איך התחלתי ללכת לבקשות

---

תקופת הסתיו הוא הזמן שבו מתחילה שירת הבקשות, בלילי שבת, לאחר חצות הלילה, כפי מנהגם של יהודי חאלב שמתחילים לשיר את הבקשות מפרשת בראשית (אחרי סוכות) ועד שבת הגדול (השבת שלפני חג הפסח).​

אני זוכר שכאשר שהייתי בן 12, הייתי קם לבקשות בבית הכנסת בורוכוב בשכונת הבוכרים בירושלים. היו יושבות שתי קבוצות ושרות מהשעה שלוש לפנות בקר ועד השעה שבע. אני זוכר את החוויה שלנו כנערים – היינו יושבים מול הזמרים, מקשיבים לשירה ול"פתיחות" של השירים ומחכים לקבל איזה קטע סולו מתוך השירים. מול הזמרים היו יושבים רק נערים וילדים על מנת שילמדו מהזמרים, בבחינת "והיו עיניך רואות את מוריך". לא אשכח את התענוג שהיה לנו לשיר. בית הכנסת היה מלא מפה לפה – הרבה זקנים, הרבה נערים – מכל העדות. זוכר גם תימנים זקנים שהיו מגיעים ומדי פעם אפילו איזה שטריימל. היו מגיעים גם רבנים שאוהבים את השירה ופעמים שהיו מתכבדים בדרשה קצרה. היינו יושבים שעות ונהנים.

אני זוכר את טעמו של התה שהיה מכין הגבאי (סלים שירזי ז"ל) ואת שפע הממתקים שהיו מחלקים לנו הילדים כדי לעודד אותנו להגיע. בסוף העונה של הבקשות היינו מקבלים גם מתנות, ספרים ועוד.

בדרך כלל הייתי מגיע ראשון לבקשות. הגבאי היה מגיע לביתנו להעיר אותי והיה מחכה לי עד שאתלבש ואלך אתו לבקשות. אמי התנגדה לכך שאלך, בעיקר בגלל הקור והגשם והשעה המוקדמת. כשמדי פעם הייתי מרגיש לא טוב ביום ראשון היתה אומרת לי: נו, אתה רואה מה יוצא מהבקשות... אבל אני התעקשתי והמשכתי ללכת באופן קבוע. זכורני שאמי פגשה פעם את הגבאי וביקשה ממנו שיחדל מלהעיר את בנה לבקשות, ואז נתן לה הגבאי "מוּסר" והסביר לה על חשיבות שירת הבקשות וכמה חשוב שאדע לשיר... אמי המשיכה להתנגד, אבל אני הייתי בשלי, ולא רק שהמשכתי לקום לבקשות אלא שהייתי מעיר גם את אחי ואחיותי שיבואו עמי. אני זוכר שהיינו הולכים יחד בשעות הקטנות של הלילה והרבה פעמים פחדנו מגנבים ומשיכורים...

מבורוכוב לעדס

בגיל מאוחר יותר, עדיין כנער, התחלתי ללכת לבית הכנסת "עדס" בנחלאות. שם פגשתי עולם חדש – שירה אטית ומתונה יותר. לאחר כמה שנים, כאשר נפטר הפייטן מר סלים ברסקה, שממנו למדנו את קביעת הטונים בבקשות, מינו אותי לתפקיד של ראש קבוצה ונאלצתי לנהל את שירת הבקשות כמה שנים טובות. במשך הזמן התחלתי גם ללמד קבוצה של פייטנים ונערים את השירה, ומתוך הקבוצה הזו צמחו חזנים שהיום הם בעלי שם בארץ ובחו"ל.

אני זוכר שכשהיינו מגיעים ל"מזמור שיר ליום השבת" שבו שרים כל פסוק במקאם אחר, היינו נוהגים לשיר גם פיוט שהוא במקאם של אותה שבת (כפי מסורת חאלב שבה לכל שבת מקאם משלה), פיוט שהוא מחוץ לשירת הבקשות. היינו בוחרים בפיוט שמדבר על נושא הקשור לפרשת השבוע ואת הפיוט הזה היו שרות שתי הקבוצות ביחד. זה היה נחשב לשיא של שירת הבקשות. כך היינו שרים בשבת "זכור" פיוטים לפורים, בשבת חנוכה פיוט לחנוכה ובשבת "שירה", הסמוכה לט"ו בשבט, פיוט מענייני החג. לצערי המנהג הזה הולך ונעלם, וחבל. חשוב מאד לשמר מסורת יקרה זו.

הזקנים והידענים של פעם

חשוב לציין שבשירת הבקשות משתתפים אנשים מכל השכבות – דתיים, חרדים, חילונים, מוזיקאים ו"עמך". כיום השירה מאוד מפותחת וכובשת לה עוד ועוד קהלים, אך לי חסרים הזקנים והידענים שהיו אז – הקהל שהיה מבין כל נקודה בשירה ולא היה מוכן לקבל שום זיוף וממש היה נע במקומו בחוסר נוחות כשנשמע כזה, ולוּ הקל ביותר.

אמנם כיום יש הקלטות של שירת הבקשות, חוגי פיוט וסדנאות, מקומות שבהם מקיימים את מנהג שירת הבקשות בשעות הלילה של שבת או בימות החול, אבל הטעם שאני מדבר עליו הוא משהו אחר לגמרי. זכורני שבאי הבקשות היו אנשי עמל העובדים קשה לפרנסתם, ובכל זאת היו מנדדים שינה מעיניהם ובאים לשירת הבקשות. לא פעם יצאנו מהבקשות ובחוץ שלג לבן ובוהק או גשם זלעפות ובכל זאת בית הכנסת מלא וגדוש. הרי זה פלא! אנשים היו יוצאים משירת הבקשות לביתם או לבית הכנסת שלהם והיו שרים ברחוב. היית ממש הולך בתוך השירה. אנשים שעברו אז ברחוב אולי חשבו לעצמם שהאנשים האלו חולים ומסוממים – על השירה...