שומרי הפתחים: מחשבות על מכניסי רחמים

מכניסי רחמים – מילים וביצועים

מַכְנִיסֵי רַחֲמִים הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים
מַכְנִיסֵי תְפִלָּה הַכְנִיסוּ תְפִלּוֹתֵינוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה
מַכְנִיסֵי צְעָקָה הַכְנִיסוּ צַעֲקוֹתֵינוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה
מַכְנִיסֵי דִּמְעָה הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי הַמִּתְרַצֶּה בַּדְמָעוֹת
הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה לִפְנֵי מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא

כל שנה לקראת ראש השנה מתנגנות בי המילים "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו...". תמיד הן מלוות באותה תנועה בנפש – תנועה של תחנונים.

בדמיוני אני רואה חיילות וגייסות של "מכניסים", כמו מלאכים שכל חייהם יועדו רק לתפקיד זה והם עומדים בשער ומכניסים את רחמינו לפני בעל הרחמים. חלקם חורצי גורלות, המשאירים בחוץ תפילות שאינן ראויות. חלקם מליצי יושר ודוברי רחמים המדובבים ומשׁככים את הכעס הגדול של יום הדין.

בעיני זוהי תסמונת הבהלה חסרת האונים והחשש התהומי שמא איני ראויה לעמוד לפנַיי ולפנים. הפחד מפני הכנות הפשוטה של האמירה שאי אפשר לסרב לה גורם לחיפוש ארוך ומייגע אחר מתווכים שיעלו ויביאו ויגיעו וייראו... כדי שייראה ויירצה וישמע וייפקד...

שנים רבות חיפשתי מתווך, יועץ... אדם גדול שיראה אותי באמת וידע לומר מהי המחלה ומהו התיקון ואיפה הטעות, מי אני ולמה אני כאן ומהי הדרך שלי להשיג את הדברים... שנים לקח לי להבין שאין כזה ולא אמור להיות, כי הדרך היא כל כך אישית וכל כך מתהווה בכל רגע, שאין אף מתווך שיוכל לראות תמונה שלמה.

מתוך ספר משל הקדמוני, 1582, באדיבות הספרייה הלאומית

הקריאה הנואשת אל שומרי הפתחים במקום אל המלך בעצמו חסרה אולי את האומץ להישיר מבט וחסרה את הידיעה הבוטחת, שאף אם מילותיי שלי אינן כל כך גדולות ונשגבות, הן עדיין הדבר הכי רצוי שם למעלה, כי הן ישירות והן שלי.

הדיבור האישי והכן של האדם הוא בריאה חדשה, ראשונית ובלתי אמצעית, אשר כמוה טרם נשמע בעולם; ליצירה האותנטית הזו אין תחליף, אף לא בדמות מלאך.
לקח לי זמן להבין שכל הכלים לפתיחת השערים כבר שזורים בי בחותם של להט החרב המתהפכת –
כי מכניסי רחמים הם לב רחום ואוהב ופנים שיֵדעו להאיר את האהבה הזו פנימה,
מכניסי תפילה הם לב משתוקק ופה שיֵדע למלל את הרחשים הגועשים פנימה,
מכניסי צעקה הם לב זועק וגרון שיהווה לו שופר להדהד אותו בקול גדול פנימה
ומכניסי דמעה הם לב שבור ועין שתדע לבכות את הכאב פנימה.
כי שערי דמעה לא ננעלו, הם פתוחים ופעורים ומחכים,
ולא צריך שום מפתח וגם לא "מכניסים",
רק כנות אמיתית של בכי שלא תהיה לו ברֵרה אלא להיכנס לפני ולפנים...