הטעם העליון והתחתון בקריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת

---

עשרת הדיברות – מילים ביצועים

בעשרת הדיברות, המופיעים בשינויים קלים בפרשת "יתרו" ובפרשת "ואתחנן", קיימת תופעה מיוחדת שבה ישנן שתי דרכים מקובלות לפיסוק הטקסט באמצעות טעמי המקרא. שתי דרכים אלה מכונות בשם "טעם תחתון" ו"טעם עליון". בחומשים נוהגים לסמן בעשרת הדיברות שבגוף הטקסט את סימוני הטעמים של הטעם התחתון בלבד, ואילו בסוף החומש מודפסת פעם נוספת הפסקה של עשרת הדברות שבה סימוני הטעמים של הטעם העליון, או להיפך: הטעם העליון מסומן בגוף הטקסט והטעם התחתון בפסקה נפרדת. בחלק מהחומשים מסומנים יחד בגוף הטקסט גם טעמי ה"טעם העליון" וגם טעמי ה"טעם התחתון", באופן שלכל מילה צמודים שני סימנים. חלוקה זו היא קדומה ומקורה ככל הנראה בבבל.[1]

באופן כללי (אם כי לא בעקביות), הטעם העליון מחלק את הפרשייה לפי פסוקים, ואילו הטעם התחתון מחלק אותה לפי דיברות. לדוגמא, על פי החלוקה לפי הטעם התחתון הטקסט "לֹ֥א תִרְצָ֖ח לֹ֣א תִנְאָ֑ף לֹ֣א תִגְנֹ֔ב לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר:" הוא פסוק אחד. על פי הטעם העליון, המחלק אותו לארבעה פסוקים כנגד ארבעה הדיברות הנמצאות בו, הוא מחולק כך:

"לֹ֖א תִּֿרְצָֽח
 לֹ֖א תִּֿנְאָֽף
לֹ֖א תִּֿגְנֹֽב
לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃"

במשך הזמן התגבשו מנהגים שונים מתי לקרוא את עזרת הדיברות בטעם עליון ומתי בטעם תחתון, ובהם שלושה מנהגים ידועים: מנהג אשכנז הוא לקרוא בטעם תחתון בשבתות "יתרו" ו"ואתחנן", ואילו בחג השבועות לקרוא בטעם עליון. הוא הובא בספר "משאת בנימין" מאת הרב בנימין אהרן סלניק (1530–1620) מפולין, צוטט אחר כך בפירוש "מגן אברהם" מאת הרב אברהם גובינגר (1637–1682), ובואר בהרחבה ב"מחצית השקל" (סימן תצד), שהוא פירוש על הספר "מגן אברהם" מאת הרב שמואל קעלין (1724–1806). מנהג הספרדים, שאומץ באופן מלא או חלקי גם בקרב החסידים המתפללים ב"נוסח ספרד", הוא לקרוא תמיד בטעם עליון בציבור ובטעם תחתון ביחיד. מנהג זה הובא בחלק "אור תורה" (בפרשת יתרו) מתוך הספר "שתי ידות" מאת הרב מנחם די לונזאנו (1550–1626) ונמצא בפסקי הספרדים עד היום, כגון בספר "כף החיים" (תצ"ד, כ') מאת הרב יעקב חיים סופר (1869–1939). מנהג שלישי, שאומץ בחלק מקהילות אשכנז, הוא לקרוא תמיד בטעם תחתון. מנהג זה הובא בספר "שערי תפילה" (מ"ז עמ' ב') מאת הרב שלמה זלמן הנאו (1687–1746) שהסיק אותו בעצמו מתוך עיון, אך ציין ששמע שהוא כבר מונהג בימיו באחת מקהילות פולין, מה שאישש בעיניו את סברתו שמדובר ב"מנהג קדמונים" (שם).

אין לטעות בין המונחים "טעם עליון" ו"טעם תחתון" הקשורים לפיסוק הטקסט באמצעות טעמי המקרא ובין הנעימה החגיגית שבה נהוג לקרוא בעדות רבות חלקים מעשרת הדברות ומשירת הים, ואשר קשורה לביצוע המוזיקלי בלבד. הנעימה החגיגית, שבדרך כלל מאריכה ומפארת את סופי הפסוקים, נועדה לרגש את הקהל בבית הכנסת ולהצביע על כך שמדובר בטקסט חשוב ומיוחד. דוגמה לנעימה זו ניתן לשמוע בהקלטתו של הפייטן שניר אטיאס ממסורת קונסטנטין. 

עשרת הדיברות – שניר אטיאס

[1] יוסף עופר, "הטעם העליון והטעם התחתון בעשרת הדיברות" ישיבת הר עציון, 2014; מרדכי ברויאר, "חלוקת עשרת הדיברות לפסוקים ולדיברות, בתוך עשרת הדיברות בראי הדורות. ירושלים: מאגנס תשמ"ו, עמ' 223–254.