על אהלי אשר שוּדד: כשאיכה כבר אינה יושבת בדד

---

מגילת איכה – שלמה דאודי, בשילוב הקינה "על אהלי"

"על אהלי אשר שודד" היא אחת הקינות המרכזיות לתשעה באב על פי מנהג יהודי טריפולי שבלוב. היא משולבת ביום זה באופן מיוחד: כל אחד מחמשת בתיה משמש כפתיחה לאחד מחמשת הפרקים של מגילת איכה ומושר בתוך קריאת המגילה. זמן חיבורה ושם מחברה אינם ידועים, אך תפוצתה בקהילות לוב ובמיוחד בטריפולי חייבת כנראה רבות לרב יעקב רקח (1800–1891), רבה של טריפולי, הידוע בחיבוריו הרבים בכל תחומי התורה. הרב רֹקח כלל את הפיוט הזה בספר הקינות שלו "קשורים ליעקב" שיצא לאור בשנת 1858 בליוורנו, וכן במהדורה המורחבת של ספר זה שיצאה לאור באותה עיר תחת הכותרת "אורח מישור" כחמש שנים אחר כך.

כל בית מבתי הפיוט מורכב מחמש שורות שחצאיהן חורזים בחריזה סרוגה (כל אמצעי השורות חורזים וכל סופי השורות חורזים). השורה האחרונה בכל אחד מארבעת הבתים הראשונים היא הפסוק הפותח של אחד מארבעת הפרקים הראשונים של מגילת איכה. המשורר לקח את הצלילים המסיימים את אמצעי הפסוקים וסופיהם ובנה על פיהם את החריזה של שאר הבית.

לדוגמה, השורה האחרונה בבית הפותח היא הפסוק הראשון של הפרק הראשון "איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם". שאר השורות בפרק חורזות בהתאם, כגון השורה הראשונה: "על אהלי אשר שודד, פני רעמו רעם". הבית הרביעי, לפי מסורת הקינות, הוא בית העוסק בנחמה ובבקשה לגאולה. בית זה איננו מסתיים כמו הפסוק הראשון של פרק ה' באיכה, "זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו", שכן זהו סיום שאין בו נחמה. במקום זה הוא מסיים על פי הפסוק בבראשית "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ" (מג, יד) ומבקש "וקיים נאום ואל שדי, יתן לכם רחמים". החריזה של שאר הבית היא בהתאם.

מבחינת תוכן, בבית הראשון מדגיש המקונן שמאז החורבן חל בו שינוי מתמיד, שהפך אותו לאדם מר ואבל: "ועל כבודי אשר נדד, אשא תמיד זעם". הגישה מזכירה את זו שבקינת הפתיחה לאיכה המקובלת אצל רוב עדות הספרדים, "למי אבכה", שם אומר המקונן "לזאת כל יום וכל ליל איליל". בבית השני, הפותח את פרק ב', משתומם המקונן על עוצמת ההרס והחורבן. בבית השלישי עוסק המקונן ברגשותיו בעקבות החורבן, ובבית הרביעי הוא ממשיך ומדגיש את ממדי החורבן שפגע, ללא הבחנה, בצדיקים וברשעים כאחד. הבית האחרון, כאמור, הוא בית של נחמה.

הפתיחות לפרקי מגילת איכה במסורת יהודי לוב פותרות אתגר שנובע מאופן הקריאה המוזיקלי של המגילה במסורת זו. אופי קריאת המגילה איננו נוגה ואופייני לקינות, שכן נעימת הקריאה עולה בסופי הפסוקים. נעימתן של הפתיחות, לעומת זאת, היא נעימת קינה במלוא מובן המילה – הן בסולם המוזיקלי (החלק התחתון שלה הוא סקונדה קטנה – גדולה – קטנה), הן בתנועה המוזיקלית היורדת במעין אנחה בסופי הפראזות. שילוב פתיחות בנעימות כאלו בתוך קריאת המגילה הופך גם את הקריאה עצמה לנוגה ועצובה יותר, וכך הבחירה המוזיקלית מאפשרת הן לשמר את מסורת הקריאה הקדומה והן להנכיח את התחושות הרצויות ביום אבל כתשעה באב.

ד"ר נתנאל כהן, מוזיקולוג, מרכז את תחום המוזיקה באתר הפיוט והתפילה.