קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

קינה עונה לקינה: מענה ל"שער פתח דודי"
אתר הפיוט והתפילה

קינה עונה לקינה: מענה ל"שער פתח דודי"

פרופ' אדמיאל קוסמן

מחשבות על הפיוט "שער פתח דודי" של ר' שלמה אבן גבירול על רקע התקופה שבה נכתב ויצירה עדכנית בהשראתו.

שער פתח דודי – מילים וביצועים

שירו של אבן גבירול, "שער פתח דודי", עוסק במישור הארצי, הפוליטי, במצבו העגום של העם היהודי בגולה. במקרה הספציפי של גולת ספרד, שבה חי אבן גבירול, הוא מְתַנֶּה את צרתו של העם הנרמס תחת שלטונם המתחלף של השליטים המוסלמים והנוצרים.

ואולם, במישור הדתי מנהל אבן גבירול שיח עם הטקסט המקראי ועם האל, הוא ה"דוד" שאליו פונה המשורר כי "יפתח שער". הוא איננו מתפלא על התנהגותם של השליטים שבארץ, אך הוא מתפלא מאוד על התנהגותו של השליט שבשמים.

במרכז השיר עומדת השאלה, מדוע האל זונח את עמו?

בדרכו הפיוטית תמה אבן גבירול על הסיבה לכך ועל פתרונות אפשריים למבוך התיאולוגי.

הקושי הגדול נעוץ בכך שעם ישראל הרי הוא – כידוע וכמקובל ללא כל ערעור – העם האהוב על האל, ומדוע דווקא הוא נענה וחלש?

"דוֹד" הוא כידוע חתן, והאל הרי אוהב את עמו כחתן את כלתו.

תשובה אפשרית לכך עולה מתוך הנאמר בבית השני: "יַעַן שְׁמֹעַ אֵל קוֹל צַעֲקַת נַעַר", והכוונה היא לישמעאל, שהאל שמע את צעקתו, ורומז לנאמר בבראשית כא, יז: " וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה לָּךְ הָגָר? אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". ומכיוון שישמעאל זוהה בספרות חז"ל כאבי דת האסלאם, ברורה היא כוונת אבן גבירול: המוסלמים לועגים לנו ("לִי לָעֲגָה שִׁפְחַת אִמִּי", הגר) ורודים בנו – בגלל אותה היענות עתיקה של האל לצעקת ישמעאל.

אך כמובן שאין בכך כדי ליישב את הדעת מפני קושי השעבוד, ולפיכך נכון יהיה לומר כי אבן גבירול כותב את הדברים הללו לא כתשובה לשאלה הנוקבת, אלא כשאלה הנערמת על גבי שאלה. בבחינת: ואם תאמר...הרי עדיין הדעת איננה מיושבת...; דהיינו, שגם המאמין איננו מבין מדוע האל מבטיח להגר  – בגלל רגע קט של בכיית הנער – שלטון ארוך ימים על פני האדמה.

במיוחד כואב הדבר למשורר, משום שלפי כינויָהּ של הגר "שפחה", היא איננה מחזיקה באמת האלוהית כגבִרתה, שרה. ועם זאת האל נותן בידה כוח רב כל כך עד שיהא "רָם לִבָּהּ".

והוא הדין באשר לקבלת הדין לכאורה באשר לשלטונה של הנצרות. המשורר "מגניב" שאלה־תלונה אל תוך המבנה המצדיק את מעשי האל. המשורר אינו מבין מדוע האל גלגל את הדברים באופן זה שאותו "חֲזִיר יַעַר" בא ו"רָמַס אוֹתִי".

ומעל לכל הכאבים הללו – שכאמור הם גם כאבי המצב הפוליטי־חברתי הממשי, וגם כאב האמונה, כאבה של האמת הדתית – עולה כאב חוסר הוודאות בעתיד: "הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם (=נעלם) הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב לִבִּי".

אמנם המשורר מסיים את השיר ברמז של התחזקות, ובהצהרה על אמונה תמה בצדקת ישראל, באומרו: "וְאֵין מֵבִין לִי – וַאֲנִי בַעַר", כלומר: אף שאיני מבין את דרכי הנהגת האל ואני הקורבן של חוסר הבנה זה – עם זה הריני מקבל עלי את הדין בבחינת "בער", והוא רומז כאן לפסוק בתהלים עג (כב–כד)"וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ: וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי: בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי".

*

את הקינה הזו אני מציב כאן, אם יורשה לי, מול שירו של אבן גבירול, כקינה העונה לקינה, וקולותינו עולים יחדיו כקולות המקוננות בימים העתיקים.

חלפו מאז ימיו של הרב, הפילוסוף והמשורר הגדול, כמעט אלף שנה, ועדיין מבחינה מסוימת לא השתנה דבר. אותו חזון אידילי של עם היושב בשלום ובשלווה כעם רגיל בין שאר עמי העולם לא התגשם. אמנם אין כל ספק בלִבי שלוּ יכול היה אבן גבירול לצפות במו עיניו בהתגשמות החזון הציוני – היה רואה זאת כנס גלוי וכאירוע שיד ההשגחה האלוהית עומדת מאחוריו, כשאר אירועי העולם – אך במבט שני היה מתאכזב שוב, והיה פונה באותה תפילה־-קובלנה מרה אל אלוהי ישראל על כך שעדיין כבשה זו – המעמידה עתה פני זאב לרגע – עומדת בסכנה יום‏יומית, כאז כתמיד.

הנה אפוא נוסח הקינה שכתבתי – שהיא כאמור "קול שני" לשירו של אבן גבירול:

קינה 

מְעַט מְאֹד מָקוֹם לַגּוּף, בִּתִּי
כִּמְעַט הַכֹּל תָּפְסָה בְּכֹחַ הַנְּשָׁמָה
מְעַט מְאֹד מָקוֹם נוֹתָּר לַגּוּף, אָמְנָם
נָכוֹן, בִּתִּי. הָיָה חָרוּת
אֲבָל בְּדֶרֶךְ אַלִּימָה 

מְעַט מְאֹד מָקוֹם לַגּוּף. כִּמְעַט הַכֹּל הָיָה כָּתוּב
וּבַהֵיכָל, בִּפְנִים, הָיָה הַכֹּל לָבַז. קָרוּעַ וְשָׁסוּעַ, קוֹרֵס מִכֹּבֶד הַנְּשָׁמָה, כְּשֶׁהִיא
הוֹרֶסֶת וְדוֹרֶסֶת לָהּ הַכֹּל, וּמְטִילָה סָבִיב אֵימָה. מְעַט מְאֹד
מָקוֹם נוֹתַר לַגּוּף. רָצוּץ, בִּתִּי, שָׁבוּר, בִּתִּי. חֻרְבָּן גָּמוּר
וְטֶרֶף לַנְּשָׁמָה 

מְעַט מְאֹד מָקֹם לַגּוּף, בִּתִּי, הֵן עוֹד בִּגְלוֹת הַגּוּף וּבְצֵאתוֹ מִמְקוֹמוֹ,לָנוּד, כְּהֵלֶךְ
מְגֹרָשׁ, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבְסוּרוֹ, וּבְזוּעוֹ, וּבְנוּעוֹ, הֲלֹא יָדַעְנוּ, בִּמְפוֹרָשׁ, הֵן הַכֹּל
הָיָה כָּתוּב: בִּתִּי, וּבַיָּמִים הַהֵם אֵין מֶלֶךְ,
וְלֹא יִהְיֵה מָקוֹם לַגּוּף
בַּכֹּל תִּשְׁלוֹט הַנְּשָׁמָה 

וְרַק עַל הָאָרוֹן, כְּשֶׁלְעָתִיד לָבוֹא, בְּתוֹךְ אֵימֵי הַמִּלְחָמָה, וּמַלְאֲכֵי דָּרוֹם,
וּמַלְאֲכֵי צָפוֹן, וּמַלְאֲכֵי חָרוֹן, וּמַלְאֲכֵי אַשְׁמָה, יָבוֹאוּ וִיכַסוּ אֶת דַּם הַכְּאֵב
הַזֶּה בִּזְהַב-פָּרוֹכֶת-הַגְּלִימָה - רַק אָז תָּבוֹא בַּלֵּב טָעוּת הַהַכָּרָה-הַאֲיֻמָּה:
הַכֹּל הָיָה חָרוּת. אֲבָל בְּדֶרֶךְ אַלִּימָה 

*

הדיאלוג עם שירו של אבן גבירול מתבטא ראש לכול בעובדה שהקינה־השיר כאן איננו פונה אל האל בתלונה, אלא פונה ומדבר אל ה"בת" (האהובה, כדרך הפנייה המקראית) ומדווח לה על ההרס שגרמה, זה אלפיים שנה ויותר, ה"נשמה". ה"נשמה" מתוארת כאן כאלימה ביותר, וכמי ש"תָּפְסָה כִּמְעַט הַכֹּל", וכתוצאה מכך "מְעַט מְאֹד מָקוֹם (=נותר) לַגּוּף". ה"נשמה" בשיר זה "הוֹרֶסֶת וְדוֹרֶסֶת לָהּ הַכֹּל, וּמְטִילָה סָבִיב אֵימָה" ועל הגוף נגזרת הגזירה האכזרית לגלות ממקומו "כְּהֵלֶךְ מְגוֹרָשׁ, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

כמו קין, הגוף נע ונד, כשהוא מקולל, על פני האדמה, ללא אחיזה אמִתית במקום.

יתר על כן, השיר טוען, כי מי שרצה יכול היה לראות זאת – מאז ומתמיד הכול "הָיָה כָּתוּב", ובגלל האלימות של הנשמה, הכול – כולל העתיד הנורא – גם הוא "הָיָה חָרוּת...בְּדֶרֶךְ אַלִּימָה".

ועם זאת הגוף, בתמימותו־בערותו, כמו בשירו של אבן גבירול, איננו רוצה לראות זאת. איננו יכול להכיר בעריצותה של "הנשמה". איננו יכול לתת לגוף את מקומו הטבעי, להשיב לו את ארצו הממשית, איננו יכול לאהוב אותו כפי שהוא, איננו יכול שלא לדרוס ולרמוס את קודש הקודשים של התמימות הזאת – ולהותיר אותו אחרי כל כך הרבה שנים כאתר שמם, כמקום "חֻרְבָּן גָּמוּר". 

אדמיאל קוסמן הוא משורר, פרופ' למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדם והמנהל האקדמי של הסמינר לרבנים ע"ש אברהם גייגר בברלין.