ב.
"כל מקדש", זאת יודעים אלו המכירים את מילות השיר על פה, הוא פיוט קטוע זנב. בנוסחו המודפס של הפיוט נקטע הוא לאחר האות צ', ותחת ארבע השורות החסרות נוסף בשלב כשלהוא המשפט "ה' אלוקי ישראל תשועת עולמים", החורז את הפסוק שלפניו: "ה' אלוקי ישראל הבה תמים".
השאלה מדוע פסק המחבר מלחרוז את הבית האחרון בשיר הטרידה לא מעט יהודים לאורך הדורות, והייתה סיבה מספקת ליצירתה של אגדה עממית, שעל פיה – כפי שמספר ש"י עגנון בסיפורו "לעבד נמכר יוסף" – נפטר המחבר לפתע פתאום בעודו עסוק ביצירת הפיוט, ובטרם שהיה סיפק בידו להשלימו עד האות האחרונה: "שבחרוז זה יצאה נשמת הפייטן, ולא השלים כל סדר אלף בית שקבע בו פיוטו".
אלא שסיפור זה, קסום וטרגי ככל שיהיה, אין לו על מה להתבסס, לדאבון הלב: במחזור ויטרי, שחיבר ר' שמחה תלמידו של רש"י במאה האחת עשרה, הופיע הפיוט לראשונה כשלזנבו מחוברות באופן טבעי ארבע השורות המקוריות, שנשתכחו עם הזמן:
קדשם במצוותיך וטהרם כעצם השמים לטוהר,
רוחך תניחמו כבהמה בבקעה תרד מן ההר,
שבטיהם תשכנם בנחלת הסהר,
כנחלים נטיו וכגנות עלי נהר.
הסיבה שבעטייה נשתכחו במהלך אלף השנים האחרונות בתי הסיום המקוריים, אינה ידועה לאשורה. ואולם ברי, עם זאת, כי הבית הנשמט נושא אופי עמום ומיסטי בהרבה משאר הבתים, וכך אולי אִתרע לו סגנונו, שלא בהכרח התאים לאמירתו במסגרת משפחתית, וסופו שנמחק לחלוטין מסדר הזמירות המודפס, על כל גרסאותיו.
אנו, בכל אופן, אין לנו עניין בהשערות התלויות על בלימתו של קולמוס, ודי לנו שאנו יודעים שהפיוט היה שלם בעת יצירתו, ושבשלב מסוים החליט מאן דהוא לחרזו, ולהוסיף עליו את השורה היתרה והנחרזת המסתיימת בבקשה לתשועת עולמים.
אלא שכאן חוזר לשולחננו הספר הדק המצוי על שולחני, ומוסיף פליאה על פליאה, בהמציאו לקורא ארבע שורות שונות לחלוטין לסיומו החסר של הפיוט, שאף הן, מטבע הדברים, משתמשות באותן האותיות שנותרו ללא חרוז:
קרבינו לעבודתך בטוב ובנעימים,
רחם עלינו ברוב רחמים,
שמרנו מידי כל הקמים,
ושמחנו בבנוי כמו רמים.

סיום מפתיע זה – מאליו מובן שאין הוא סיום מקורי חלופי: סגנונו אינו נאה כמו סגנונם של שאר הבתים, שורותיו קצרות בהרבה, וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, נותרה האות ת' שוב בלתי מחורזת. זאת בניגוד לאופיו של הפיוט, ובניגוד לסיומו המקורי והנשכח. מי אפוא הוא זה שמלאו לבו להוסיף שורות חלופיות על הפיוט המוכר? ומדוע לא נטמעו אלו אף הן במסורת ישראל, כמו שאר חלקיו?
על השאלה הראשונה בדבר זהותו של המוסיף, אני נאלץ להודות, אין בידי תשובה של ממש. עיתים קורה שאדם זה או אחר מחליט שעליו להשלים את מלאכתם של קודמיו, ובדרך לא דרך מגיעים הדברים לדפוס. מאידך השאלה השנייה, בדבר השתכחותה המוחלטת של הגרסה החלופית, מטרידה מעט יותר.
הדפסותיו החוזרות ונשנות של "שלושה ספרים נפתחים", שראה אור בקרקוב, בפיעטרקוב, בבודפשט, בניו יורק, בתל אביב ובבני ברק, כמו גם תפוצתם הרחבה של הספרים עצמם, מעידות כאלף עדים על היכרותו של הציבור האשכנזי הרחב עם הספר בראשית המאה העשרים. וכך, אם מניחים אנו בפשטות כי השורות העלומות הנוספות היו מוכרות היטב בעבר בציבור הרחב, כיצד נתעלמו הן באופן מוחלט בשנים שחלפו מאז?
כמענה לתהייה זו דומה שאין לנו אלא להסיק בצער, כי ארבע שורות אלו, בדומה לכה הרבה נעימות ושירים, הגיעו באחת לסוף ימיהן אגב מוראות השואה, שבמהלכה נרצחו לא רק יהודים, כי אם גם חלומות, מנהגים, זיכרונות ומיליוני שורות שלא יצוטטו עוד לעולם.
בין כך ובין כך, וגם אם מקורן וגורלן של השורות העודפות אינו ברור כל צרכו, הרי שדווקא ביחס לתוכנן, העוסק בבקשה מאת ה' כי ישמור על עם ישראל מידי הקמים עליו לרעה, ניתן לומר שמתאימות הן במדויק למהלכו של הפיוט כולו, כמו גם לאווירתו המיוחדת, שבעטייה, כך דומני, זכה דווקא הוא לעטר את שולחן השבת מיד לאחר הקידוש.