הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז תשי"א, 30 ביולי 1951, והתנהלו בצל משבר כלכלי חמור שהמדינה הצעירה התמודדה עמו. בתקופה שחלפה בין שתי מערכות הבחירות קלטה ישראל כחצי מיליון עולים חדשים, כמעט כמספר התושבים ערב הקמת המדינה. קליטתה של עלייה המונית זו הכבידה מאוד על כלכלת המדינה וחייבה את הממשלה לנקוט מדיניות של קיצוב וצנע. הכלכלה הייתה אחד מנושאי המחלוקת. גם נושאים של דת ומדינה היו במוקד המשבר פוליטי. מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות שררה מחלוקת עקרונית ומעשית בעניין החינוך של ילדי העולים וגיוס בנות צה"ל. כמו כן התנהל מאבק בין מפא"י ובין הציונים הכלליים שהתנגדו למדיניות הצנע ודגלו בכלכלה חופשית שתדע לאזן את עצמה.
מימיה הראשונים של מדינת ישראל, הונהגו זרמים בחינוך. הורים יכלו לבחור לאיזה זרם בחינוך לשלוח את ילדיהם: לזרם הכללי, לזרם העובדים, לזרם של "המזרחי" או לזרם של "אגודת ישראל". הזכות הזאת עמדה לתושבי ישראל אף לפני חקיקת חוק חינוך ממלכתי בשנת 1953. אלא שבשנותיה הראשונות של המדינה, נוצר חריג: מחנות העולים.
העלייה ההמונית למדינה הצעירה אילצה את הרשויות לשכן עולים רבים במחנות זמניים. במחנות הונהג חינוך אחיד לכל הילדים, ללא התחשבות במסורות, במנהגים או בזיקה לדת. השיטה הייתה חלק מהתפיסה שכונתה "כור ההיתוך", לפיה עם העלייה ארצה, העולה מתמזג אל תוך זהות ישראלית, זהות חדשה שהוא מאמץ תוך השלת זהותו הגלותית. החינוך אחיד נכפה על העולים במחנות.
עד מהרה קמו טענות קשות נגד החינוך האחיד. בעיקר חשו פגועים ממנו העולים מתימן, שהקפידו על אורח חיים דתי. החינוך האחיד במחנות היה שונה מאוד ממה שהם היו רגילים אליו וממה שהתאים למסורותיהם. בנים ובנות למדו ביחד, הדגש בלימודים היה "צברי"-אזרחי, מתוך כוונה לסייע לדור הצעיר להשתלב בחיים במדינה המודרנית.
עד מהרה עמד נושא החינוך האחיד במרכזה של סערה פוליטית. בדצמבר 1949 הגיש חבר הכנסת דוד צבי פנקס הגיש שאילתא לראש הממשלה דוד בן גוריון וטען לכפייה דתית ולאינקוויזיציה מצד מדינת ישראל, המנצלת, לדבריו, את מצבם של העולים במחנות. עם התגברות הזעקה הציבורית החליט בן-גוריון בשנת 1950 להקים ועדת חקירה בראשות השופט בדימוס גד פרומקין. מסקנות הוועדות הוגשו ב-9 במאי 1950, ועיקרן ביקורת קשה על שיטת החינוך האחיד ולא פחות מכך, על האופן שבו היא הופעלה ובכלל זה על היחס לילדי העולים. הוועדה קבעה שגזיזת פאותיהם של ילדי העולים הייתה בגדר שיטה, שלימודי התורה הופרעו באורח שיטתי, ששמירת השבת שובשה כך גם סדרי התפילה. הוועדה קבעה שהדברים אמנם לא נעשו מתוך כוונה לכפייה דתית אבל ציינה שעניין החינוך במחנות לא התנהל כשורה והיה אף נגוע בשיקולים מפלגתיים והוקיעה את הזנחת החינוך הדתי במחנות העולים.
בעקבות מסקנות ועדת פרומקין, שנחשבת לוועדת החקירה הממלכתית הראשונה שפעלה במדינת ישראל (על אף שבימיה טרם נחקק חוק ועדות החקירה), הגיעה מפא"י להסכמה עם החזית הדתית על הפרדת החינוך לילדי תימן במחנות. יחד עם זאת, הדו"ח נותר במרכזן של מחלוקות פוליטיות בכנסת והמשבר בין מפא"י לחזית הדתית העמיק והוביל לבחירות לכנסת השנייה.
גיוס נשים
חוק שירות ביטחון משנת 1949 קבע חובת גיוס לכלל האוכלוסייה במדינת ישראל, בכלל זה לנשים. בכך הפכה מדינת ישראל למדינה היחידה בעולם שהונהג בה גיוס חובה לנשים. חקיקת החוק עוררה התנגדות עזה מצד הציבור הדתי והמפלגות שייצגו אותו. דוד בן-גוריון עמד על דעתו ולא הסכים לפטור את הנשים הדתיות מחובת השירות. יחד עם זאת, נקבע שיתאפשר לנשים להצהיר שהן מנועות מלשרת בצה"ל מטעמי מצפן או הכרה דתית. אולם בכך לא נפתרה הסוגיה. האפשרות לקבל פטור משירות חובה בצה"ל על סמך הצהרה בלבד פתחה פתח לנשים רבות לחמוק מחובת השירות, והנושא מעסיק את החברה הישראלית מ-1949 ועד היום.
הרקע למחלוקת על שירות נשים בצה"ל נטוע בראשית הציונות, כשנשים לא מעטות נטלו חלק פעיל בשמירה, בהגנה, בלחימה ואף בפיקוד, מימי המושבות הראשונות וארגון "השומר" ועד למלחמת העצמאות. ב-1948, עם הקמת צה"ל הוקם חיל הנשים ונקבע שנשים תשרתנה בתפקידי הגנה על ישובים, בתפקידים תומכי לחימה ובתפקידים מנהלתיים אך לא בתפקידים קרביים. כך נוצר צורך חוקי להסדיר את שאלת שירותן הצבאי של נשים.
חוגים רחבים בציבור הדתי ראו בגיוס נשים סכנה ממשית לחברה הדתית ולבנותיה ושבירה של עקרונות מסורתיים עתיקי-יומין. לכן היה הנושא עד מהרה לסלע מחלוקת בין המפלגות החילוניות, ובראשן מפא"י, ובין המפלגות הדתיות, ובהן שותפותיה של מפא"י לממשלה הראשונה, ומטבע הדברים שאלת גיוס הנשים עמדה גם במרכז המחלוקות לקראת הבחירות לכנסת השנייה, בשנת 1951.
ערב הבחירות
הצבעת עולים
הבחירות לכנסת השנייה היו למעשה הבחירות הראשונות שנערכו לכנסת ישראל, שכן הבחירות שנערכו בשנת 1949 היו לאספה המכוננת.לאחר המשברים הקואליציוניים שהתחוללו בשנת 1950, בפברואר 1951 החליט ראש הממשלה דוד בן-גוריון להתפטר. עם התפטרותו, החליט בן-גוריון להקדים את הבחירות לכנסת. המצב החוקי בכל הקשור לכהונת הכנסת לא היה ברור די צורכו. בתוך זמן קצר, בחודש אפריל, נחקקו שני חוקים: חוק המעבר לכנסת השנייה וחוק שהורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי. באורח מתבקש, עלתה השאלה מי יהיה זכאי להצביע בבחירות לכנסת השנייה.
הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ביום ה-1 במרץ 1951 יהיה רשאי להצביע בבחירות לכנסת השנייה. משמעות הדבר הייתה מתן זכות הצבעה להמוני העולים שהגיעו ארצה בעצם ימי העלייה ההמונית בעקבות הקמת המדינה. מספר הזכאים להצביע כמעט הוכפל, מ-506,507 ב-1949 ל-924,885 ב-1951. ב-1949 נדרשו 3,592 קולות כדי לזכות במנדט בכנסת, ואילו ב-1951 נדרש כבר 6,875 קולות למנדט. העולים החדשים היו בעלי משקל מכריע בבחירות לכנסת השנייה. התאריך הקובע לזכאות להצבעה, ה-1 במרץ 1951 היה רחוק רק חמישה חודשים ממועד הבחירות עצמן, כך שלא מעט עולים שהספיקו להיות בארץ חודשים ספורים בלבד ואולי טרם התמצאו בנעשה במדינה, שלטו שליטה חלקית בלבד בעברית והיו בעיצומו של תהליך קליטה והתאקלמות לא פשוט, קיבלו את האפשרות להכריע את הבחירות לכנסת.
דוד בן גוריון
דמות בולטת
דוד בן גוריון (1973-1886), איש העלייה השנייה, היה פעיל ציבור כמעט מיום עלייתו ארצה בשנת 1906. הוא עלה לעמדת מנהיגות במפלגת פועלי ציון כבר ב-1907 והחל לקדם במרץ את רעיון העצמאות לעם היהודי בארץ ישראל. ערב מלחמת העולם הראשונה גורש מהארץ על-ידי התורכים. ב-1920, לאחר שובו ארצה, נבחר להיות המזכיר הכללי הראשון של הסתדרות העובדים, שקמה באותם ימים. עם הקת מפא"י ב-1930 היה למנהיגה וב-1935 נבחר לתפקיד יושב-ראש ההנהלה הציונית וליושב ראש הסוכנות. כך היה בן-גוריון לדמות המרכזית בתחום המדיני, הביטחוני וההתיישבותי בתקופת המנדט הבריטי. מתוקף כך עמד בראש המאבק במדיניות "הספר הלבן" ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה קידם את תוכנית בילטמור לכינון מדינה יהודית בארץ-ישראל. בתקופת המאבק בבריטים, עם תום מלחמת העולם השנייה, חמק ב-גוריון ממעצר וניהל מחו"ל את המאבק המדיני ואת ההיערכות לקראת המלחמה שהוא צפה שתתחולל עם הקמת המדינה. לאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 שסללה את הדרך להקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ-ישראל, לצד מדינה ערבית, עמד בן-גוריון בראש הפעולות להקמת המדינה. בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל והציג את הממשלה הזמנית. בן-גוריון שימש בה ראש-ממשלה ושר ביטחון. בן-גוריון ניהל את מלחמת העצמאות. אחרי המלחמה, בשנת 1949, נערכו בחירות לאסיפה המכוננת שהפכה לכנסת הראשונה. בן-גוריון עמד בראש מפא"י והוליך אותה לבחירות המוקדמות של 1951, הבחירות לכנסת השנייה. בן-גוריון העמיד בראש סדר העדיפויות שלו את בניין הארץ, את העלייה ההמונית של ניצולי השואה ושל יהודים מארצות ערב, ואת ביצורה הביטחוני והכלכלי של המדינה הצעירה שקמה בסערת המלחמה. הוא נקט מדיניות סוציאליסטית ריכוזית ודגל באקטיביזם בטחוני.
ב-1953 החליט בן-גוריון לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהתיישב בקיבוץ שדה בוקר בנגב. ב-1955 חזר לחיים הפוליטיים כשר ביטחון בממשלת שרת, עמד בראש מפא"י בבחירות לכנסת באותה שנה וכיהן כראש ממשלה עד שנת 1963, עת בה התפטר מתפקידו. בן-גוריון התמודד בבחירות של שנת 1965 בראש רפ"י, מפלגה חדשה שהקים, ובסופו של דבר כשרפ"י התאחדה עם המערך, סירב להצטרף למסגרת הגדולה. בשנת 1969 הוא התמודד בראש "מפלגת העם", אך לאחר הבחירות הוא התפטר מהכנסת. דוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973.
במבט לאחור
מפלגת התימנים
בין המפלגות שהתמודדו בבחירות לכנסת השנייה, בשנת 1951, הייתה המפלגה של התאחדות התימנים בישראל. שורשיה של המפלגה היו עמוקים וארוכי-שנים. המפלגה הוקמה עוד ב-1923 והיה לה ייצוג במוסדות התנועה הציונית ובמוסדות היישוב העברי בארץ-ישראל. מטרתה של המפלגה הייתה לדאוג ליוצאי תימן בארץ ובגולה. פן מרכזי בפעילותה הייתה בתחום החינוך, מתוך רצון לטפל בילדי התימנים, ובפרט ליתומים שהיה צורך להעלותם מתימן ולדאוג לכל צרכיהם. אנשי המפלגה פרסמו את שבועון "המזרח", בשנת תרצ"ח (1938) וגם פעלו לגיוס כספים בארצות-הברית, לאחר שלא הצליחו לגייס כספים בתימן עצמה.
עם הקמת המדינה, היה מאחורי המפלגה של התאחדות התימנים בישראל היסטוריה ארוכה של סכסוכים עם ההסתדרות הכללית בשאלות של ייצוג עובדים ופעולה במוסדות ההסתדרות, מאבקים על כספים, חילוקי דעות בנושאי דת ושמירה על מנהגיה המיוחדים של העדה התימנית ועוד. בבחירות לאספה הלאומית ב-1949 זכתה המפלגה במנדט אחד. ההישג המינימאלי נבע מכך שהיו תימנים שהתמודדו ברשימות אחרות, הן במפא"י והן בצד הימני של המפה הפוליטית. הפילוגים והשסעים בקרב בני העדה היו כר פורה לפעילות של גורמים וגופים פוליטיים שביקשו לזכות בקולות התימנים. ואכן, ההצבעה התפצלה בין מפלגות שונות. גם בבחירות לכנסת השנייה, בשנת 1951, השיגה המפלגה מנדט אחד בלבד. 7,965 הקולות שקיבלה היו עלייה ניכרת לעומת 4,399 קולות שהשיגה בבחירות ב-1949. יחד עם זאת, ב-1951, נוכח העלייה העצומה במספר בעלי זכות ההצבעה, הסתבר שהמפלגה התימנית זכתה ב-1.2% מקולות הבוחרים לעומת 1% ב-1949. העלייה העצומה מתימן לא ריכזה את כוחה בהצבעה מאוחדת למפלגת התאחדות התימנים, ובכך נגזר גורלה של המפלגה להיעלם מן המפה הפוליטית.
בשנת 1950 ראתה אור החוברת "יהודי תימן במדינת ישראל", בעריכת שמעון גרידי. החוברת נחתמת במשפטים הבאים:
"מצבנו הקשה הוא המאפשר עתה לכל מיני סרסורי מפלגות ושכירים חסרי מצפון לשסע את העדה ולפזר את בניה הנאמנים לכל עבר. לא ירחק היום והסרסורים יתנחמו על מעשיהם והצבור אשר פוזר במפלגות מבלי רצונו ומבלי ידיעתו ישוב להיות תוך מסגרת אחת נאמן עמו, לתורתו ולעצמאותו."
שמעון גרידי היה עתיד להיות חבר-הכנסת הבודד של מפלגת התימנים בכנסת השנייה, את תחזיתו-תקוותו נכזבה בסופו של דבר.