ברוך חסון: נושא מסורת איסטנבול

---

רקע היסטורי

יהדות תורכיה

הקהילה היהודית ברפובליקה הטורקית היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות באזור המזרח התיכון. בעבר חיה בה קהילה קטנה של יהודים רומניוטים. קהילות יהודיות עתיקות חיו גם בדרום מזרח האזור ובאזורים נוספים של אנטוליה. לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 הזמין באיזיט השני, סולטן האימפריה העות'מאנית, את המגורשים לתחומיה, דבר ששינה את פני הפיזור הגאוגרפי של העם היהודי. יהודים רבים הגיעו להתיישב בשטחיה הרחבים של האימפריה, ובהם גם ארץ ישראל. רבים מהם התיישבו בערים שהיום הן חלק מהרפובליקה הטורקית: איסטנבול, אדירנה ואיזמיר. גם סלוניקי, היום ביוון, הפכה למרכז יהודי חשוב.

תחת שלטון האימפריה זכו היהודים לתנאי חיים נוחים. הם היו רשאים להתיישב היכן שחפצו, לרכוש נדל"ן ולהיות חלק משמעותי מחיי המסחר באימפריה. רבים מהם השתלבו במקצועות החופשיים, והם זכו להכרה כעדה דתית. עם השנים הלכו הרומניוטים ונטמעו בקהילה הספרדית. ב־1835 הוכר רבה של העיר איסטנבול כ"חכם באשי", הרב הראשי של כל יהודי האימפריה העות'מאנית. בשנת 1900 עמדה כמות היהודים היושבים באזור טורקיה של ימינו על כ־300,000 איש, ובהם גם יהודים בני העדה הכורדית בדרום מזרח המדינה, יהודים יוצאי ספרד ואשכנזים.

במחצית השנייה של המאה העשרים עלו מרבית יהודי הרפובליקה לארץ ישראל. כיום מונה הקהילה ברפובליקה פחות מעשרים אלף נפש.

קהילת היהודים באיסטנבול

איסטנבול היא העיר הגדולה בטורקיה של ימינו, ובמשך שנים הייתה עיר בירתה של האימפריה העות'מאנית. בהקמתה נקראה ביזנטיון ובהמשך קונסטנטיופול. השם הרווח בפי היהודים היה קושטנדנדינא, קושטא בקיצור. הקהילות היהודיות הראשונות במקום היו של יהודים רומניוטים וקראים. עם גירוש ספרד, כאמור, הלכה אוכלוסיית יהודי העיר וגדלה. במשך שנים עמדה כמות היהודים על כ־40,000, כעשירית מכלל האוכלוסייה בעיר. לפני המאה ה־19 נדיר היה למצוא בעולם קיבוצים יהודיים בממדים כאלו.

לקראת סוף המאה ה־19 עמדה אוכלוסיית העיר על כמאה אלף יהודים, מרביתם ספרדים ומיעוטם מהגרים ממזרח אירופה. בין הגורמים שמשכו יהודים לאיסטנבול היו פרעות ופוגרומים באזורים אחרים בתורכיה (למשל בשנות השלושים של המאה העשרים) והיותה של איסטנבול הבירה הכלכלית, דבר שמשך סוחרים רבים ובהם יהודים. הקהילה פעלה נמרצות בתחומי חינוך, דת, תרבות ורווחה, והייתה לה יכולת השפעה מכרעת על הקהילות האחרות באימפריה, כולל בארץ ישראל. בתי כנסת רבים מאוד לקהילות היהודיות בעיר הגדולה הזו נוסדו במהלך השנים. כיום יש באיסטנבול כ־16 בתי כנסת פעילים.

מסורת התפילה של יהודי איסטנבול

המסורת שצמחה אצל יהודי העיר מיוחדת בשילוב בין עקרונות יסוד בתפילת הציבור הספרדית למוזיקה ולשירה הסוּפית־עות'מאנית, שהייתה הסגנון המרכזי בקרב האליטה העות'מאנית ובחצר הסולטן. המוטיבים הספרדיים ניכרים בטקס, ביחס שבין החזן למתפללים, בקטעי חזני הביניים (ה"מזמרים") ובשימוש בשפת הלדינו. המוטיבים מהשירה הסופית עות'מאנית ניכרים בסגנון השירה, בהפקת הקול ובמודעות מכוונת למערכת המוֹדאלית של המקאם. פרופ' אדווין סרוסי הראה את ההשפעה המעמיקה של המוזיקה העות'מאנית על תחום זה, גם במינוחים עצמם. מסורת זו עשויה רבדים רבדים של שכבות היסטוריות, ומעידה על תקופות מרתקות בתולדות היהודים במרכז הקוסמופוליטי של איסטנבול.

סיפורו של ברוך חסון

שורשים באיסטנבול

ד"ר ברוך חסון, ותיק החזנים של מסורת איסטנבול בפרויקט התיעוד שלנו, שיתף אותנו בסיפור חייו, בדרכו האישית אל עולם המוזיקה התורכית־יהודית, הפיוט והתפילה ובתובנות שלו על המוזיקה ועל התפילה.

חסון נולד בשנת 1960 באיסטנבול. סבו, ברוך נחום, היה שליח ציבור בבית הכנסת. כבר מגיל צעיר מאוד נהג ללכת עם אביו רפאל חסון ז"ל לבית הכנסת זולפאריס (Zulfaris), שבט סבו ברוך נחום ז"ל היה שליח ציבור. הוא מספר כי ספג את התפילות, הלחנים ואווירת בית הכנסת באופן טבעי, כמו שלומדים לדבר.

הסב, ברוך נחום ז"ל, בגלימת החזן

כשגדל מעט החל ללכת למוסד "מחזיקי תורה" של הקהילה היהודית בעיר. שם למדו ברוך וחבריו לקרוא את השפה העברית, עוד בטרם למדו להבין אותה. הם למדו לקרוא את הטקסט בקפידה וללא טעויות. בבית הספר היהודי רכש חסון עברית בסיסית, וככל שגדל המשיך להעמיק בלימוד התפילות, הקריאות התורה, ההפטרות והמגילות. "אני התקדמתי במסלול הזה הכי הרבה שאפשר," הוא מספר. "התמזל מזלי שהקב"ה נתן לי קול בעל יכולות ואוזן מוזיקלית."

מוריו של ברוך נחשפו ליכולותיו המוזיקליות ודאגו שהוא וחבריו ישבו עם חזנים מנוסים וילמדו מהם. בקבוצה שהתגבשה, שמנתה כשישה־שבעה ילדים, לימדו החזנים מקאמים ומנגינות שאינן שגורות (לדוגמה, קבלת שבת במקאמים שונים, הפיוט "יגדל" במקאמים שונים, קטעי מפטירים). ככל שגדל צבר חסון יותר ויותר ידע וניסיון, ועד הגיעו לגיל בר מצווה היה בידו לעמוד לפני התיבה כשליח ציבור.

ברוך חסון (משמאל) ואחיו הגדול רוברט בן ה־12, האי הייביליאידה, 1967
האח רוברט עוטה את גלימת ה"מזמר", ברוך עטוי טלית

לאחר בר המצווה כבר היה בתפקיד: עוזר ליד סבו ברוך נחום, או שליח ציבור בבית הכנסת של "מחזיקי תורה", שהיה ידוע בשם "כנסת ישראל", שבו התפלל רוב ימות השנה. שם, בתורנות עם חבריו, היה שליח הציבור בתפילות השבת ערבית, מוסף ושחרית וגם בקריאה בתורה, וכן במועדים מיוחדים כמו החגים, פסח ושבועות.

במקביל החל ללמוד בשלב זה בקבוצה תחת הובלתו של רבי אליהו כהן ז"ל. רבי כהן היה אב בית הדין בתורכיה וראש מוסד "מחזיקי תורה", שבו למדו צעירי הקהילה לימודי יהדות. ההדרכות המתקדמות לתלמידים היו מתקיימות תחת חסותו. את קבוצתו של ברוך הוא לימד משנה ואת מגילות אסתר ואיכה, וכמו כן הוא לימד באופן מסודר את תפילות הימים הנוראים. הלימוד כלל את הפיסוק הנכון, דיני התפילה וכלליה והמנגינות הסטנדרטיות. במהלך הלימוד הראה כהן לתלמידיו עשרות טעויות שהיו במחזורים הנדפסים. במסגרת הלימוד הטעויות תוקנו. עד היום ניתן לראות סימונים בשפה הטורקית של ברוך בסידורו, זכר לאותם הימים.

מוקד אחר שבו התפתח ברוך היה באחד האיים שאליו נהגו יהודי איסטנבול בתורכיה לנסוע בימות הקיץ. חסון הגיע לאי הייבליאדה (Heybeliada) עם משפחתו, שם התפללו יחד מבוגרים וילדים. כבר בגיל תיכון קיבל שם הזדמנות לשמש כשליח ציבור, כשלצדו סבו המבוגר, שכבר היה מעין חזן "אמריטוס" באותם הימים.

עם התבגרותו של ברוך החל ללכת לבתי הכנסת השונים באיסטנבול ובאזור לשמש כשליח ציבור בימים הנוראים: בין אלו נמנו בית הכנסת "נווה שלום", הפועל גם היום וזולפאריס. שנה לפני עלייתו לארץ נשלח במצוות הרב דוד אסיאו ז"ל, רבה הראשי של המדינה, לשמש כשליח ציבור בעיר אדירנה ביום כיפור. ברוך זוכר כי רק שבעה עשר גברים פקדו את התפילה. אחיו של ברוך גם הוא נשלח לקהילות מגוונות לשמש כשליח ציבור, בין היתר לאיזמיר.

ברוך חסון בהכנות לתפילות הימים הנוראים,
האי הייביליאדה, 1980

טרם עלותו לארץ לא נחשף חסון לשירת המפטירים התורכים באופן מסודר ומובנה. שירה זו, הכוללת שירים ופיוטים מולחנים במגוון נושאים, התקיימה בדיוק בין מנחה לערבית במוצאי שבת בשבתות החורף. בשעה זו התקיימו שיעורים במחזיקי תורה. רבי אליהו הכהן העדיף כי בשעה זו יישארו התלמידים ב"מחזיקי תורה" וילמדו.

אחד מהמומחים לשירה זו היה דוד בכר ז"ל, יליד 1944 (נפטר בשנת 2011). בכר לא היה חזן ושליח ציבור, אולם ניגן בקאנון והיה בעל שליטה עצומה במקאמים ובשימוש בהם. הוא היה המנצח של מקהלת המפטירים וניהל את החזרות שלהם. פעמים רבות הוא קיבל את אמירת הקידוש בקהילה. לחסון היו מעט מאוד הזדמנויות לפגוש את דוד בכר בזמן מגוריו בתורכיה; השניים נפגשו לראשונה בשלהי שנות השבעים. במועד זה הגיע לביתו, ומצא שם את בכר מתראיין לפמלה דורן, חוקרת מוזיקה יהודית שבאותה עת כתבה עבודת דוקטור על שירת הבקשות.

למאמר על מסורת שירת המפטירים התורכית באתר

להאזנה ריאיון של פרופ' אדווין סרוסי עם דוד בכר, 1995

בשנת 1982, בהיותו בן 22, עלה ברוך לארץ.

העלייה לארץ

עם הקמת מדינת ישראל עלו יהודים רבים מטורקיה לארץ. עד ראשית שנות החמישים הגיעו בין 20 ל־30 אלף יהודים מהעיר איסטנבול. הדור הראשון של העולים באותה תקופה בארץ הקים בתי כנסת חדשים ליוצאי טורקיה, אך כמעט כולם רבים בהם נטמעו במסורת הספרדית־ירושלמית. בשנות השבעים הוקם בבת ים בית כנסת ליוצאי טורקיה, גם הוא נקרא בשם "מחזיקי תורה". בית כנסת נוסף הוקם בעיר, שקלטה אליה יהודים רבים יוצאי טורקיה. החזן היה יעקב כהן, יליד 1930. שני בתי הכנסת הללו הם היחידים הוותיקים בארץ, על פי ברוך חסון, שניתן לראותם כבתי כנסת תורכיים במסורת יהודי איסטנבול. "היית הולך לשם, הרגשת כאילו אתה בטורקיה."

דיווח על עליית יהודי תורכיה לישראל, מעריב, 29.3.1950
מתוך אוסף עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית בשיתוף אוניברסיטת תל אביב.

ברוך חסון בישראל

מסעו המוזיקלי של ברוך המשיך לאחר עלייתו ישראל. כשהגיע לבת ים שימש כשליח ציבור בבתי הכנסת. כאן בארץ שיפר את היכרותו עם עולם התווים. בהיותו בתיכון למד לקרוא ולכתוב תווים, כמקובל בארץ מוצאו. לאחר עלייתו פנה אל הטכניון שבחיפה ללימודי תואר שני ושלישי בהנדסת חשמל. הזיקה שלו למוזיקה הביאה אותה להצטרף למקהלה של הטכניון, ששרה מוזיקה מערבית. בתוך חברותו במקהלה פיתח בהדרגה את יכולות קריאת ושירת התווים שלו.

"שני דברים התפתחו אצלי באותה התקופה: מצד אחד היכולת לקרוא תווים ולשיר אותם. מצד שני התפתח בי הרצון להכיר עוד יותר את המוזיקה הטורקית בכלל. את הכול רכשתי פה בארץ." הוא מספר. רב הטכניון דאז, הרב ד"ר אליהו זיני, הזמין את ברוך להיות שליח הציבור בבית הכנסת של הטכניון ולהוביל טקסים דתיים בהזדמנויות שונות. "אני זוכר איך בחנוכה הוא נזף בי מפני ששרתי את 'מעוז צור ישועתי', שיר שלא שרנו במקור באיסטנבול. הוא רצה שאשמור את הנוסח האותנטי, שאהיה כמה שיותר נאמן למקור."

בשלב זה התחדש הקשר עם דוד בכר, שעלה גם הוא לארץ. ברוך ודוד נפגשו לשיחות על המוזיקה הטורקית ושירת המפטירים. גם יעקב כהן, החזן המבוגר, הצטרף לשיחות אלו. משתי דמויות אלו למד ברוך טיפים רבים ועצות לחזנות טובה, לחנים ל"יגדל" ו"קדיש", קטעי "מפטירים" נוספים ועוד). שירת המפטירים, שעד אז עברה רק מפה לאוזן מדור לדור, נכתבה לראשונה בתווים בידי דוד בכר. שנים לאחר מכן הוצאה אנתולוגיה של חלק משירי המפטירים בליווי מילים ותווים.

ברוך מעיד על עצמו כי הוא בעמדו לפני התיבה הוא מקבל השראה, מרגיש שהוא נכנס לאווירה של התקופה ושל הזמן. כדוגמה לכך הוא מציין תפילה שהוביל בשלושים לפטירת אביו, במהלך שנת תשפ"א. התפילה הייתה במקאם חג'אז, ואף שלא התכונן אליה – אפשר היה לחוש את אווירת האבל בתפילה.

בשלב מסוים החל ברוך לשמש כשליח ציבור גם בחו"ל. לפני למעלה מעשרים וחמש שנה חיפשה הקהילה של יוצאי טורקיה במונטריי, מקסיקו, שליח ציבור לימים נוראים. הם פנו אל ברוך, שנעתר לפנייה. שם בבית הכנסת עמד מול קהל מתפללים שמנה שבע מאות איש ואישה. "זה לא דבר פשוט. זה מכניס דרייב לבן אדם אתה השליח של כולם. אתה מסוגל לעשות". השליחות הזאת בימים נוראים נמשכה כחמש עשרה שנים עם הפסקות.

כיום מתגורר ברוך בתל אביב. בשבתות הוא מתפלל בבית כנסת אשכנזי, שבו התפילה בכל שבת נשמעת זהה, בניגוד מוחלט לנהוג בתפילה התורכית.  "בתפילות האשכנזיות יש שטאנץ, והציבור מצפה לשמוע את אותו הדבר. אני מכוון להם, אבל עד שאני מגיע לשם אני מגוון ומחפש את הביטוי שלי. בקדושה, למשל, בקטע 'ממקומו הוא יפן ברחמיו', אני משלב מקאם תורכי. בסוף התפילה מחמיאים לי שהתפללתי יפה, אבל טוענים שלא אוכל לחזור בדיוק על אותה התפילה. הם צודקים. כל תפילה של חזן תורכי היא יצירה חד־פעמית."

ברוך המשיך להתפתח מוזיקלית, ובשנת 2006 למד חזנות אשכנזית אצל יותם סגל במרכז ברודט לתרבות יהודית בתל אביב. החזן נפתלי הרשטיק בחן אותו, שניהל את המכון, בחן אותו טרם קבלתו כתלמיד.

עצות לשליח ציבור תורכי

"הבסיס של החזנות התורכית", אומר ברוך, "הוא כאמור האלתורים. כדי לדעת לאלתר צריך להכיר לחנים ומנגינות, צריך להכיר היטב את המקאמים באופן רהוט וזורם." ברוך עצמו עוסק בקביעות בלימוד מקאמים ובהפנמתם. "לגהץ זה התפקיד שלי בבית. זה לוקח שעה. גם קונצרט אחד של פאסיל (המינוח התורכי לרצף של יצירות במקאם נתון) לוקח שעה. אני מקשיב לפאסיל ביוטיוב, מגהץ ובכל פעם מחזק או לומד מקאמים."

ברוך זוכר את כללי החזנות התורכית, שלמד עוד בצעירותו. "כלל ראשון: כשאתה בוחר מקאם, צריך להתחיל ולסיים באותו המקאם. בין לבין אפשר 'להשתולל' בנועם. מי שמתחיל במקאם אחד ומסיים באחר איננו חזן תורכי אותנטי."

"כלל שני. לא להשתולל. בחרת לעשות למשל מקאם אושאק, למשל, אל תנסה לערבב סיגא. זה לא מתאים כל כך (אף שזה אפשרי). צריכה להיות התאמה בין מקאמים שונים באותה התפילה."

"כלל שלישי: כדאי להכיר הרבה מאוד לחנים של המוזיקה התורכית. מלחינים הם בודדים. שליח הציבור לא ילחין בכל פעם מחדש, אלא ייקח נעימות מוזיקליות מוכרות ומותאמות למקאם, למילים, לאווירה ולזמן וישבץ. ככה מאלתרים. לא מדובר בהלחנה. שליח הציבור יודע מהו המקאם שבו יש לשיר את הקטע הבא, נזכר במנגינה שמתאימה לו ומשלב אותה בפנים. אחר כך הוא נזכר במנגינה מתאימה אחרת – ומשלב אותה. אכן, אי אפשר לחזור שוב על אותה תפילה בפעם אחרת."

"צריך לדעת היטב מתי עולים למעלה, מתי יורדים למטה. למשל בפסוק "שמע ישראל" עולים למעלה בצלילים. בקדושה צריך להכין את הקהל כדי שיענה קדוש קדוש, וגם בהכנה זו יש ממד של אלתור, שיזמן את המשך השירה מפי הקהל. החזן צריך 'לייצר' את המענה. להזמין אותו."

"אלתור הוא אחד המאפיינים המשמעותיים של התפילה, גם של הקהל וגם של שליח הציבור. התפילה היא יצירתית, יש בה יצירתיות כל הזמן. בקרב אוהבי המוזיקה התורכית בקהל, בין המתפללים, אפשר לשמוע את המוזיקליות במענה שלהם. כל אחד יענה לשליח הציבור בסגנון אחר, על פי השיר שייזכר בו באותו הרגע."

הרגישות המוזיקלית נפוצה מאוד בקרב משמרי מסורת תורכיה. ברוך מעיד כי אוזנו, שהתרגלה לתשיעיות הטונים, ל"קומות" במוזיקה התורכית, מרגישה לא בנוח כשהיא נחשפת למוזיקה הערבית, הכבדה יותר לדעת ברוך, שבה שולטים רבעי הטון. "זו שמיעה שמשפיעה על הלב. מסורת שלמה פיתחה אוזן."

סדר המקאמים בתפילות השבת והחגים

במסורת התורכית יש כחמישה עשר מקאמים בשימוש בתפילות בימות השנה, על פי מתכונת קבועה לחגים ולתפילות שבת, המתבססת על הקשר בין תוכן השבת ושירים הקשורים אליו. הנה כמה דוגמאות למקאמים שבשימוש בתפילות ערבית שחרית של שבת (תפילת מוסף נאמרת במקאם חופשי בהתאם לבחירת החזן):

בשבת חנוכה מתפללים במקאם אושאק. הסיבה לכך היא כי השיר המפורסם ביותר במסורת שמילותיו מספרות את סיפור החג, "חג המכבים הוא חג לאומי".

בשבת פרשת בשלח, שבה קוראים את שירת הים, מתפללים בעג'אם אשיראן. זאת מפני שבאחד משירי המפטירים, המושר במקאם עג'אם אשיראן, מופיעה השורה "אז ישיר משה ובני ישראל".

אותו עיקרון גם בשבת פרשת יתרו, שבה נאמרים עשרת הדיברות. קיים קטע מפטירים שמילותיו מספרות את סיפור מתן התורה: "ה' אלהינו נתן לנו את התורה", במקאם שכנז, מקאם גבוה הדומה לח'גאז. מאחר שאין לחנים רבים במקאם הזה, אלא שיר זה ומעט משפטים מוזיקליים, שליח הציבור נדרש להשתדל להיות צמוד לקטע המפטירים.

בשבת זכור מתפללים במקאם סבא, על בסיס קטע מפטירים במקאם זה המספר את סיפור המגילה, "אזכיר חסדי אל".

להקלטת "אזכיר חסדי אל" מפי ברוך חסון

אותו המקאם עצמו, סבא, משמש בשבת שלפני תשעה באב, שבת חזון. בשבת זו, המתרחשת בקיץ, אין קטע מפטירים, והבחירה נובעת משימוש במקאם שנחשב עצוב. כדאי לשים לב שאותו המקאם משמש לפני אחד החגים השמחים ולפני אחד המועדים העצובים – הכול בהתאם לתוכן.

בימים הנוראים, בהשוואה לשאר ימות השנה, שבהם רווח האלתור, יש קביעות מסוימת בנוסח התפילה המוזיקלי. היות שהתפילה, בקטעים רבים ממנה, היא בצורת מענה, שליח הציבור חייב להיות צמוד ללחנים שהקהל מכיר. יש דינמיקה מתמדת עם הקהל. האלתור אפשרי במקומות שבהם יש פחות דינמיקה עם הקהל, אולם במקומות כמו חזרת הש"ץ, שהם רצף מתמשך של מענה, קשה מאוד לאלתר.

השליטה במקאמים השונים בהתאם לזמן ולמועד רווחת היום הרבה פחות מבעבר. "היום סביר להניח שהחזן דוד צבי בבית הכנסת בשישלי (Shishli) עושה את זה. מאלתרים היום בלי מקאמים", אומר ברוך בגעגוע. "אני דואג מאוד לאותנטיות."

תיעוד המסורת

למרבה הצער, קשה למצוא המשכיות מוזיקלית לאותו עולם תפילה עשיר וגדוש. ילדיו של ברוך מוזיקליים, אך לא חוו ונשמו מילדות את מסורת התפילה התורכית. "חשוב לי לשמר את הדברים. אין דרך אחרת. לבן אדם אין קביעות בעולם הזה. אסור שהתרבות שלנו תיעלם. דור מעליי כמעט נעלם, מתחתיי בודדים, במקביל אליי אין מי שיודע לעמוד לפני התיבה בצורה מסודרת, 'אקדמית'. צריך לתעד את זה."

להקלטה הראשונה הגיעה אל ברוך חנה פתיה, עורכת המשנה של "הזמנה לפיוט" בעבר. ברוך הוקלט בדיסק שלם, שנמצא כיום בספרייה הלאומית. בהקלטה זו הקליט כעשרים ביצועים מגוונים. קבלת שבת וכמה יגדלים במקאם ראסט, קריאה בתורה, קטע ממגילת איכה וכמה קינות.

לקישור להקלטות>>>

משם התגלגלו הדברים להופעה משותפת עם המוזיקאי אלעד גבאי ומשה פרסי בפסטיבל הפיוט בבית אבי חי. בהמשך נוצר קשר עם המוזיקולוגית הדס פל־ירדן, המתמחה במוזיקה הטורקית. הם הופיעו יחד בפסטיבל הפיוט משירי החזן מוזיקאי יצחק אלגאזי.

במסגרת מיזם "רואים את הקולות" הוקלט הסרט פיוט טורקי, שבו סיפר חסון על חייו. ניתן לצפות בסרט במלואו כאן. כאן למטה תוכלו לצפות בחלק העוסק בברוך. בסרט השתתף גם החזן יעקב כהן, בן הדור הקודם.

בשלב כלשהו הכיר חסון את טליה בר, אוצרת המוזיקה של "הזמנה לפיוט". טליה הזמינה את ברוך להקליט ממסורת יהודי תורכיה. במסגרת זו הקליט תכנים רבים. ניתן להאזין לכמה מהם כאן.

במחזור הראשון של מיזם 929, כשהגיעו ללימוד ספר של תהלים, הוזמן ברוך להקליט את תהלים במסורות איסטנבול־תורכיות שונות.

בפרויקט תיעוד מסורת יהודי איסטנבול עבור אתר הפיוט והתפילה אנו עובדים עם שלושה דורות של חזנים ישראלים, כולם ילידי הרפובליקה הטורקית. הוותיק בהם הוא ברוך.

חזן נוסף הוא משה פרסי, תושב אלון שבות, יליד 1974 באיסטנבול. פרסי עלה לארץ בגיל 25. הוא למד בבית הכנסת באיסטנבול את המנגינות והמקאמים מהרב יהודה אדוני ומדוד בכר. שימש כשליח ציבור בבית הכנסת התורכי בבת ים. מופיע בקונצרטים של שירה תורכית.

השלישי הוא מרסל קריספי, תושב ירושלים, יליד 1997 בתורכיה. קריספי עלה לארץ בגיל 19. למד מר' דוד צבי את מסורת התפילה בבית הכנסת "שישלי" באיסטנבול, שבו שימש כ"מזמר", חזן ביניים. קריספי הוא שליח ציבור וסטודנט למחשבים בירושלים.

אנקדוטה מעניינת היא הקשר בין השלושה. בעבר תרגם חסון את השאלות בחידון התנ"ך העולמי לבני נוער לשפה הטורקית. אחד המשתתפים בחידון היה משה פרסי. ברבות הימים פרש חסון מתפקידו, והחליף אותו משה פרסי. אחד המשתתפים בחידון שעבורם תרגם פרסי את השאלות היה קריספי הצעיר.

הייתה לנו הזכות לתעד את מסורת יהודי איסטנבול בתורכיה בהשתתפות נושאי מסורת הרואים חשיבות וערך בשימורה ובהנחלתה עבור הדורות הבאים.

​