אנטיגונה

תוכן עניינים

קראון: וּבְכָל זֹאת הֵעַזְתְּ לְהָפֵר אֶת הַחֹק?
אנטיגונה: כֵּן, כִּי לֹא זֶאוּס נָתַן אֶת הַהוֹרָאָה;
לֹא דיִקֵּה (=אלת הצדק) חוֹקֵקָה אֶת הַחֹק הַזֶּה
וְהֶעֱנִיקָה אוֹתוֹ לִבְנֵי־הָאָדָם.
הַהוֹרוֹאוֹת שֶׁלְּךָ, הוֹרוֹאוֹת בֶּן־תְּמוּתָה,
אֵינָן כֹּה נַעֲלוֹת עַד שֶׁתָּקְפָּן
עוֹלֶה עַל חֻקֵּי הָאֵלִים

מתוך "אנטגיונה" בתרגום שמעון בוזגלו, שורות 499-457

על היצירה

המחזה, שנכתב במאה ה־5 לפנה"ס, מספר את סיפורה של אנטיגונה, בתו של אדיפוס, המתמרדת נגד צו המלך קריאון האוסר על קבורת אחיה פולינייקס שמרד במדינה. למרות האיומים אותם סופגת אנטיגונה, היא מחליטה לקבור את אחיה, מה שמוביל לעימות דרמטי עם קריאון שמייצג את הסמכות הממלכתית. המחזה מתפתח דרך דיאלוגים דרמטיים בין הדמויות ושירי המקהלה, עד לקטסטרופה הטרגית שבה אנטיגונה מתה עקב עקרונותיה וקריאון מאבד את בנו ואת אשתו בגלל עקשנותו.

היצירה נחשבת לאחת מפסגות הטרגדיה היוונית ומדגישה את סכנת חטא ההיבריס – היוהרה והעיוורון שמובילים לנפילה טרגית. הן אנטיגונה והן קריאון מגלים היבריס בעקשנותם הקיצונית, מה שמוביל לחורבנם ההדדי. המחזה השפיע עמוקות על התרבות המערבית והפך את אנטיגונה לסמל של התנגדות למשטרים טוטליטריים, מהפילוסוף הגל שראה בו התנגשות בין שתי צדקות ועד לעיבודים מודרניים כמו זה של ז'אן אנוי. גם בתרבות הישראלית זכה המחזה לפרשנויות פוליטיות רלוונטיות כסמל של עמידה על עקרונות מוסריים בחברה החווה מתחים בין דת למדינה ובין האישי לקיבוצי.

על הסופר

סופוקלס (Sophocles), מן הטרגיקונים המרכזיים של יוון הקלאסית במאה ה־5 לפנה"ס, נחשב למחדש גדול של האמנות הדרמטית. הוא כתב למעלה ממאה ועשרים מחזות, מהם נשתמרו רק שבע טרגדיות מלאות, ובהן אדיפוס המלך, אדיפוס בקולונוס ואנטיגונה. חידושיו ניכרו הן בצורת ההצגה והן בתוכן: הוא הוסיף שחקן שלישי לבמה, מה שאִפשר דיאלוגים מורכבים יותר ופיתול עלילתי רב־שכבות; הפחית את תפקיד המקהלה והפך אותה למרכיב פרשני ולא למרכז הדרמה; והעמיק את עיצוב הדמויות כך שיהיו מורכבות, אנושיות ובעלות עימותים פנימיים. סופוקלס התעניין פחות במאבקי אדם מול האלים ויותר בחקר טבע האדם עצמו – באחריותו, בכבודו, ובמלכודות שגאוותו או עיוורונו עלולים להטמין לו. חידוש זה הפך את מחזותיו לנוגעים בכל תקופה, משום שהם מציגים גיבורים אציליים שנאבקים בין נאמנות לערכים נצחיים לבין כפיפות לחוקי בני־אנוש. דמויות כמו אדיפוס ואנטיגונה מדגימות כיצד שילוב של בחירה אישית עם כוחות גורליים מוליד טרגדיה שאין ממנה מוצא, ודווקא בכך טמון כוחה של יצירתו. בזכות תרומתו לשפה הדרמטית ולעיצוב הטרגדיה כצורה אמנותית שלמה, נחשב סופוקלס ליסוד מרכזי בהתפתחות התיאטרון המערבי והשפעתו ניכרת עד ימינו.

אנטיגונה באוספי הספרייה

סוֹד הָאֹשֶר - בַּתְּבוּנָה! / כִּבּוּד אֵלִים - חוֹבָה. / מִלִּים גְּבוֹהוֹת וִיהִירוֹת / יָבִיאוּ רַק מַכּוֹת גְּדוֹלוֹת / כִּי רַק בַּסּוֹף, עִם הַזִּקְנָה, / יִקְנֶה אָדָם תְּבוּנָה.
קטע המקהלה הסוגר את המחזה, בתרגום שמעון בוזגלו