רוסיה ואוקראינה
רוסיה ואוקראינה: המולדת הסלבית
שאול טשרניחובסקי נולד בתחומי רוסיה הצארית, במה שהוא היום חלק מאוקראינה. השפה הרוסית הייתה שפת ילדותו, והוא קרא בה מגיל צעיר מאוד. במובנים רבים, היה טשרניחובסקי אדם רוסי. הוא היה ספוג כולו בנופים ובטבע של ארץ הולדתו. הדבר ניכר אפילו ב"מעין אבטוביוגרפיה", כבר במשפט הראשון:
"אני נולדתי בשנת תרל"ה, י"ט במנחם אב, 20.8.1875, ביום ו' לשבוע, בעשר בבוקר, בכפר הגדול מיכאילובקה...בבית קטן, הרחק מן השוק וכולו טבוע בתוך לפופית מרובת גביעים כחולים ו[ב]צבע יקינטון. אנחנו קראנו לפרחים האלה 'בן פריצים מתפתל'. היו לבית שלושה חלונות מצד אחד, ושני חלונות מצד שני, וחלון אחד בכותל המטבח מצד שלישי. על יד הבית הקטן היה גן, לא גדול, גובל לן שכזה של שכננו".
הנוף של אמא רוסיה
מיד הנוף, תמיד הנוף, נוף הילדות, הטבע שטשרניחובסקי גדל בתוכו והרגיש משחר ילדותו. אכן, "האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו", וכדאי לקרוא את השיר מראשיתו ולהמשיך לאחר השורה המפורסמת, אולי המפורסמת ביותר מכל מה שטשרניחובסקי כתב:
"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו,
רק מה-שקלטה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
כל אשר פגש במשעולי-טללים ילד
מתלבט, נכשל על כל גוש ועי-אדמה,
בעוד בסתר נפשו ובלא-יודעים ערוך
מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו
למלכת-השמים, לכוכב ומזלות."
("האדם אינו אלא...")
הטבע הוא מקור הזיקה הראשונית, והוא תמיד נוף של מולדת. ובחייו של טשרניחובסקי, מדובר במולדת הרוסית. משא המולדת, המטען שהיא משרה ומניחה על כתפיו ובלבו של הנער שיהיה משורר אינו רק בחוויה הישירה של היערות, הערבות, הפרחים ובעלי החיים. לא רק הטבע והנוף הפיזיים מעצבים את נפשו של טשרניחובסקי. באותו שיר, בבית השני, אומר לנו המשורר שהקשר עם המולדת שאדם הוא תבנית נופה, הוא עמוק ומשמעותי מעבר לנוף:
"ובאותה פנת-ארץ, אשר בה נולדתי,
במרחב הערבה המכחלת, חולמות
הבמות, במות-קדש, על גב קברי-פלא.
אין איש יודע שופכן, אין יודע מתי
ומי האיש הנם בחיקן שנתו-עולם.
ופסילים לוטים אבקות הרבה הרבה יובלים
מביטים לעבר גבולים אלמים ואפורים,
כאותה הערבה עצמה טרם גשם..."
(שם)
יומיום וקדושה
ואכן, כנסיות, מנזרים ודמויות של קדושים, שהטביעו חותמם בטשרניחובסקי עוד בילדותו, שבים ומופיעים בחייו וביצירתו גם שנים רבות לאחר מכן. גם בפרקי זיכרונותיו של המשורר משנות בגרותו, כשהיה רופא ונסע במחוזות רוסיה ואוקראינה, ניכרת הנוכחות של עולם הקודש הסלבי:
לחצו להגדלה"הנוסע לאורך הדנייפר רואה במקום אחד, מן המקומות היפים ביותר, את הבניינים הנהדרים ואת הגנות אשר מסביב למנזר... וגם המנזר נודע לשם, אף-על-פי שאינו מן העתיקים ביותר. והנה גם ראיה, שאני שמעתי כמה פעמים את שמו של הכומר ושמו של היהודים צורף-הזהב, שבזכות שניהם 'נתגלתה' במקום ההוא 'האם הקדושה' והיה הנס..."
("עִם קדושים")
יומיום וקדושה, ממצאים פיזיים ונסים, חיי מנזר פעילים המשיקים מצדם גם לעולם הרפואה שטשרניחובסקי היה חלק ממנו. הדבר היה כך עוד בילדותו, במיכאילובקה, כפי שהוא מספר בפרקי זיכרונותיו:
"באמצע כיכר השוק עמד בית-היראה, די יפה ודי גדול בשביל כפר... מסביב לו, מצד אחד, בנו בשורה אחת את החנויות, מצד שני – מול ביתנו – היה מקום לשוק התדיר: פעמיים בשבוע המה מאדם רב... ומאות של כפריות זקנות וצעירות יושבות על הארץ, כל אחת מוכרת מה שהביאה...זה היה מחזה מלא חיים ותנועה וצבעים, בני אדם וחיות ועופות. ישבו קבצנים, שרים שירי הגיון דתיים, ועיוורים פורטים על פי הבנדורה ועל הקובזה... לכנסייה היינו באים לראות בחתונות או לתפילות ההשכבה והלוויות. אותי עניינו התמונות על גבי השערים: זה שפנה כלפינו, אלוהי צבאות מרחף על פני תהום ומלאכים סביב לו..."
("מעין אבטוביוגרפיה")
רוסיה ההיסטורית רבת העמים
החיבור לרוסיה ההיסטורית, לרוסיה הגדולה והנאדרת מאפשר לטשרניחובסקי לתרגם את השירה האפית הרוסית "משא מלחמת איגור" ולהשמיע אותה בכלי עברי מובהק, אפי לא פחות, וכולו מלא תחושה של משורר שמתרגם מתוך תחושה אמיתית של המקור, על כל משמעותו השירית והתרבותית, כרוסי המתרגם לעברית:
"הבה, אחי ונתחילה
הסיפור מימות ולדימיר
העתיק, אך נסימנו
בימי-איגור בן-דורנו,
שעדד שכלו בעוצם,
ולבב חדד באומץ,
רוח מלחמה מלאהו,
וגדודיו גיבורי-חיל,
וינחם בשדה-פולובוצים,
כי עלה בעד ארץ רוסיה".
לחצו להגדלהכמי שנושא בתוכו את כל מורכבותה של הזהות הרוסית, טשרניחובסקי מתייחס לתרבויות המיעוטים החיים בתחומי רוסיה לצד זיקתו הברורה לאושיות התרבות הרוסית. כך הוא מתרגם משירת פושקין, מתייחס לעולם הקדושים הפרבוסלבים, מגלה בקיאות והבנה אינטימית באורחות החיים של בני העם הרוסי. טשרניחובסקי גדל בסביבה מעורבת: יהודים, יוונים, טטרים, אוקראינים ורוסים ישבו באזור הולדתו. עם השנים הוא בא במגע עם מיעוטים סלביים אחרים וגם עם בני עמים אחרים ברוסיה הצארית. כך למשל הוא מתרגם מתוך האפוס הלאומי של גאורגיה, "עוטה עור הנמר" מאת שוטא רוסטוולי. ולא פחות מכך הוא מתייחס למורשת התורכית-מוסלמית. וכתמיד, גבורת עבר וסיפורי פלאות, זכרה של גדולה ונוכחות במציאות היומיומית –כולם משמשים יחד לתיאור נתח מזהותה העמוקה של רוסיה כפי שעולה מאחד השירים המתייחסים ליסוד המוסלמי-תורכי ברוסיה:
"בכטשיסרי, הנמת? בכטשיסרי, הכי
לא גילו לך הסוד עדן קהל מֻלַיךְ?
בפרוש הליל בהר את קסמיו גם עלייך
חג'י איש פלאי בא ברחוב בשביל, בסחי."
("בכטשיסרי")
רוסיה, אוקראינה, ארץ הטטרים, התערובת האתנית המורכבת של האימפריה הצארית, מיוצגת בנדיבות ביצירתו של טשרניחובסקי. בשירה, בטקסטים שהוא תרגם וגם בפרקי הזיכרונות שלו, אנו פוגשים את כולם. רוסים מכל שכבות העם, בני מיעוטים רבים ושונים מתוארים בדיוק של מי שהכיר אותם מקרוב והתהלך ביניהם בטבעיות, כרוסי, כיהודי, כיליד כפר בדרום מערב האימפריה הצארית, כיוצר רגיש וסקרן בלתי נלאה הרגיש לגווני הגוונים בנוף האנושי העשיר שהוא היה תבניתו.
