יצא ציץ וימל – מבט אישי אל הפיוט

יצא ציץ – מילים וביצועים

לאחר שקראתי את שירו של ישראל נג'ארה שאלתי את עצמי אם אני מסוגל לקוראו כשיר דתי ולאומי אשר בו הדובר אינו אלא מטונימיה המייצגת את העם היהודי הנכסף לאלוהיו ולשיבת ציון, והרגשתי שלא, לפחות לא בעיניי. ישראל נג'ארה היה יוצא דופן אפילו בקהילה הצפתית המהפכנית של האר"י וחבורתו. מספרים עליו שנהג לעמוד ברחובות צפת ולשורר, כמנהג הדרווישים הסופים המכונים "קלנדרים", דרווישים אקסצנטריים אנטי ממסדיים ופרועים.

את אופיו הסוער של ישראל נג'ארה מיטיב לתאר זלמן שז"ר בספרו "אורי דורות", אני מצטט מהפרק שכתב על המשורר:

לא תמיד הייתה דעת שלומי-אמונים נוחה מר' ישראל נג'ארה, כי היה איש הבוהמה לפי מהותו וסגנון חייו. ריננו אחריו שהוא מתהלך בין הערבים, שומע לפיוטי משורריהם ולמנגינות קהילותיהם, מסגל לשיריו מקצב פיוטיהם ומלחני פזמוניהם... אף הזהירו מפניו, וכנראה היה ר' חיים ויטאל עצמו בין המזהירים החמורים. מבלי להעיז לכנותו בשמו כתב עליו, כי... אסור לדבר עמו...

יצא ציץ וימל... שלוש המלים הפותחות את השיר מוליכות אותי לסיפור ממסכת חגיגה על הארבעה שנכנסו לפרדס, במיוחד אל מי שהציץ ונפגע, שאפשר לראותו גם כמי שנכנס לפרדס ונתאהב עד כלות באל, אני שומע גם את שם ספרו האנטי שבתאי של יעקב ששפורטש, "ציצת נובל צבי". הוא מצפצף באוזניי באופן "מיסטי" מהמילים הפותחות בשיר, אני אומר מיסטי כיוון שהספר נכתב כמעט מאה שנה מאוחר יותר, וכיוון שרבי ישראל נג'ארה היה אהובם של השבתאים.

יצא ציץ וימל... יכול לסמל את התפרצותה של החוויה המיסטית הרגעית שכפי שהיא מופיעה כן היא נעלמת, או את התפרצות הרגע החמקמק של השירה, זהו מצב הרצוא ושוב. הצר שלא חמל יכול להיות הממסד, או הקהילה שעשויה לדכא כל ציץ שמנץ מהצצה, ולמשורר לא נותר אלא לפנות אל רחמי האל, שגם לו לא נותרו אלא מעט אוהבים. הפנייה בסוף הבית הראשון מציינת את המצב האינטימי המתבקש בין האל האהוב למשורר המיסטי המאוהב.

הבית השני לגמרי אישי, הגלות היא הניתוק מהאל, מהאהוב, ושדי הגיל שמציינים את ימי ההתוועדות עם האל צמקו, ואולי הכוונה היא גם להיעלמות ההשראה, כי שדי גיל יכולים להוות גם דימוי לשירה או לנביעתה. "שנותי ניתקו" שבא אחר כך מסמל את ההתנתקות מהזמן ומהגוף ואת ההתנתקות המכאיבה מהאל, דבר שחוזר ונאמר במיטב שירת האהבה המיסטית בכל התרבויות. סיומו של הבית הוא בקשה בלשון יחיד, הט אליי אוזנך, אפשר לדעתי לקרוא זאת כמו פנייה של מאוהב המבקש שאוהבו ישלים עמו.

יכולתי להמשיך ולפרש את השיר או הפיוט בית אחר בית עד סופו לפי שיטתי. אין צורך, מי שיש ברצונו הבין כבר משני הבתים לאן אני חותר ואיזה ישראל נג'ארה אני מעדיף לראות אל מול לבי. בעיני בשיר זה יש תרגום עברי של החוויה המיסטית הסוּפית, שבה המיסטיקן מבקש להתאחד עם האל ולהגיע אל המצב שלפני הפרֵדה, המצב שבמיסטיקה הסופית מוצג באמצעות שני מושגים: פָנָה, בָּאקָה, האחד מבטא את תכלית ההיבלעות באל והשני בליעתו של האל.

כמו תמיד, בחלוף הזמן הופך סבלו של המשורר לעונג המשותף של הקהל.

בנימין שבילי הוא משורר וסופר.

נעמה מושקין, בוגרת החוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה, ירושלים