ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
שרווד גופין
מה מייחד את נוסח התפילה המוזיקלי בימים הנוראים במסורות אשכנז? מהם מקורותיו? וכיצד ראוי להתייחס אליו? החזן שרווד גופין ז"ל, שהיה חזן ומורה בארה"ב, מציג לפני הקוראים את גישתו לנושא, שמלאה אהבה וכבוד לניגון האשכנזי המסורתי.
נוסח התפילה המוזיקלי של הימים הנוראים הוא העמוק ביותר בכל השנה כולה, והוא מכיל בתוכו כמה מהרכיבים המוזיקליים העתיקים ביותר במסורת שלנו. לשם אמירתו נדרש בעל תפילה מומחה, המכיר היטב את הנעימות המקודשות של התפילות; אין זה ראוי למנות בשום בית כנסת חזן שאינו בקי כהלכה בנפתולי הנוסח המוזיקלי. למותר לציין שהדברים רלוונטיים בכל תפילה במהלך השנה. על כל פנים, אם ממונה שליח ציבור שאינו כשיר לתפילות הימים הנוראים, הדבר מורגש ביתר שאת בכל בית כנסת ושטיבל בכל פינה בעולם. גם חכמינו, במאות השנים האחרונות, הדגישו את הדבר.
מטרת המאמר הזה היא להעניק "קורס מזורז" שבו יוצגו הקווים המנחים בנוגע לתחום הזה של מומחיות מוזיקלית. אכן, בלתי אפשרי להמחיש את מוזיקת התפילות במאמר כתוב, ואף על פי כן אנסה לתאר לכם את ההיסטוריה המוזיקלית ואת העקרונות ההלכתיים ביחס למוזיקה הקדושה, שצליליה נשמעו בכל רחבי העולם האשכנזי באלף השנים האחרונות.
במאמר זה נציג לפני הקוראים הקלטות המתייחסות לנעימות שעליהן מדבר גופין, מתוך אתר הפיוט והתפילה וארכיון הצליל של הספרייה הלאומית.
על מנת למקם את הדיון בפרספקטיבה המתאימה, נפתח בדברי ר' יוסף קארו, בספרו השולחן ערוך, ור' משה איסרליש בהגהות הרמ"א:
"ואל ישנה אדם ממנהג העיר, אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם" (מהרי"ל)(רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים תריט, א)
המהרי"ל, ר' יעקב הלוי מולין (נולד במיינץ, 1356, נפטר בוורמס, 1427), היה הראשון שזכה לכינוי "מורנו". הוא היה הרב הראשי של חבל הריין בשנים שלאחר תשעת מסעות הצלב (1096–1272), שהיו גם שנות המגפה השחורה, אשר החלה בשנות הארבעים של המאה ה־14. בעקבות מסעות הצלב והמגפה הקשה, יהודים מכל רחבי אירופה נמלטו לשלוש ערי חבל הריין והצטרפו לאחיהם לדת בערים אלו, שפייר, וורמס ומיינץ, הערים היהודיות הגדולות באירופה, לשם הגנה ונחמה. ערים אלו ידועות בהיסטוריוגרפיה היהודית כ"ערי שו"ם". הדהדה בהן המסורת בת מאה השנים של רבי מאיר מרוטנברג (המהר"ם), שהמהרי"ל ראה בו את רבו.
הרב עדין שטיינזלץ כתב עליו כי "בהיותו מגדולי בעלי התפילה בדורו, אף עבר בין הקהילות וחזר וקבע את נוסח התפילה המסורתי. בכוח סמכותו הגדולה הצליח המהרי"ל לקבוע לדורות את נוסח התפילה המקובל אצל קהילות האשכנזים."[1]
המהרי"ל גם שימש חזן בעצמו, דבר מקובל בקרב מנהיגים רבניים מאז זמנו של רבי יהודה גאון (סורא, המאה השמינית). המהרי"ל הוטרד מחדירתן של נעימות "זרות" רבות למוזיקת התפילה בבתי הכנסת בזמנו. במשך תקופה ארוכה הוא נסע מעיר לעיר, האזין לבעלי תפילה מכל רחבי אירופה, ובעקבות זאת קבע מהן הנעימות האותנטיות בכל קהילה. הוא קידש את הנעימות האלה בכינוי "מִסִּינַי", במטרה להדגיש את איכותן העתיקה והנצחית.[2]
בספר המהרי"ל שלו, שסודר בידי תלמידו אליעזר בן יעקב, נכתב באופן נחרץ שאסור לאדם לשנות את הנעימות המסורתיות (נוסח) של הקהילה. מרבית הפוסקים גורסים שקביעה זו רלוונטית לכל התפילות במעגל השנה.[3]במאמר זה נגביל את עיסוקנו לימים הנוראים בלבד.
מטרתו של המהרי"ל
למהרי"ל הייתה מטרה כפולה. ייתכן שהיה מודע לכך שהנעימות שליקט היו הקשר היחיד שלנו למוזיקה שנשמעה בבית המקדש. חשובה מכך, על כל פנים, הייתה תחושתו שכוונתם של המתפללים תלויה במעטפת המוזיקלית של אותן נעימות קדושות שהכירו מבית הכנסת מאז ומעולם, ושלוּ המנגינות האלה ישונו, תושפע מכך גם כוונתם.[4]
דמיינו שאתם מגיעים לבית הכנסת בליל יום כיפור, והחזן עובר לפני התיבה על מנת לפתוח בתפילת כל נדרי. זהו הרגע שציפיתם לו זה ימים רבים לפני החג. ולפתע, במקום לשמוע את הנעימה המסורתית האהובה שמאז ומעולם הביאה לתחושת רוממות בבית הכנסת, החזן פוצח במילים הללו לצלילי שיר פופ פופולרי! הכוונה שלכם תיהרס; אווירת הקדושה של הערב הזה תיפגע קשות, אולי אף תתפוגג לחלוטין, והכול בשל המבוכה והאכזבה שלכם מחילולה של המסורת!
הנעימה של כל נדרי אינה חשובה פחות מכל נעימה אחרת מניגוני מהרי"ל שכולנו גדלנו עליהן. נעימות רבות הן הרבה פחות ידועות מכל נדרי, אבל כולן שוות וחשובות באותה מידה לאווירת התפילות במהלך הימים הנוראים.
יש כחמישים ושתיים "נעימות מסיני" הניתנות לזיהוי. רבות מהן הן "מוטיבים", ביטויים מוזיקליים שחוזרים ונשנים בטקסטים שונים, אך כמעט את כולן ניתן לייחס לתקופת המהרי"ל או המהר"ם מרוטנברג לפניו. פעמים רבות התייחסו אליהן בעלי תפילה בדורות קודמים כ"סקארבובה" (Scarbova), הלקוחה מהמילה הסלבית skarb, שמשמעותה "מהאוצר" "רשמי", או שמא עיוות של המילה הלטינית סאקרה (sacra), קדוש. מרבית הנעימות הן לימים נוראים, וחלקן קודשו בתפילות נוספות במהלך השנה. עד לראשית המאה השמונה עשרה, הנעימות האלו הועברו מפה לאוזן בלבד, משום שהחזנים אז לא הוכשרו לרישום תווים, למעט מקרים נדירים (כמו שלמה רוסי, 1587–1628, חזן ספרדי שרשם את תווי המוזיקה שלו). הנעימות האלו נחשבו לאוצר שמור, וכל בעל תפילה העביר הלאה בזהירות את המסורת שהוא בעצמו למד מדור לדור, באופן מדויק יחסית. לאחר שהתקבצה האוכלוסייה היהודית באשכנז (גרמניה), נאלצו היהודים לנוע מזרחה בשל רדיפות ופוגרומים. לפיכך, המנגינות הללו נמסרו לאוכלוסייה המזרח אירופאית והפכו לסימן ההיכר של התפילה של כלל הקהילה היהודית באירופה.
יהודים אמריקאים הם היורשים של המנהג האירופאי, ולכן עלינו לשמר את המסורת הזו בתפילתנו. זהו "מנהג המקום" שלנו.[5]
על בעלי התפילה שלנו להיות בקיאים היטב בנעימות מסיני, שהזינו את נפשותיהם של דור האבות והסבים שלנו, וגם את הדורות שלפניהם. לאיש אין זכות להשאיר מאחור ולו אחת מהנעימות הקדושות של התפילה שלנו.
זה רלוונטי באותה מידה לתפילות השבת והחגים שלנו, אף על פי שברוב התפילות הללו הכללים מתייחסים רק לסגנון מוזיקלי, או לסולם לקטעים מסוימים (מז'ור, מינור או פריגיש וכו'), ופחות לנעימה ספציפית. הגבלת תחולת הכללים לסולם בלבד מאפשרת לחזנים מוכשרים לשלב נעימות תפילה שמתאימות לסולם הנתון, אם כי תוספות כאלה אמורות להתבצע בזהירות ובתכנון מראש. יש כמה תפילות מחוץ לימים הנוראים שיש להן נעימות קבועות, בעיקר הקדישים וכמה תפילות גדולות (מאז'וריות), כמו תפילת הטל/גשם ו"משפטי הסיום" של תפילות רבות. הדרישה לשמור את הנוסח המסורתי רלוונטית במהלך השנה, לכל תפילה ותפילה![6]
הלחן של כל נדרי הוא אחד מהנעימות המרגשות ביותר בכל הליטורגיה שלנו. אין תפילה אחרת בבית הכנסת שיש לה השפעה כזו על המאזין – היא מרוממת ומעוררת השראה וכמיהה שעולה ממעמקי הלב והרגש של המתפללים כולם. מה הופך את התפילה הזו לכה חשובה למתפלל הממוצע, שמגיע לבית הכנסת (בזמן!) מלא ציפייה, אימה ויראה?
בחינה שטחית של הטקסט מגלה סך הכול מילים די פשוטות. התפילה בפשטות היא "התרת נדרים", נוסחה מקובלת למחילת נדרים ושבועות בין אדם למקום, הכתובה ארמית. היא מבוססת על המימרה בתלמוד (נדרים כג, ב), שעל אדם המעוניין לבטל את נדריו לעמוד "בראש השנה" ולהצהיר על בטלותם. רבנו תם (1100–1170) שינה את הנוסח הסטנדרטי לנדרים העתידיים בלבד (יש בתי כנסת שבהם משתמשים בנוסח הגאון מווילנה, הגר"א, כפי שלימד הרב סולובייצ'יק, המשלב הן את נדרי העבר והן את נדרי העתיד). קרוב לוודאי שכל נדרי בנוסחה המוכר קיימת מהמאה השמינית או התשיעית, מתקופת הגאונים. הטקסט נאמר שלוש פעמים ברצף כדי להדגיש את "חגיגיות ההכרזה" (סמ"ג), או על מנת לאפשר לכל המתפללים לשמוע אותו, במקרה שהחמיצו את האמירה הראשונה והשנייה (בית חדש, או"ח, תריט).
אלו בעיקר הנעימה הנוגה של התפילה וההיסטוריה העלומה שלה שמעצימות את הדחיפות, המשקל, והרצינות של היום ומושכות את המתפללים לבתי הכנסת. היהודי הממוצע מגיע לבית הכנסת בזמן משום שאינו רוצה להחמיץ את המילים המלהיבות של ההכרזה, ולתפיסתי, באופן משמעותי מאוד – את ההשפעה הבלתי מעורערת של המנגינה. כך נהג גם אביו של המתפלל, וכך גם אביו לפניו, כולם מאותה הסיבה. אלו הכוח וההשפעה של נעימות מסיני, שהועברו מדור לדור.
הלחן של כל נדרי
הנעימה שנשמעת היום בבתי הכנסת האשכנזים לא הייתה קיימת בצורתה הנוכחית עד מחצית המאות החמש עשרה או השש עשרה (יהודים ספרדים שרים את כל נדרי בלחן שונה לחלוטין). זו המנגינה האחרונה ששולבה בנעימות מסיני ב"ניגוני המהרי"ל" המקודשים, אף על פי שגובשה שנים רבות לאחר פטירתו.[7]
אנו יודעים ששירת "ההכרזה" הזו נקבעה בידי ר' יהודאי גאון במאה השמינית, וכך נהג החזן שלו בישיבת סורא שבבבל, לשורר אותה בנעימה (לא ספציפית). על פי מחזור ויטרי מהמאה האחת עשרה, שכתב ר' שמחה בן שמואל, יש לחזור על הטקסט שלוש פעמים. אחת, בקול נמוך ורך, ובכל פעם יש לעלות, עד לקול גבוה ובטוח. הדבר מסמל את הכניסה של הנתין לארמון המלך ביראה, ובסופו של דבר – את עמידתו מול מלכו בביטחון. בספר המהרי"ל מתואר כי המהרי"ל שר את המנגינה בכמה לחנים עד רדת הלילה, "יאריך בניגונים", מה שמצביע על העובדה שהלחנים לא נקבעו במלואם בתקופתו. האזכור הראשון של נעימה קבועה לכל נדרי נמצא בספר הלבוש של ר' מרדכי יפה מפראג (1530–1612), שכותב על "הרגל הניגון", שבפי החזנים בני זמנו. העדות הכתובה הראשונה של הנעימה היא מ־1765, שכתב החזן אהרון בר מברלין (1738–1821).
החלקים המרכיבים את כל נדרי
מניתוח הנעימה מסתבר שכל נדרי נבנתה כשילוב של ניגונים מסיני ושל טעמי הקריאה בתורה ובהפטרה. ברור כי יהודי צרפת וחבל הריין מהמאה החמש עשרה התאימו את המשפט המסכם של "עלינו לשבח הגדול" לכל נדרי (כמו גם את הפסקה הראשונה של ברכת אבות בימים נוראים). למשפט הזה יש אופי של חגיגות ניצחון, שמתאים למילים "הבא עלינו לטובה", ולמוטיב טיפוסי של סיום משפט.
ייתכן שהלחן הפותח את כל נדרי נלקח מ"המלך" בשחרית – אחת מנעימות מסיני הגדולות שאוזכרו למעלה. ניתן לשמוע את הלחן גם בקטע הפותח של קדיש לפני מוסף בימים נוראים. פרופ' אברהם צ. אידלסון (1882–1938) – האתנומוזיקולוג היהודי הראשון והנעלה[8] כתב שהיה זה חזן במאה החמש עשרה והשש עשרה בדרום מערב גרמניה ש"השמיע את רגשותיהם של האנוסים מוכי הטרור, כשאמרו את כל נדרי בלחן נוגע ללב, אשר ביטא את הפחד, האימה, התחינה הלהוטה והתקווה העמוקה לגאולה הסופית."[9]ברחבי העולם, הנעימה העמוקה של התפילה הנשגבת הזו מוכרת כאחת התרומות המשמעותיות של היהדות לשיר ולתפילה.
כשהמתפללים עומדים רגע לפני תחילת הצום, היהודי הממוצע מודע למעשה לכך שהתפילות שלו ישפיעו על חייו בשנה הבאה, על הבריאות, השגשוג, השלום והשלווה. ניגש היהודי להתפלל באימה ובתקווה, ובאוזניו מתנגנת הנעימה הזו בפתיחתו של היום הקדוש בשנה.
תפילת ערבית, הלילה הראשון של ראש השנה. החזן מתחיל לשיר את הנעימה המוכרת והאהובה של ברכו לימים נוראים. הנעימה מתפשטת בחלל בית הכנסת ומרוממת את הלבבות של כל הנוכחים. מהיכן צצה הנעימה הזו, וכמה רבות שנותיה? כמה יהודים החלו את הימים הנוראים שלהם בליווי הנעימה העמוקה הזו? יש מעט נעימות שמכניסות אותנו אל תוך הילה של קדושה ותפילה, ושרק באמצעות שמיעתן, מפנים המאזין את ההכרה הברורה: איננו נמצאים עוד בשגרת היום־יום, אלא באים בשעריהם הגבוהים של הימים המקודשים בשנה – פתיחתם של הימים הנוראים.
קרל הגדול ומקור הנעימה
אנו יודעים בוודאות שנעימת "הברכו" היא בת יותר מאלף מאה שנים, ושהופיעה במאות השמינית והתשיעית באירופה של הקיסר קרל הגדול (742–814). קרל הגדול "ייבא" את המנהיגים הרבניים של איטליה ובבל, רבי קלונימוס ורבי מָכיר, שחיברו תפילות וקבעו להן נעימות בהתבסס על המסורות הישנות, ובסופו של דבר קידש אותן המהרי"ל.[10]
אחת הנעימות המקודשות היא זו של ברכו לערבית לימים נוראים. העדות העתיקה ביותר לכתיבתה היא באוסף המוזיקה של מוזיקאי החצר של קרל הגדול, פאולוס דיאנקונוס (720–799). המקור הבלתי רגיל הזה מספק לנו תאריך קונקרטי, והופך את נעימת הברכו לנעימה אחת מני מעטות שבידינו לתארך אותן.
ניתן להניח במידה רבה של ודאות שה"ברכו" של ערבית בימים נוראים אכן הגיע מהקהילה היהודית, אף על פי שהמקור הכתוב המוקדם שלו הוא ספר שירים נוצריים. עד המאה השמונה עשרה יהודים בדרך כלל לא ידעו כיצד לרשום מוזיקה, דבר שהיה נחלתם של אנשי הכמורה. לכן, כשהנעימה המקודשת ומלאת ההדר של ימים נוראים נשמעת בבית הכנסת, ניתן לשיר בידיעה שהנעימה לא רק קודשה במסורת היהודית, אלא שהיא עצמה נעימה יהודית אותנטית בת 1,200 שנים!
האופי מלא ההדר של התפילה הזו מעורר תהיות: מדוע אנו מלווים את הימים הנוראים הרציניים והחמורים במלודיה של שבח ועליצות? אחרי הכול, אלו הימים הנוראים, שבהם הקב"ה יושב בדין. איך אנו יכולים לגשת אליו בלחן שסגנונו כה מרומם ונעלה? זוהי מהות השאלה ששאל מורי, החזן מייסי נולמן.
החזן נולמן משיב שר' אליעזר בן משולם ממיינץ (המאה ה-12) הוא שהורה על שירת "ברכו" כל השנה בנעימה מוארכת, על מנת להעניק למתפללים די זמן להתכנס לתפילה.[11]
הוא כותב כי החסידים המוקדמים כינו את לילו הראשון של ראש השנה "ליל ההכתרה". מלכותו של האל היא אחד הנושאים החשובים בתפילות החג. אין פלא לפיכך שהיהודים האשכנזים בכל רחבי העולם מצטרפים אל החזנים במגמה מלאת השמחה. אפשרי גם שהמוזיקה מפחיתה את החשש שלנו בפתח יום הדין, ומעניקה לנו תקווה ואומץ להמשיך ולהתפלל לשנה טובה.
החזן יוסף אוליפנט, הוקלט בידי זלמן פולאק, ירושלים 1993, מתוך אוסף מחלקת המוזיקה – ארכיון הצליל הספרייה הלאומית.
הטקסט של עלינו לשבח הולחן במקורו עבור מוסף של ימים נוראים במאה השלישית בבבל.[12]
הנעימה המוזיקלית העוצמתית של הטקסט הייתה ידועה במהלך שנות מסע הצלב השלישי שהוביל ריצ'ארד לב הארי, והתפתחה בשנים הקודמות לו. בתקופת תשעת מסעי הצלב (1096–1272) רבות מהקהילות בארץ הריין הותקפו בידי צבאות משוטטים של נוצרים ונאנסו להמיר את דתן. היהודים שסירבו לכך נרצחו או נשרפו על המוקד. בספרו "עמק הבכא" מצטט יוסף הכהן (1496–1528) מכתב שנכתב לאחרון הגאונים, רבי יעקב מאורליאנס (נפטר ב־1189), שבו עד ראייה מתאר רצח המונים בבלואה, צרפת, ב־1171. כשהחלו הנוצרים לשרוף עיירות יהודיות רבות, הפרשים הנוצרים הקשיבו באימה כאשר היהודים המתים על קידוש השם שרו "שיר מסתורי". כשנשאלו, אמרו להם היהודים הנותרים שזו הייתה שירת "עלינו". הפרשים המוציאים להורג ומשתפי הפעולה הצרפתיים שלהם התרשמו עמוקות, עד שאפיינו את הנעימה הזו כנעימה נוצרית,[13]דבר שניתן לשמוע גם היום. העובדה ההיסטורית המטרידה הזו מאששת את העתיקות של הנעימה.
הכוח "המחשמל" של הנעימה המקודשת הזו, אחת מנעימות מסיני העתיקות, מוביל ומכין את המאזין לתפילה הנשגבת והחשובה ביותר בעמידה, החלק המרכזי של יחידת קידוש היום. ההשפעה שלה גדולה כל כך, שהלחן הזה נשמע שוב ושוב במהלך הימים הנוראים, בתפילות כמו "כל נדרי", בחלקים הפותחים את עמידה (ברכות אבות וגבורות) ובמקומות אחרים במחזור. הכוח הממגנט הנשגב של התפילה העתיקה הזו עומד בניגוד בוטה לניגון הפשוט של פתיחת וסגירת "עלינו לשבח" כפי שהוא מושר בבתי הכנסת שלנו בשבתות הרגילות. אין דוגמה טובה יותר להמחשת התהום המפרידה בין מסורת מסיני לקורפוס הנעימות השגרתיות שבחרו בתי כנסת רבים היום.
החזנים שמואל זלמנוב ויעקב אייזיק בלנטר, הוקלט בידי יעקב מזור, 1974, מתוך אוסף מחלקת המוזיקה – ארכיון הצליל הספרייה הלאומית.
המלך: הנעימה של המלך נקבעה בראשיתה בידי מהר"ם מרוטנברג (1215–1293) וגובשה בידי המהרי"ל.
אבות: הנעימה הזו נוסדה גם היא בידי ר' מאיר, ויש בה אלמנטים ומוטיבים רבים מסיני.
קדיש של מוסף ימים נוראים: הקדיש של מוסף היה במקורו דומה לתפילת הטל/הגשם, כמו שהיו רוב הקדישים בימים נוראים בזמנו של מהר"ם מרוטנברג. עד המאה השש עשרה שבע עשרה, נעימת הקדיש קיבלה אפיון ייחודי כדי לספק אופי מוזיקלי ייחודי לכל תפילה במחזור הימים הנוראים. לכל אחד מהקדישים יש אלמנטים הלקוחים מהנגינה, וכולם נחשבים מסיני.
הוקלט ברננות, המכון למוסיקה יהודית, 1988, ונערך בידי עזרא ברנע. מתוך אוסף מחלקת המוזיקה, ארכיון הצליל, הספרייה הלאומית.
והכהנים: הנעימה הזו מיועדת לשחזר את העבודה בבית המקדש. היא נשמעת שוב בקדושה של מוסף (כבודו, וכו') ובכמה הקשרים אחרים.
מתוך אוסף מחלקת המוזיקה, ארכיון הצליל, הספרייה הלאומית
סולם הקרובות: סולם הקרובות נשמע באוחילה לאל, עשיתי, מסוד, יראתי, אמיך נשאתי ועוד.
גם בפיוטים יש שימוש בנעימות מסיני. רשימה חלקית: אאפיד, הדר והוד, אשא דעי, טקסטים עתיקים כמו "אתה הוא אלהינו" ולאל עורך דין" יוצרות, ברכת העבודה בימים נוראים, סליחות, ונסלח, וידוי ועוד.
יש מעט נעימות שניתן להשוות עם השלווה הנשגבת והקדושה של הנעימות העתיקות הימין והמקודשות מסיני. נשמתו של היהודי מגיבה להן, והנעימות, בתורן, נכנסות אל לבבות המאזינים ומשפיעות עליהם עמוקות. זוהי בדיוק ההשפעה שהמהרי"ל זיהה והשתדל בכל כוחו לשמר, כך שבכל שנה ולאורך כל השנה יוכל היהודי להגיע קרוב יותר לערכים של תשובה, תפילה וצדקה, אותה "נוסחה" שביכולתה להפוך זדונות לזכויות ולחונן אותנו בשנה טובה ומבורכת. וכן יהי רצון.
החזן שרווד גופין היה חלק מצוות בית הספר בלץ למוזיקה יהודית, ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ישיבה יוניברסיטי, וחזן בבית הכנסת לינקולן סקוור, ניו יורק סיטי. החזן גופין נפטר בניסן תשע"ט, אפריל 2019. יהא מאמר זה לעילוי נשמתו.
המאמר מתורגם מתוך Cantor Sherwood Goffin, The Music of the Yamim Noraim, שמופיע באתר www.YUTorah.org. אנו מודים לצוות האתר שהסכימו באדיבותם לאשר לנו להשתמש במאמר. המאמר תורגם לעברית בידי רן חורי.
[1] הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, הסידור והתפילה, חלק א, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, עמ' 459-458.
[2] הכינוי "מסיני" הוטבע במקור בידי ר' יהודה החסיד (1150–1217) בספר חסידים. במקור השימוש בכינוי היה לשם תיאור טעמי המקרא.
[3] הרב גדליה דב שוורץ כותב (כתב עת לליטורגיה ומוזיקה יהודית, גיליון 8, בית ספר בלץ למוזיקה יהודית) שבמקום שבו אין "הבורות נפוצה", ועל כן לא יהא בכך "בלבול דעת הקהל", "דברי המהרי"ל והמגן אברהם ("אין לשנות"), יחולו על כל התפילות ולא בהכרח על ימים נוראים (בלבד)". המגן אברהם (או"ח, ס"ח, ס"ק א), החת"ם סופר (או"ח טז, יז) והגהות מיימוניות פוסקים שאין לאדם לשנות מנהגים מקובלים במסורת בקהילה. בד בבד עם דברי הרמ"א (או"ח תריט), ההנחיה כוללת גם את הנוסח המוזיקלי. הרב צבי הרשל שכטר גם הוא הביע עמדה זו.
[4] ראו משנה ברורה על אתר: "כי על ידי זה מתבלבל דעת הקהל" – שינוי הנעימות האלה יבלבל את המתפללים וישפיע בחומרה על הכוונה שלהם.
[5] הדברים מתייחסים לקהילות שמוצאן ממזרח אירופה, המהוות את הרוב הגדול של יהדות ארה"ב. כמובן, כל קהילה מחויבת לשמור על המנהג המקובל אצלה.
[6] בכתבי הפוסקים במאות הקודמות אנו נוטים תדירות לראות התייחסויות לחשיבות של תפילה בהתאם לנוהג המסורתי. הדוגמה כאן היא מספר "מטה אפרים" של ר' אפרים מרגליות מברודי שבאוקראינה (1760–1828), שבו נכתב: "אם הוא (החזן) חושב שהנעימות שלו נעימות יותר מהנעימות המסורתיות, מן השמיים יבוא על עונשו". הרב גדליה שוורץ, כיום אב בית דין במועצת הרבנים בשיקגו, כותב: "על המתפללים לחפש את השילוב של אדיקות ושליטה בנוסח המוזיקלי שהוא חלק מהמרקם הרוחני של התפילה, במיוחד בימים נוראים. היעדר הניגונים המקודשים הוא בלתי נתפס עבור כל מתפלל." אין ספק שהמנהיגים הרבניים שלנו הוטרדו בשאלת שמירת המסורת המוזיקלית המקודשת בתפילה שלנו. לא ניתן היה להעלות שמישהו יחפוץ לשנות את הנעימות, אשר נתפסו כחוק מוחלט, נצחי ובלתי ניתן לשינוי בתחום התפילה, ולפיכך אף לא עלה הצורך לדון בכך. בשל כך, ההתייחסות לנושא היא נדירה מועטה ברוב הכתבים ההלכתיים.
[7] אף על פי שהמילה "מסיני" שימשה בראשיתה רק לתיאור את ניגוני המהרי"ל, בהמשך שימשה לתיאור נעימות שהפכו למנהג כמו "כל נדרי", שנוצרה ממוטיבים מסיני, וכל גרסאות הקדישים לימים נוראים, שבמשך שלוש מאות שנה התפתחו בהדרגה מהנעימה העתיקה של תפילת הטל והגשם.
[8] פרופ' אידלסון (לטביה, דרום אפריקה, ירושלים, סיניסינטי, (1882–1938), ד"ר למוזיקה מאוניברסיטת לייפציג, חזן ומורה למוזיקה, היה האתנומוזיקולוג היהודי הראשון, אשר הקדיש את חייו לאיסוף, זיהוי וניתוח של הקורפוס הגדול של הנוהג המוזיקלי של כל קהילה שהיה מסוגל להגיע אליה בימי חייו. הוא אסף ופרסם אותם בחיבור המונומנטלי בן עשרת הכרכים "אוצר נגינות ישראל". הוא פרסם עוד ספרים רבים על המוזיקה היהודית, כולל הספר פורץ הדרך "מוזיקה יהודית בהתפתחותה ההיסטורית", היסטוריה של המוזיקה היהודית מימי התנ"ך ועד ימיו.
[9] אברהם צבי אידלסון, מוזיקה יהודית בהתפתחותה ההיסטורית, הנרי הולט, 1929.
[10] בשל רצונו לטפח את המסחר עם האומות במזרח התיכון, ותפיסתו את היהודים כצינור למסחר במזרח התיכון עם בבל, פרס, מצרים, טורקיה וכו', החליט קרל הגדול לעודד את גדילתה של הקהילה היהודית הקטנה בחבל הריין בגבול צרפת גרמניה. במטרה למשוך מתיישבים יהודים, קרל הגדול "ייבא" לחבל מנהיגים רבנים ידועים בעולם ובני משפחותיהם, מתוך הנחה מוצדקת שהם ימשכו יהודים לעבור לקהילה החדשה. בהתחלה בחר את משפחת קלונימוס מאיטליה, בהנהגת הרב האיטלקי הידוע רבי קלונימוס ובנו רבי משולם, כמו גם רבי מכיר מבבל. הוא יישב את משפחת קלונימוס במץ, גרמניה, ואת המכירים בנרבון, דרום צרפת (פרובנס). בעקבותיהם הגיעו חכמי תלמוד, משוררים ותאולוגים. המנהיגות שלהם עלתה והשתמרה בקהילת חבל הריין, שהלכה והפכה לקהילה הגדולה ביותר באזור בימי הביניים המוקדמים באירופה, וכוננה את המסורות והמנהגים בחבל. הרבנים הללו היו גם חזנים ופייטנים, וחיברו פיוטים ונעימות המבוססות על המסורות העתיקות שהם הביאו עמם. כמו שהזכרנו לפני כן, רבות מהנעימות האלה השתמרו כנעימות מסיני שלנו (בעיקר בימים נוראים ובחגים), כפי שנקבעו בידי המהרי"ל, ועיצבו את הבסיס למנהג אשכנז בן ימינו.
[11] Concepts of Jewish Music and Prayer, Cantorial Council of America, Yeshiva University.
[12] על פי המסורה, כפי שהיא מופיעה בספר שערי תשובה, מג, ובכל בו, טז, כ, יש הסוברים כי תפילת עלינו לשבח נכתבה במקורה בידי יהושע לאחר הקרב על יריחו.
[13] Eric Werner, "A Voice Still Heard", Penn. State U. Press, 1978.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
