קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

 אהבת הדוד את הרעיה – עיון בפיוט יחידה רעיה
אתר הפיוט והתפילה

אהבת הדוד את הרעיה – עיון בפיוט יחידה רעיה

הרב דוב ברקוביץ

הפיוט "יחידה רעיה", הוא רצף מובהק לדימויים בנבואה ובמשנה של אהבת הדוד והרעיה, דרכו מתבונן הרב דוב ברקוביץ בביטוי "אהבה", ומנסה לראות את הקשר בין מילה זו ומשמעותה ובין שם ה'.​

יחידה רעיה – מילים וביצועים

הפיוט הנפלא של ר' דוד חסין מבליט את הדימוי של הרעיה והדוד משיר השירים כבסיס לשבחם של חתן וכלה בשר ודם. הדימוי מגיע לביטוי שיא בריקוד ההתקשרות וההתרחקות, ההתרחקות וההתקשרות שבשיר השירים. אולם ניתן למצוא את סיפור האהבה הפלאי שבין כנסת ישראל לה' – או בין הנשמה למקור מחצבתה על פי פירוש אחר – במקומות רבים במקרא. תמצית חזונם של נביאים לא אחת בוטא בתיאור מצב מיוחד ביחסי הרעיה והדוד, אשר חיפשו ללא הרף זה את זה. הנביא הושע תיאר חיי זונה כמציאות הקשר שבדורו; בספר יואל כנסת ישראל היא בתולה חגורת שק המתאבלת על בעל נעוריה שנעלם לה; לעומתם, נבואות הנחמה שבירמיהו ובישעיהו מספרות על אישה שבעלה חוזר אליה לקשר חדש, קרוב יותר, לאחר תקופה של גירושין.

בתקופת בית המקדש השני ואולי גם בדורות הראשונים שלאחר החורבן הייתה לדימוי של אהבת הדוד והרעיה משמעות מעשית בקהילה. רבים מכירים את המשנה המסיימת את מסכת תענית, המתארת את הדרך שבה אבותינו ואמותינו ציינו את יום תיקון החורבן, חמישה עשר באב, בהסתמך על סיפור האהבה בשיר השירים:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ'. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

הפיוט של ר' דוד חסין מהווה רצף מובהק ליסודות התרבות הנבואית והמשנאית. על רקע זה ראוי לערוך התבוננות בביטוי "אהבה". כוונתי לא רק להתבוננות שכלית, אלא לתהליך של הפנמה וקליטה בנפש. 

בעומק העברית היום־יומית נסתרת שפה בראשיתית, לשון הקודש, כאשר לאותיות ולמילים שבה חיוּת המשפיעה עלינו במודע ושלא במודע. המשחק היפה בפיוט בין השימוש במובן המקורי של מילה המופיעה בתנ"ך ובמדרש ובין המשמעות החדשה הניתנת לה בידי המשורר – הוא נדבך חשוב בעיצוב רב־ממדיות זו של השפה שלנו. המילה "אהבה" היא דוגמה יפה למציאות לשון הקודש הטמונה במילה שכולם משתמשים בה תמיד.

שיר השירים, מתוך כתב יד תימני, ראשית המאה ה-20
​​​שיר השירים, מתוך כתב יד תימני, ראשית המאה ה-20

ידוע שלמילה "אהבה" זיקה לשם המיוחד של בורא העולם, י-ה-ו-ה. הערך המספרי, הגימטרייה, של "אהבה" הוא 13, כמו הערך של המילה "אחד". הערך המספרי של "אהבה" יחד עם זה של "אחד" הוא 26, הגימטרייה של אותיות השם המיוחד, י-ה-ו-ה. יחד עם עניין זה, קיים רובד נוסף בקשר המיוחד בין המילה "אהבה" לשם המיוחד.

מסורות קבליות מסוימות רואות במילה י-ה-ו-ה שיקוף של שפע החיים העובר מהשורש הא-לוהי האין־סופי אל תוך היש החומרי, הקיים בגבול המקום והזמן. זאת, על פי צורת האותיות. האות הראשונה, "י", היא האות הקטנה ביותר מבין האותיות, הנמצאת כמו תלויה באוויר. על כן היא מסמלת, אולי מגלמת, את הגבול בין החומרי ובין מה שהיה לפני או מעל לחומר. "השפיץ" העליון של האות "י", כפי שהיא כתובה בתורה הוא עצם נקודת החיבור הבלתי ניתנת לכתיבה, הגבול הבלתי ניתן להכלה בין הלובן של הנייר ובין השחור של הדיו, נקודת ההשקה הבלתי ניתנת להשגה בין החיוּת האין־סופית ובין ירידתה ליש החומרי.

האות השנייה בשם המיוחד, "ה", היא הסימן הדקדוקי לצורת נקבה בשפה העברית – המציאות המקבלת, המכילה והבונה חיים. לכל תופעה של ראשית החיים, הזרעיות שבה, יש צורך בקבלה, בהכלה ובבניינה. על כן שורש החיים שבאות "י" זקוק לאות "ה" שלאחריה.

האות "ו", השלישית בשם המיוחד, נדרשת במסורות קבליות אלו כמו האות "י" על פי צורתה המיוחדת. צורתה מסמלת צינור המוביל את החיות מלמעלה, מאזור השורש האין־סופי, למטה, אל היש החומרי, אל המציאות שבה אנו חיים. ושוב, פעולת הזנה זו המחיה את המציאות החומרית זקוקה לכלי לקבל, להכיל ולעצב. כך נחתם השם המיוחד באות "ה" השנייה, ובמלואו י-ה-ו-ה.

והנה המילה א-ה-ב-ה בנויה כמו השם המיוחד – ארבע אותיות, כאשר האות השנייה והאות הרביעית הן האות "ה" הנקבית, המכילה, מקבלת ובונה. אלא שלא כמו השם המיוחד, היחס בין האות הראשונה והאות השלישית אינו נוצר מתוך הסמליות שנובעת מההבדל בין צורת האותיות. ברור שגם היחס בין האות הראשונה לאות השלישית במילה "אהבה", בין האות "א" לאות "ב", מסמל קשר לשורש, זרימה מה"א", תמיד הראשונה, האות שלא נכתבה לפני "בראשית ברא", אל ה"ב" של "בראשית". בהמשך לפירוש הקבלי של השם המיוחד יש להציע שה"א" של "אהבה" זקוקה לאות "ה", הכלי שיקבל, יכיל ויבנה. משם החיוּת שבאה מן ה"א" אל האות "ה" עוברת ל"ב" המלווה גם היא באות "ה" משלה. כך המילה "אהבה" היא ממש חיקוי, או צל, של השם המיוחד, י-ה-ו-ה. 

'שיוויתי', אוקראינה, 1850, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
"​​​​שיוויתי", אוקראינה, 1850, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

מהי המשמעות של המעבר בין "א", ראשית האותיות, ל"ב"?

כל אהבה היא תנועה של חסד השואבת חיוּת משורשה שבנפש בכוונה להחיות את האחר. החסד בא ממקום ללא גבול באישיות והוא מבקש להתממש במציאות המסוימת של אדם נבחר, של ארץ סגולית, של רעיון או אידאה נאצלים.

מפתיע מאוד שהמילה המתארת תנועה זו הנה "אהבה", ולא המילה "אהמה". הזרימה מה"א" ל"ב" יוצרת את השפע היוצא משורש החסד אל המציאות המוגבלת הטמונה במילה "אָב". בדומה לזה הזרימה מהאות "א" לאות "מ", האות הנמצאת בדיוק באמצע אותיות הא"ב, יוצרת גם היא שפע, זה היוצא משורש החסד אל המציאות המוגבלת הטמונה במילה "אֵם".  

מדוע קושרת לשון הקודש את מציאות האהבה ל"אבהות", ולא קבעה את המילה המתארת מציאות זו במילה "אהמה", כדי לכלול בתוכה את ה"אמהות"?

נדמה שההבדל בין חסד האם לחסד האב הוא שחסד האם איננו בחירי, הוא חלק מעצם תבנית היש וברכתו; הוא אכן משקף את החיבור בין ה"א" ובין אמצע היש על כל ממשותו ומגבלותיו. לעומת זאת החסד של האב הוא בחירי, תלוי ברצון, בשאיפה ובדעת. על כן לצערנו יש "אבות" שנעלמים ומשאירים את זרעם ללא אהבתם.

המילה אהבה בלשון הקודש נותנת ביטוי לתשתית החסד בחיים כולם. אהבת "אב" החיים המזרים את חיות היש מה"א" שלפני "בראשית ברא" אל ה"ב", כלומר הבַּיִת שביקש הבורא לברוא ככלי להכיל את חסדו.

במובן זה שורש כל האהבות שבין בני האדם הוא אהבת הדוד את הרעיה.

הרב דוב ברקוביץ הוא ראש "בית אב להתחדשות וליצירה בתורה" בירושלים. מספריו: שעשני גבר: תלמוד בעין הסערה, ידיעות ספרים (משכל), 2008; געגועי ארץ: שבילים חדשים בגלות הארץ ישראלית, בית אב, 2008; מקדש החיים: זוגיות, משפחה וסוד עץ החיים, קורן (מגיד), 2010 (הוצאה שנייה 2018); הדף הקיומי: תובנות לחיים בסוגיות התלמוד, 5 כרכים, קורן (מגיד), 2013–2020.