כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
רוק ישראלי בשנות השמונים – הרוק במרכז
הרוק הישראלי בסוף שנות השבעים התבגר, צמח וצבר ביטחון עצמי. 1977 היא השנה שבה הסצינה היתה בטוחה בעצמה מספיק כדי לקיים את אירוע ההמונים הראשון: פסטיבל נביעות בנואיבה. בשנה שלאחר מכן הפסטיבל בנביעות היה גדול ועצמתי יותר. זה היה קולו של דור שלם שחגג עם הכוכבים שהתבססו בעשור שחלף.
הרוק נכנס לאופנה, מה שלא נעלם מעיני חברות התקליטים והאמרגנים. זמרי רוק מחוספסים הפכו למצרך מבוקש. מני בגר, בוגר להקת "גן עדן" הנתנייתית נחשב לתגלית האידאלית: גבר מחוספס עם קול חזק, גיטרות ושירים על הניכור האורבני של תל אביב.
לואי להב, האיש שמיקצע את הרוק עם להקת תמוז, הפיק לשלום חנוך את "חתונה לבנה", אלבומו ה'כבד' ביותר אי פעם בשנת 1981. גם אמני אמצע הדרך הפכו לרוקיסטיים יותר בתחילת העשור: להב הפיק לאסתר שמיר את "המקום הכי נמוך בתל אביב" הסוער, וניהל מוזיקלית את שני מימי הרוק השאפתניים של אפריים שמיר ודני ליטני: חמסין ושמים. דני סנדרסון וגידי גוב חברו ליהודה עדר, גיטריסט להקת תמוז והקימו את "דודה" הרועשת, אפילו גלי עטרי, שנתיים בלבד לאחר שזכתה באירוויזיון עם "הללויה" הוציאה את "קח אותי הביתה" עתיר הגיטרות. בהמשך העשור גם אמנים כנורית גלרון (משהו בלבבה, 1986), גידי גוב (דרך ארץ, 1987), ויהודית רביץ (באה מאהבה, 1987) פנו לגיטרות הרועשות.
בתוך אווירת הרוקנרול הזה, צמח הרכב חדש בחדר האחוריים של גלי צה"ל. העורך המוזיקלי יזהר אשדות, וטכנאי השידור יאיר ניצני החלו לכתוב ולנגן ביחד כשאולפני התחנה לא היו מאויישים. משם יצא להם שירם הראשון, מחאה על מוזיקת הדיסקו שנאלצו לנגן כתקליטני אירועים: תנו לי רוקנרול. הם ביקשו וקיבלו, להרכב שלהם קראו "תיסלם". אלבום הבכורה של הלהקה: "רדיו חזק" שיצא בראשית 1981 היה הצלחה אדירה. הלהקה צברה מעריצים ומעריצות, והושמעה ללא הרף ברדיו. אל תיסלם כלהקת הרוק הגדולה הצטרפה מתחרה מפתיעה במקצת: קבוצת נגנים מקצוענים מהקריות, בני שלושים פלוס שהתגלו דרך המפיק יעקב גלעד. לרביעייה קראו "בנזין"; והם הוציאו באביב 1982 את "עשרים וארבע שעות". מעריצי תיסלם ומעריצי בנזין הצטרפו לקהל הרוק הגדל והולך, למרות משבר זמני שהביאה מלחמת לבנון הראשונה על שוק המוזיקה. תיסלם התפרקה בסיום 1983 לאחר שההופעות הבומבסטיות והמושקעות שלה הניבו לחברי הלהקה הפסדים. כך גם קרה גם לחברי בנזין שנה לאחר מכן, ולרבים אחרים. היתה זו תזכורת כי הרוק המקומי שברירי וחלש ממה ששיערו קודם לכן.
עם כל הקשיים, המשברים הכלכליים, מלחמת לבנון הראשונה והאנתיפאדה, הרוק הישראלי שרד בגאון את שנות השמונים. פסטיבלי קיץ ענקיים פרחו באילת, בערד ובצמח, והביאו אליהם רבבות צופים נלהבים, אבל גם משהו אחר התחיל לקרות מתחת לשטח: העולם האלטרנטיבי שליווה את הרוק המצליח מהשוליים בכל אותו עשור התחיל להרים את ראשו, ולצאת מהמועדונים החשוכים של תל אביב אל לב הזרם המרכזי, והם אלה שעתידים לצבוע את הרוק הישראלי של שנות התשעים בצבעים שונים לגמרי.
