כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
חוט מושך מן הלשון
ד"ר אלמוג בהר
על מילים עבריות וערביות הכרוכות יחדיו, על מקאמים ושירת המואזינים, עבדול וואהב ואום כולתום.
"וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצוותיו עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצווה זאת ראוי ליפרע ממנו... ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצווה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: 'על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו'" (הרב עובדיה יוסף)
שבִיתת קוֹל המוּאַזִין בִּשכוּנתִי החדשָה
הותירה את אוזנַי
בְּציפייה בלתי משתלמת
עד שהתחלתי הולך יום יום לְבית-הכנסת
ערְבִית, שחְרִית וּמִנחָה. למה לנו
רק שלוש תפילות בְּיום, שאלתי את הרב,
למה אנחנו לא קוראים בְּעוז ממגדלים.
הוא סיפר לי על אברהם בן הרמב"ם
שבבית-הכנסת שלו היו מתפללים על שטיחים
בכריעה מוסלמית, ואני סיפרתי לו
על אַנְוַר שאול, שקרא לעצמו אִבְּן אַל-סַּמַוְאַל,
בן משורר הגַ'אהֶלִיָה הערבי-יהודי, והספיד בְּמסגד
בְּבגדאד את ראש-ממשלת עירק בקַצִידָה מפוארת.
ערב שבת אחד כששליח הציבור ירד לפני התיבה
וקרא את הקדיש באחד מסולמות המַקַאם
הצלחתי סוף סוף לשמוע שוב את המואזין
קורא לַמאמינים לְעבודת האלוהים.
אם לא זימרו הלוויים בבית-המקדש בירושלים
בְּמַוַאלִים ערביים בעודם מנצחים ומרננים
בִּנְגִינוֹת, במזמורים, בשירים עַל הַגִּתִּית,
על עֲלָמוֹת שִיר, על יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים,
וודאי זימרו בהם המתפללים בְּבית-הכנסת
של רבי יהודה הלוי כשהתכוננו
לשיר את פיוטיו, וודאי נטלו את הפסוק
עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָה תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ
ופירקו כל הברה להרבה צלילים בכוונה גדולה.
(מתוך "חוט מושך מן הלשון", שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2009)
*
קראתי בדברי חכם עובדיה לפני כמה שנים, מגלגל בראשי את סוף דבריו, החוזרים למזמור תהלים קלז: "ויש להמליץ על זה: על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו". והייתי חוזר לדבריו של הגאון מנחם די לונזאנו, בן המאה ה־16: "לפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר בנבל עשור זמרו לו, כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם... בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתי לחן לב נשבר ונדכה ואמרתי אולי בם ייכנע לבבי הערל ואז ארצה את עווני". והייתי מקשיב שוב ושוב למשה חבושה שר "אל בעניי הבט", בלחן הידוע של מוחמד עבד אל ווהאב, חוזר לרגע למילים של "אינתא עומרי" בשפתיה של אום כולת'ום.
עברתי מן המעונות שעל הר הצופים, והליכת יום יום באוניברסיטה העברית, לאחר שנתיים, לרחוב עזה, ואחר כך לרחוב עיניים למשפט שליד אגריפס ושוק מחנה יהודה. קולות המואזין שהיו מלווים אותי יומיום על הר הצופים פתאום רחקו, פתאום חסרו, פתאום קרבו מאוד אל הלב בשותפות של מנגינה.
ופתאום שליח הציבור יורד לפני התיבה בערב שבת, ובכל שבוע מָקָאם אחר לקדיש, והוא שר בהקפדה רבה, והמנגינה מתחברת בראשי למנגינת המואזין, עד שאני מבין את דבריו של די לונזאנו על לחן הישמעאלים: "לחן לב נשבר ונדכה ואמרתי אולי בם ייכנע לבבי הערל ואז ארצה את עווני".
והדברים מתחברים בראשי לשיר ההספד של אַנְוַר שאול לראש ממשלת עירק עבד אל־מחסן אל־סעדון, שהתאבד ב־1929, וששאול היה בין מספידיו במסגד אל־כילאני בבגדאד. אַנְוַר שאול היה מחשובי מחברי הסיפור הקצר והשירה בבגדאד של שנות העשרים והשלושים, וכעורך כתב העת "אל־מצבאח" (המנורה) חתם בשם אִבְּן אַל־סַמַוְאַל, בהזכירו את משורר הגַ'אהֶלִיָה הערבי־יהודי, אַל־סַמַוְאַל, שנודע לתהילה, ושהוא עתה ביקש להתייצב כבנו.
את קריאת אותו שיר במסגד תיאר שאול בפרק "יהודי פי ג'ואמע בע'דאד" (יהודי במסגדי בגדד) שכתב בספר זיכרונותיו "קצת חיאתי פי ואדי אל־ראפדין" (סיפור חיי בעמק שני הנהרות) שפרסם בארץ ב־1980 בערבית. בפרק זה מספר שאול על שיחה בין שני מוסלמים ששמעו אותו קורא את שירו במסגד, ואחד מהם אומר לשני: "משורר יהודי מעז להספיד את אל־סעדון במסגד יחד עם המשוררים הדגולים ובלשון הערבית? הגיעו ימות המשיח!" (תרגם: ראובן שניר).
זמן מה לאחר מכן, בנסיעת אוטובוס, נולד השיר "אַמַל זאת תקווה", מתוך שירה של אום כולת'ום "אַמַל חַיַאתִי", בשינון זיכרון. המעבר בין מילים עבריות לערביות בשיר היה בשבילי זיכרון ארז ביטון, וגם זכרון רבי דוד בוזגלו, ושירי המטרוז. אבל לזכר אַנְוַר שאול הייתי מוכרח לעשות עוד דבר אחד עם השיר – לתרגם אותו לערבית. במעבר לערבית יכולתי לעשות את היפוך הדבר שהוא למעשה אותו הדבר – להכניס מילים עבריות לשיר בערבית, מילים עבריות שייקראו במבטא העברי הישן, הערבי.