כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
מרוקאית יהודית
שפות ערביות-יהודיות הן גרסאות שונות של ערבית בהן דיברו יהודים ברחבי העולם הערבי. ערבית הנכתבת באותיות עבריות מכונה אף היא ערבית-יהודית.
בתחילת המאה השביעית לספירה השתמשו היהודים בשתי שפות. הם דיברו בניב המקומי של אזור מגוריהם, והשתמשו בעברית, שפת התפילה, בטקסים וכתבים דתיים. עם התפשטות האסלאם, החליפה הערבית את הניבים המקומיים. אולם, כפי שקרה בשאר העולם דובר הערבית, היהודים דיברו לרוב בניבים אחרים של ערבית, בהתאם למקום מגוריהם, והרבו לשאול מלים מן העברית והארמית.
יהודים בארצות האסלאם כתבו ערבית באותיות עבריות במקום בכתב ערבי. רבי סעדיה גאון, יליד מצרים, מחשובי הרבנים של המאה העשירית, מלומד, הוגה דעות וחוקר מקרא, היה הראשון להשתמש בערבית לכתיבתו המלומדת והוא נחשב למייסד הספרות הערבית-יהודית. הודות להשפעתו, בין היתר, ירשה הערבית את הארמית כשפת ההשכלה היהודית, בעוד העברית נותרה שפה טקסית.
כמה מן הספרים החשובים ביותר של ההגות היהודית בימי הביניים נכתבו בערבית-יהודית, ובראשם כתבי הרמב"ם.
לצד ספרות חכמה זו, שימשה השפה גם כשפת יום-יום בניב המקומי, וכך נמצא לאורך השנים מקורות רבים בשפות ערביות-יהודיות כגון מסמכי בתי דין, התכתבויות בקרב הקהילות, עיתונות שוטפת, מחזות ויצירות ספרותיות, פיוטי מטרוז ועוד.
בשנים האחרונות אנו עדים להתעניינות גוברת בשפות אלה בדמות מסגרות ללימוד עיראקית-יהודית, מרוקאית-יהודית, תימנית-יהודית ועוד.
