי שאני מכיר הרבה פיוטים.

לפני שבע שנים הצטרפתי ל"קהילות שרות", בתחילה כמשתתף בקבוצה ואחר כך כמשתתף בקבוצת ההכשרה למנחים ופייטנים. בשלב שני הייתי המנחה של קבוצת "קהילות שרות" בירושלים למשך ארבע שנים, ורכז הקהילות בארגון למשך שלוש שנים עד הקיץ האחרון. במהלך תקופה זו נוכחתי לדעת שהידע שאִתו באתי בנושא הפיוט (שהיה די רחב ביחס לחברים שעִמם גדלתי), הוא מעט מן המעט מעולם רחב היקף, מגוון ועמוק מאוד, שעתיד להשפיע על חיי ועיסוקי.

ככל שהתקדמתי בלימוד ובכניסה אל תוך עולם הפיוט החלה מלווה וטורדת אותי השאלה: האם אני יכול להפוך לבן בית במסורות שאותן לא ינקתי עם חלב אִמי ועל ברכיהן לא גדלתי? האם אוכל להקשיב ולהתרגש מפיוט כשם שאני מתרגש מניגון חסידי או מקטע חזנות?

כדי להשיב על שאלה זו אני נדרש לחזור יותר מארבעים שנה אחורה לבית בו גדלתי. זכיתי ונולדתי כבן זקונים להוריי שנולדו בירושלים לשתי משפחות בעלות אופי שונה מאד. אבי, ר' שמואל קרויזר ז"ל, דור חמישי בארץ, בן למשפחה ירושלמית ותיקה מאנשי ה"יישוב הישן", נקרא על שם סבו הגדול שעלה לארץ ישראל באחד מגלי העלייה של תלמידי הגר"א בשנת תקצ"ב (1832). אמי תבדל"א צפורה קרויזר, דור שישי בארץ, בת למשפחה חסידית ששורשיה בחסידות קרלין, אביה ז"ל הפך בצעירותו להיות חסיד ברסלב.

אבי ז"ל ינק בילדותו את נוסח התפילה והקריאה בתורה ה"אשכנזי הירושלמי". הוא היה "בעל קריאה" קבוע ו"בעל תפילה" בשבתות בחגים ובימים הנוראים, בבית הכנסת שבו גדלתי. ידיעת נוסח הקריאה בתורה והתפילה והשליטה בו היו חלק חשוב מאורחות חייו, וכך גידל גם אותנו בניו. כילד אני זוכר את חודשי אלול. כשחזרנו מבית הכנסת היינו יושבים בסלון וחוזרים ביחד על תפילות הימים הנוראים. בערב יום כיפור אבא היה מבקש ממני להפעיל את הפטיפון ולהשמיע מתוך התקליט של החזן קוורטין את "טיהר ר' ישמעאל עצמו" (מתוך הפיוט "אלה אזכרה"), היינו יושבים ומזילים דמעה על עשרת הרוגי מלכות ומכינים את לבנו ליום הקדוש.

סבי מצד אמי, ר' ישראל בער אודסר ז"ל, שהיה חסיד ברסלב, התגורר בביתנו תקופות ארוכות בנערותי. בזמנים הללו הייתי מתעורר בכל בוקר לקול תפילתו המתוקה, בשבתות היינו שרים יחד זמירות שבת. זמן רב לאחר שנסתיימה סעודת השבת נשארתי יושב עמו ויחד שרנו ניגוני חסידות ברסלב, קראנו ב"סיפורי מעשיות" וב"ליקוטי מוהר"ן".

ניגוני הלימוד של אבי ושינון נוסח הקריאה בתורה והתפילה, יחד עם זמירות וניגוני חסידות ברסלב של סבי מילאו את חלל ביתנו. הייתי ספוג במסורת שירה אשכנזית עמוקה ומרגשת.

לא רק למוסיקת הקודש הייתה נוכחות בחיי. כחבר בתנועת הנוער הייתי שותף לערבי שירה רבים שבהם שרנו משירי ארץ ישראל, מחברים טובים התוודעתי למוזיקת פולק אמריקאית וברדיו הייתי מקשיב למצעדי הפזמונים העברי והלועזי. אלה לא היו "ניגוני אבי" ואף לא "שירי אמי", אך יחד עם זאת כולם קרובים ונשמעים היו לאוזן המערבית שלי.

חזרתי ושאלתי את עצמי, האם מתוך תבנית נוף ילדותי זו אוכל לאמץ לעצמי מסורת נוספת?

בכוח גדול נמשכתי להעמיק את ההיכרות עם עולם הפיוט, שאותו למדתי מפי הפייטנים נושאי המסורת. נפתחו בפניי אופקים חדשים שלא הייתי מודע לקיומם. בתחילה נשמעו לי המנגינות זרות, עמוקות ומורכבות, ואני קיבלתי על עצמי לשנן וללמוד את כל הפיוטים שזכינו ללמוד. לכל שיעור הבאתי אִתי מכשיר הקלטה, ובמשך כל השבוע, עד השיעור הבא, הייתי חוזר ומשנן את הלימוד. מילות הפיוט היכו בי בכל פעם מחדש, עושר גדול של שירה שנכתבה ברצף במשך מאות שנים. המפגש עם דמויות משוררים – ר' שלמה אבן גבירול, ר' אברהם אבן עזרא, ר' ישראל נג'ארה, ר' שלם שבזי, ר' יעקב אבן צור, ר' רפאל ענתבי, אשר מזרחי, ר' דוד בוזגלו ועוד ועוד. ההיכרות האינטימית עם אישיותם, ההתמודדות שלהם עם הסביבה, עם אירועים שקרו בזמנם, מנהיגותם וכוח היצירה העצום שלהם – הפתיעו אותי שוב ושוב. היכן הסתתרו דמויות אלה, שירתם ומנגינותיהם כל השנים? עולם הפיוט שלי החל להתמלא בשמות – יוצרים, משוררים, מוזיקאים ומבצעים. בשמות ארצות שעד כה היו קשורות בעיני למרחבי זמן ומקום רחוקים – תורכיה, מרוקו, פרס, סוריה, תימן, אלג'יריה ומצרים הופכות להיות מוכרות יותר ויותר. ההפתעה הגדולה ביותר עבורי היתה בכך שלא מדובר בגילוי של אוצרות מוזיאוניים, אלא במסורות חיות ומתחדשות. ערכתי היכרות עם יוצרים ישראליים יוצאי אותן ארצות ועם בניהם של היוצאים, שממשיכים לחיות את המסורות הללו, ולא רק במקומות נידחים אלא ממש כאן ליד ביתי. לא שיערתי כמה אנשים קמים באופן קבוע בשבתות החורף בשלוש לפנות בוקר לשירת בקשות בירושלים. כמה נגני כלי נגינה מזרחיים נמצאים מסביב, כמה אירועים הקשורים למעגל השנה והחיים שהמוזיקה הזו מלווה ומעצבת אותם מתקיימים כאן ועכשיו. שיערתי שממוצע הגילים של העוסקים בכל אלה יתקרב לשמונים, אך גיליתי צעירים רבים מרקעים שונים שחיים ויוצרים בתוך ומתוך מסורות אלה.

השנים עוברות ואני מוצא את הפיוט בחיי שלי, הוא שם בכל מקום שאליו אני נותן לו להיכנס. כ"בעל תפילה" בימים נוראים אני משלב בתפילה האשכנזית פיוטים שיוצרים התחדשות בתפילה וממקדים את כוונת הלב. באירועים משפחתיים אנחנו משלבים פיוטים, בטקסים שאנחנו יוצרים לעצמנו נוכח הפיוט במגוון מנגינות ומסורות. בערֵמת התקליטורים המושמעים בבית תקליטורי הפיוטים תופסים מקום משמעותי.

את אשתי וילדיי אני מכנה "מעשנים פסיביים" – הם מכירים רפרטואר גדול של פיוטים, וכל אחד בדרכו התחבר אליהם. בתנו הקטנה, בעת שהייתה צריכה להעביר נושא אישי בכיתתה, בחרה להסביר לחבריה מהו פיוט ולימדה אותם לשיר את הפיוט "מה נאוו עלי". המורה החב"דניקית שלה התלהבה והחלה לשיר אותו כל בוקר עם הילדים כתפילה לשחרור השבויים. ילדינו הגדולים יותר השתתפו במקהלת הילדים של "קהילות שרות", ובני הבכור משתתף בקבוצת הפיוט בבית שאן. רעייתי חני עוסקת בליווי רוחני במחלקה האונקולוגית בביה"ח "שערי צדק", ובמסגרת עבודתה נעזרת רבות בפיוטים, הן בשירה והן בתוכן. בפראפראזה להגדרתו של יאיר הראל, הפיוט הפך לחלק מפס הקול המשפחתי שלנו. הוא מלווה אותנו בשבתות, בחגים, בעבודה וב"סתם יום של חול". אני מעז לומר שעבורי היום עולם הפיוט הוא חלק בלתי נפרד מזהותי, שיש פייטנים ופיוטים שמרגשים אותי עד דמעות, יוצרים אצלי ערגה, געגוע וגם שמחה, שמצליחים לחדור לנימים שחשבתי שהם שמורים רק למסורת שממנה באתי.

האם ניתן להפוך זאת לנחלת הכלל? כיצד?

אני חושב שבשבע השנים האחרונות לא הצלחנו להוציא את הפיוט מתוך הנישה ה"דתית־ מזרחית", שאליו נוטים לשייך אותו. אמנם עולם הפיוט קיבל חשיפה משמעותית בידי יוצרים עכשוויים, אבל אני מסכים עם רוני איש־רן שיש צורך לחשוף גם את הפיוט השורשי כהוויה ישראלית. כדי שהוא יהפוך לנחלת הכלל הוא צריך להיות חלק מהמוזיקה הנשמעת – ברגעי שמחה ועצב, באירועים משפחתיים אינטימיים ובחגיגות רבות משתתפים. הדבר יוכל להתרחש כאשר כל מי שהפיוט יקר ללבו ישלב את הפיוט בחייו ובחיי הסובבים אותו. מרצים ומורים יכולים לשלבו במסגרת המקצועות שהם מלמדים ובטקסים לציון ימים מיוחדים; אין יום ואין שעה שאין לה פיוט שמתאים לה. מי שמשתתף בקבוצות לימוד יכול ללמד ולהשמיע פיוטים הקשורים לנושא הלימוד. אנשים מספרים לי שהם מקשיבים לרדיו האתר במקום עבודתם. כאשר תהיה חשיפה איטית ועמוקה השולחת שורשים לכל עבר, הפיוט יהיה נוכח לא כאופנה חולפת אלא כמרכיב תרבותי עמוק ונוכח.

בחודשיים האחרונים אני יוזם ומפתח סדנאות שירה ופיוט במסגרות שונות. בשלושה מפגשים עם מאות תלמידי תיכון נוכחנו, אני ושותפי המוזיקאים, כיצד ניתן לחבר את הפיוט לשירה ישראלית. ערכנו שירון שמביא לידי ביטוי רצף יצירה של מאות שנים המייצג זהות יהודית ישראלית. ראינו בני נוער שיודעים להקשיב ולשיר את "לכה דודי", אבל גם יודעים לרקוד בשמחה גדולה לצלילי "איילת חן""אשאל אלוהי" ו"יעלה יעלה" יחד עם שירי יוצרים ישראליים עכשוויים, בליווי גיטרה, עוּד ודרבוקה. על מנת שהפיוט יתקבל באופן טבעי כדבר ישראלי אנחנו צריכים להתייחס אליו ככזה, ולשלבו באופן טבעי בדברים הנתפסים כישראליים.

אורי קרויזר היה נגר, רכז הקהילות בארגון "קהילות שרות פיוט וניגון" ומנחה קבוצת הפיוט בירושלים. מפתח פרויקטים בתחום החינוך והקהילה ב"הזמנה לפיוט".