עם המהפכה הגדולה שחולל האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) בתורתה העיונית של הקבלה, החלה הקבלה במאה השש עשרה, בעיר צפת שבגליל, להטביע את חותמה על דמותו של העם היהודי גם בדרך הכנסת מנהגים וחידושים ליטורגיים.
בתחום זה בולטים במיוחד מנהגי השבת של המקובלים, ששיוו ליום זה אופי חדש. הרבה ממנהגים אלה קשורים בשלוש סעודות השבת, והחשובים שבהם – שיריו של האר"י לסעודות אלו. שמו של האר"י חתום בראשי הבתים, ונמצא ששירים אלה הם מן הדברים המעטים שכתב הוא עצמו.
דעתי היא ששירים אלה נכתבו בימי שהותו של האר"י במצרים, שעה שעסק בפירושי זהר, ורוב רמזיו מתבארים לפי ספר הזהר. אין למצוא כאן אפוא את עיקר "קבלת האר"י" החדשנית והדינמית שנתפתחה בימי צפת (לא זאת דרכם של רוב המפרשים הקדומים).
השירים נכתבו ארמית בחיקוי ללשונו של ספר הזוהר. ואכן משתקפים בלשון השירים תכונותיו של הניב המיוחד שבו נכתב הזוהר, וזאת מלבד השיבוצים המרובים והרמזים הישירים לספר זה. יש מן הפרשנים מי שנותן טעם נוסף לכתיבת השירים ארמית – כדי שלא יבינו בהם המלאכים, שכידוע אינם מכירים לשון זו.

מתוך תפילות כל השנה מהאר"י, מזרח אירופה, 1750, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
בשירים מתוארים מנהגי המקובלים בשעת סעודות השבת, ומוסבר הטעם הקבלי לכל מנהג. השירים נפוצים עד מאוד, ובקהילות רבות, אשכנזיות (בעיקר חסידיות), ספרדיות ומזרחיות, מזמרים את השירים בשלוש הסעודות (דווקא לפניהן) במנגינות ערבות.


החדר שבו נולד האר"י, על פי המסורת, במוזיאון חצר הישוב הישן, ירושלים
מנהגי ישראל שיסודם בקבלה הם בבחינת רמזים לענייני העולמות העליונים, ואמנם זה תוכנם של השירים שלפנינו. וכך כותב ר' חיים ויטל בהקדמתו לשיר של ערב ב"שער הכוונות":
לאחר האכילה היה נוהג מורי ז"ל לומר פזמון אחד בקול נעים. והוא ז"ל תיקן ג' פזמונים מיוסדים על דרך חכמת האמת [היא חכמת הקבלה] בכל פרטי הכוונות של שבת. פזמון אחד לסעודת הלילה ופזמון אחד לסעודת שחרית ופזמון אחד לסעודת מנחה.