קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

אמשינוב, ר' דוד בוזגלו ור' שלמה קרליבך
אתר הפיוט והתפילה

אמשינוב, ר' דוד בוזגלו ור' שלמה קרליבך

שרה פרידלנד בן־ארזה

מה לבן פולנים ולמשיכה למזרח? כיצד התחברו להם יחד אמשינוב, ר' שלמה קרליבך ור' דוד בוזגלו? על ביוגרפיה מוזיקלית של אב ובת.

x (x)

יום שישי. מבריק את הנעליים במרפסת ו"ז'ינה וז'ינה וז'ינה" (שיר חתונה ערבי) המתפזמת מפיו, עוברת את הוורדים ששתל ושוטפת באור אחר את הנוף הפתוח אל מרחבי ההרים. "ז'ינה וזי'נה וזינה" זולגת מתונות גם אל הבית פנימה, נבוכה נוכח הלחץ של יום ששי בצהרים.
לעתים מצטחצחות נעלי השבת לצלילי הטרנזיסטור. בין קריאת ההפטרה בטעמים בתכנית לקראת שבת ובין שירים עבריים, מתנגן קולה של אום־כולתום, למורת רוחנו, ילדות־טובות־בית־יעקב־בית־וגן. מה לנו ולעבד־אל־וואהב?
אבא לוגם מן הקפה התורכי החזק, ממשיך להבריש את הנעל ונאנק בהנאה ממשמע אוזניו.
עד היום אני תוהה מה התרחש שם, במפגש שבין הסלסולים ורבעי הטונים הללו ובין נשמתו של אבא, שהוריו עלו מפולין, שהתחנך בישיבות הליטאיות סלבודקה, פוניביז' ומיר, ובבית המדרש של חסידי אמשינוב, ושנשאר כל ימיו חסיד של הרבי מאמשינוב.

בלילות שבת שבהם יוצא אבא לאחר הסעודה ל"שלום זכר" בבתי חבריו, אינני מצטרפת אליו. שם יושבים זכרים בלבד. והנה לכאן, לבקשות בבית כנסת עינִי, הגעתי אתו. אין בכוס התה המהבילה בידי כדי לפוגג את זרותי, אשכנזייה בודדה וזרה בקרב נשים הנראות בעיניי כמין משפחה גדולה אחת. קולות חאלבִּיים מסלסלים מסביב, ואבא מעבר למחיצה. אני משתדלת להרגיל אוזני לצלילים הבוקעים משם, להדי ההתרחשות החברתית הלוהטת שאינה נחשפת לעיניי. נעולים בפניי המקאמים. אני מתדפקת בשעריהם: היוודעו לי. פותחת את לבי, מתאמצת לדקק את קירות אוזניי: היענו לצלילים הזרים הללו. מבקשת מפגש.

שמחת תורה בבית המדרש דחסידי אמשינוב. אנו מצטופפות בדלת הנפתחת – אחת לשנה – בפני הנשים והילדות. ואבא, כאחד החסידים, עתים רוקד, עתים מעיין בספר.
גאה ונבוכה באב יוצא הדופן הזה, הבולט בין לובשי הקפוטות וחגורי הגארטלים בתלתליו היורדים על עורפו, עומד פתאום במרכז המעגל ופוצח – בין ניגוני ריקוד ובין פיוטים במבטא פולני מובהק – ב"ישמח משה" של ג'ו עמר. והחסידים עונים אחריו בהתלהבות.
לאחר צפייה ממושכה בהקפות בליל שמחת תורה ובבוקרה, ולאחר שנסתפחתי אל אבא לתהלוכות השמחה של החבריא המבושמת למחצה שלו מ"קידוש" בבית זה ל"קידוש" בבית אחר, מזמין אותי אבא להצטרף אליו להקפות נוספות. על אוזניי הוא מגלה את מה שאף אחת מבנות כיתתי ומחברותיי אינה יודעת: במנחה מקיפים בספרי תורה בבית הכנסת הספרדי של בית וגן.
שוב אני ילדה אשכנזייה יחידה בעזרת הנשים הספרדיות.

אביו עלה מלודז', אמו – מצ'נסטחוב. לא מעט מן ההוויה החסידית ינק מהם, ובין היתר – ניגונים חסידיים מופלאים שהביאו עמם ממשפחותיהם שחרבו בפולין.
כיצד נבטה בבן פולנים זה המשיכה למזרח?
תעלומה היא. אוכל רק להזכיר ביטויים שונים שלבש סוד זה.


חנות ספרי הקודש של חנוך בן ארזה ברחוב הגיא ברובע המוסלמי

רוב שעותיו במחצית השנייה של חיי אבא עברו עליו ברובע המוסלמי.
הוא בחר להקים את "ראשון לציון העתיקה" – החנות היהודית הראשונה בציון העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים, במבנה שהיה שייך ל"כולל שומרי החומות". אבא החל למכור ספרי קודש ברובע המוסלמי, בעת ששום יהודי לא התגורר ברובע זה.
ערבית למד אבא משכניו הראשונים. השכנים, שהיו גם בעלי הבית שבו גרה משפחתו, משפחת צימבליסטה, במרכז הכרמל, היו ערבים נוצרים. עמם גדל עד מלחמת השחרור. אך לא רק הלשון הערבית הרהוטה שבפיו אפשרה לו להתערות היטב ברובע המוסלמי; עמוק בקרקעית נפשו שכנה הוויה מזרחית.
האם מתוך מרבץ דשן זה יצא לבלות שנים ארוכות כל כך במחיצת תושבי העיר העתיקה הערביים? האם משיכתו למזרח היא שגלגלה אותו, שלא במודע, לחיות במקום שמוזיקת הרקע הבסיסית שלו עולה ממיתר אחד בלבד – מיתר הכינור הבדווי, שניסר מן החנות הסמוכה של "הדוד קאמל בעל לב הזהב", הוא השכן, שמכר לתיירים התמימים טבק ערבי במסווה של חשיש? האם נהייתו מזרחה היא שגלגלה אותו לעטוף את עבודתו וספריו במוזיקת רקע המתחלפת  לסירוגין משירי קרליבך שעלו מן הקסטות שלו, לקריאות מואזין וחוזר חלילה? (קצרה יריעה זו מלתאר את יחסיו הייחודיים של אבא עם שלמה קרליבך ועם שיריו. ייתכן שאכתוב על כך בהזדמנות אחרת)
ושמא, כפי שסיפר, עלה הרעיון לפתוח חנות לספרי קודש ברחוב הגיא ברובע המוסלמי בו־זמנית בלבו ובלב חמיו, ר' אליהו כי טוב, שחלום אחד חלמו, ובו אבא עומד בין שאר בעלי האמנויות שבירושלים לקדם את פניהם של עולי הרגלים למקדש, בבואם להביא ביכורים, ושואל בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום?" (על פי המשנה בביכורים ג, ג)


סבא עם שכניו הערבים

נדמה לי כי בנפשו של אבא לא התנגשו שתי האפשרויות הללו כלל. בעולמו נמהלה המשיכה אל לשון הערבים, חייהם ותרבותם, בכמיהותיו להתגשמות חזונות הנביאים על כינון הר בית ה'. והיו לאחדים ממש.
עם שכניו הערבים שמר אבא על קשרים מצוינים ומפוכחים. לאחר ניסיונות חוזרים להצית את חנות הספרים שלו שכן בתיקו דרך קבע אקדח, אך הוא נזהר שאיש מאנשי השכונה לא ידע על כך. תמונות ילדות מזדכרות בי: זקנות ערביות נעזרות בתיווכו לפענח מכתבים שקיבלו מן הרשויות; שכנים ערבים המגיעים לחנות ספרי הקודש כדי להשתמש בטלפון שלו, ולעתים גם כדי ללגום בחדר הפנימי לגימת חטא ממשקה חריף, לבל ייראו; אני מבקרת עמו אצל מוכתר הרובע המוסלמי, ועל גג ביתו – פרה.  תמונה מאוחרת: בעת שביקר הרב מרדכי אליהו לנחמנו כאשר ישבנו שבעה על אבא ז"ל, הופיעה בביתנו גם חבורת שכנים ערביים מרחוב הגיא.


חנוך מדריך נערים ממרוקו בישיבת באר שבע

בהיותו נער חרדי צעיר, תלמיד בישיבת מיר, יצא להדריך בני עולים ממרוקו בישיבה בבאר שבע. כידוע, עורטלו הנערים שלמדו בשנות החמישים בישיבות אלה ממורשתם העדתית. בניגוד לכל אנשי החינוך שבסביבתם ובניגוד לכל מה שהיה מקובל באותן שנים, הבין חנוך הצעיר כי מדובר באוצרות ספרותיים ומוזיקליים שיש לשמר. הוא האזין ורשם מפיותיהם של התלמידים פיוטים של ר' דוד בוזגלו ושל אחרים, עודד אותם להמשיך בנוסח התפילות כפי מנהג עדתם, ולמד מהם הן את הלחנים הן את העגה הערבית־המרוקנית שבפיהם.

 


עם המשפחה בפורים. על הידיים התינוקת שרה

הטביעה בו חותם עמוק. יום בשנה ביקש לממש אהבה זו במלואה. מדי שנה, בפורים, היה עוטה ז'לביה, נועל נעליים לבנות מחודדות, חובש מגבת מגולגלת על ראשו, מניח טבק הרחה ומֶחיה (ערק) בכובע המשולש של הז'לבייה, נוטל מקל מטאטא בידו ויוצא למסעות משלוחי המנות והמתנות לאביונים. בשיאו של היום – בסעודה – היה מתמסר ללא עכבות לדמות הזקן המרוקני – העברית שבפיו הייתה מִתַּבלת בעגה מרוקנית, ובהנאה רבה היה מתפייט בפיוטים המרוקניים. הערק ושאר המשקאות שבהם התבסם, ריככו את הנורמטיביות המוצקה שבה נודע בשאר ימות השנה, ושחררו את ביטוייה של ההוויה המרוקנית הכמוסה עמדו. לצד "שושנת יעקב" של מודז'יץ ולצדם של שירי קרליבך, היה מפליא בפיוטי ר' דוד בוזגלו, בשיריו של ג'ו עמר, בלחן המרוקני לפיוטו של ר' דוד חסין על טבריה וב"ככלות ייני".
אבא היה חוזר ומעיד על עצמו שבפורים הוא חנוך האמיתי.

 


בפורים עם סבא אליהו כי טוב

המנות העיקריות הזכורות לי מסעודות השבת והחגים היו הזמירות במנגינות הפולניות החסידיות. ניגונים חסידיים אלה – אין להם ולא כלום עם מה שמכונה היום "זמר חסידי" – סוגה המושפעת הרבה יותר מן הפופ האמריקני ומרוחות ההווה, מאשר מן העולם העשיר שאבא בא ממנו. אבא למד את הזמירות מאביו, סבא יצחק צימליסטה החייט שחי בכרמל, ומאמו, סבתא רחל, וכן מחותנו, סבא אליהו כיטוב הירושלמי. בין מנת ניגונים אחת לחברתה הוגשו בלילי שבת גם דגים, מרק, עוף מבושל ומנה אחרונה.


חנוך בן ארזה שר עם ידידו, שלמה קרליבך, בחתונת בנו, יוסי

כטוב לבו בשירים ובוויסקי היה אבא אורג בין הלחנים הרצ'יטטיבים המעודנים והמורכבים ובין הוולסים הפולניים הללו, גם שירים של קרליבך. ריגוש מיוחד היה מתלווה לכל לחן חדש של שלמה שאבא היה מתוודע אליו. בסעודות השבת היה אבא מלמד אותנו את לחניו של שלמה בלא שיוותר כמלא הנימה על הקדמות ה"נוסח" (הרצ'יטטיבים) המורכבות, ותוך אזהרות חמורות שלא לסטות מסלסוליו של שלמה, שלא לגרוע מהם, וחלילה – שלא להוסיף עליהם. אט אט פלשו חלק ממנגינותיו של קרליבך גם אל הזמירות. חלקן הותאמו למילות התפילה. הוא אף שלח לשלמה הקלטה של "הדבקות" אלה. בהיותו שליח ציבור בבית הכנסת דחסידי סוכטשוב, ובעוברו לפני התיבה בישיבת הכותל ומאוחר יותר בישיבת "שבות ישראל", אהב אבא לנסות כוחו בשידוכי מילותיהם של פיוטים ללחניו של שלמה.
באותה עת הדבר לא היה מקובל כלל, ובוודאי לא בחברה החרדית שבשוליה חי.
באותן שבתות שבהן ביקשה נשמתו היתרה להשתורר עוד, קודם שתיפול רדומה תחת מתחי השבוע, היה מפליג אבא לשיר פיוטים מזרחיים ולפזם עוד ועוד מניגוני מירון, לקול תיפופו של אחי באצבעותיו הזריזות על המפה הלבנה.

אבא היה איש ספר. מוכר ספרים וקַראָן גדול. אוטודידקט שנהנה להתהדר בכך שלא סיים כיתה ח' של בית ספר יסודי. חיבה יתרה נודעה לו ללימוד מדרשים ופיוטים, וקנאות יתרה – ללשון העברית. כך, לצד עניינו הרב בדייקנות המוזיקלית, הרבה לעסוק גם בדיוקי לשון וגרסה בזמירות השבת ובפיוטים. לא פעם התמקד בשיחותיו בסעודה המשפחתית במילות הזמירות. לצד שאלות על פרשת השבוע, אתגר אותנו אבא בשאלות על משמעויותיהם של צירופים מן הזמירות, כגון: מהו "כדת מחללו"? ומה פשר הביטויים "הכשר חיבת קודש גורלו" "מגר מתקוממיו"? פרסים הבטיח למתחקים אחר מקורו של שיבוץ, ולעתים אף ניסה לאלף בינה אותנו, ילדיו הקטנים, באשר לנוסחאות שונות שמצא בספרים עתיקים שברשותו, לפיוטים ולזמירות המורגלים בפינו. אבא היה מתעקש שבשירתנו נפסק את הפיוטים בהתאם למשמעותם, כדי שנבין את אשר אנו שרים.

  1. אתר הפיוט

מי יגלה עפר מעיניך, אבא, כאבתי לא אחת, כאשר ביארתי פיוטים וכאשר כתבתי עליהם באתר הפיוט. שפע של פיוטים, פירושים, לחנים וביצועים נגישים לכול, פתוחים בפני גולשים מכל רחבי העולם. זרעים שזרע בי אבא – ברינה אקצור, והוא אינו עמי. והפיוט המזרחי עולה כפורח, מושר ונכתב ומוכר ומדובר.
בשנים האחרונות, עם כניסת הפיוט המזרחי לתודעה הציבורית בארץ, שמחתי ליטול חלק בעשייה המבורכת של אתר הפיוט. בכך הרגשתי כי אני מנסה להמשיך תנועה מתנועות נפשו של אבא, זכרו לברכה.
משנפלה בחלקי הזכות גם לשמר את המסורת המשפחתית בהקלטות מקצועיות של זמירות שבת חסידיות שלמדתי מאבא ומסבַי, עבור האתר, חשתי כי אני ממשיכה פנים אחרות באותה נפש מורכבת, שבה נשזרו נימי חסידות בנעימות יהודי מרוקו, שבה נמסך שתִי של שירי קרליבך בערב של צלילי מוסיקה ערבית.

  1. סדנאות "ניגון ומה שסביבו"

כשהקלטתי לאתר הפיוט את הניגונים שקלט אבא מהוריו ומחותנו החסידיים הפולניים ומבית המדרש של חסידי אמשינוב, המשכתי במפעל שהתעוררתי אליו כבר לפני עשור וחצי – סדנאות "ניגון ומה שסביבו".
בשלב מאוחר בחיי הבחנתי כי האוצרות המוזיקליים והספרותיים שבהם התברכנו, הודות לחינוכו הקפדני והחם של אבא, אינם נחלת הכלל.
חברותי מעדות המזרח, אלו שמשפחותיהן לא השתייכו לאותן "משפחות אצולה" שגאוותן עמדה להן ולמורשתן, הביאו הביתה את הלחנים מתנועת הנוער ואת הפסוקים בלחני "פִּרְחֵי", והתביישו במסורות של סביהן, שנדחקו לקרן זווית.
אולם לא רק החברה המזרחית ניתקה משורשיה המוזיקליים. גיליתי כי גם חברותי האשכנזיות בחברה הדתית־לאומית, שאליה עברתי אז, לא גדלו בקרקע דשנה כמו זו שבה נטע אותנו אבי. זמירות השבת שלהן עברו דרך מסננת "בני עקיבא" או הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר והאולפנות, ואלו דלדלו – בעיני – את העידון, שעשוי היה לעבור רק בנסיבות משפחתיות דומות לשלי או בבתי כנסת שבהם קיים אתוס של אכפתיות כלפי דיוק ב"נוסח" ובניגון. בלבות חברותי האשכנזיות גם לא קיננו עניין וסקרנות כלפי הלחנים המושרים בעדות שונות.
לעומת בנות גילי המזרחיות, שבבתיהן לעתים עדיין התקיים מאבק מסוים בין המורשת ובין השירים החדשים, הלחנים שהביאו חברותי האשכנזיות הביתה מן התנועה ומחברת הגיל, כבר לא דחקו דבר, שכן במשפחות שמוצאן באירופה, אירע תהליך זה דור קודם לכן.
ברבות הימים הבנתי כי גם בעולם החרדי גדלה והולכת השפעתם של אמצעי התקשורת ושל מוסיקת הפופ האמריקנית, והיא מכרסמת במסורות המשפחתיות ובמוזיקה המעודנת יותר ויותר.
הכרה זו בדבר אבדנן המתרגש והולך של מסורות מוזיקליות מגוונות גם בעולם האשכנזי, הניעה אותי כבר בשנת תשנ"ד לחפש דרך להנחיל את המורשת המוסיקלית של אבותי. אז פתחתי את סדנת "ניגון ומה שסביבו" הראשונה, ומאז קיימתי מסגרות לימודיות־חווייתיות כאלה במקומות שונים. שבהן ניסיתי להנחיל את המורשת המוזיקלית (והספרותית) שהתברכתי בה. היו אלה ניצנים ראשונים.
עתה, כשמוחזרת עטרתו של הפיוט המזרחי לתודעה הציבורית בארץ באמצעות פיותיהם של זמרים ידועים ועל ידי שירה עממית של קהילות שרות, באמצעות אתר האינטרנט המבורך הזה ודרך פסטיבל הפיוט, באה גם שעתה של המסורת המוסיקלית החסידית השורשית.

הצץ, אבא, נראו הניצנים בארץ.
הקשב, תור הקול המזרחי כבר הגיע.
עת הזמיר עתה.
גם זמירות חסידיות משורשי הדורות ומכנף הארץ יעלו להשׁתורר.

שרה פרידלנד בן ארזה – עורכת ספרים וכותבת הגות ושירה. מלמדת וכותבת בנושאים חסידות, ניגונים ומדרש. פעילה בקבוצת התפילה לנשים "'שירת שרה".