audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    אשכנז - אשכנז כללי היבריאה
  • 2.
    אשכנז - אשכנז כללי זהבה
  • 3.
    חסידות ויז'ניץ - חסידת סערט ויז'ניץ חיים בנט
  • 4.
    חסידות צאנז - חסידות בובוב אהרון מילר
  • 5.
    חסידים - חסידות ברסלב אברומי מושקוביץ
  • 6.
    חסידים - חסידות ברסלב אברומי מושקוביץ
  • 7.
    חסידים - חסידות כללי חיים דוד
  • 8.
    חסידים - חסידות כללי צבי זלבסקי, רזיה זלבסקי, שרה פרידלנד-בן ארזה
  • 9.
    חסידים - חסידות מודז'יץ נתנאל זלבסקי, צבי זלבסקי, רזיה זלבסקי
  • 10.
    מזרח אירופה - ליטא - פולין צבי זלבסקי, רזיה זלבסקי, שרה פרידלנד-בן ארזה
  • 11.
    עכשווי - ישראל אורי קרויזר
  • 12.
    עכשווי - ישראל הגבעטרון
  • 13.
    עכשווי - ישראל הדסים
  • 14.
    עכשווי - ישראל חיים פרחי
  • 15.
    עכשווי - ישראל צבי זלבסקי
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר שושנת יעקב (אשר הניא)
מעגל השנה פורים
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים – תיאור הקדוש ברוך הוא, שסיכל את מזימת המן. לשון הטור מיוסדת על שילוב פסוקים מתהלים (לג, י): ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים, ומאיוב (ה, יב): מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה.
    • בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם רָשָׁע נֵצֶר זָדוֹן מִזֶּרַע עֲמָלֵק – כאשר עמד המן הרשע, נצר אגג העמלקי, לאויב לנו. על פי תהלים (קכד, ב-ג): לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ, פסוק שנדרש בידי חז"ל ביחס להמן, כמובא במדרש 'פנים אחרים' (נוסח א, פרשה א): "'ליהודים היתה אורה ושמחה'. ר' יצחק פתח... 'שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' (תהלים קכד, א-ב) – אדם ולא מלך". יחוסו העמלקי של המן מוזכר פעמים אחדות במגילת אסתר, למשל (ג, א): אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
    • גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר וּגְדֻלָּתוֹ נוֹקְשָׁה לּוֹ לָכֶד – המן התגאה בעושרו ובגדולתו לפני המלך, אך דווקא התפארות זו היא שטמנה לו פח ומוקש, ובה נלכד. מבוסס על רעיון המופיע בפסוקים מתהלים (ז, טז): בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל, ומקהלת (י, ח): חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ. ואכן, חכמים דרשו פסוקים אלה על המן, כמובא במדרש תהלים (מזמור ז, יב): "'בור כרה ויחפרהו'. כל מה שהרשעים חופרין לעצמן הם חופרים, ולבסוף 'יפול בשחת יפעל'. 'ישוב עמלו בראשו' – זה המן, שכל מה שחשב על מרדכי, הושב לו על ראשו", וכן גם במדרש קהלת רבה (פרשה י, א, ח): "'חופר גומץ' – זה המן, שנאמר 'להשמיד להרוג ולאבד' (אסתר ג, יג); 'בו יפול' – שנאמר 'ישוב מחשבתו הרעה' (אסתר ט, כה)".
    • דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד וְנִלְכַּד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה – בהמשך לטור הקודם: המן קיווה ללכוד את עם ישראל, אך בסופו של דבר הוא זה שנלכד; תכנן להשמיד – והושמד. על פי הכתוב במגילת אסתר (ט, כד-כה): כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ.
    • הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו עוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים – המן חידש את שנאת אבותיו העמלקים לישראל, ובכך עורר גם שנאה עתיקה יותר – השנאה שבין יעקב ועשו, שבה והופיעה בין צאצאיהם, המן ומרדכי.
    • וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב – המן התכחש לרחמי שאול על אגג העמלקי, על פי המסופר בשמואל א (פרק טו) – רחמים שעלו לשאול באובדן מלכותו, ואשר כתוצאה מהם העמיד אגג זרע המשך, שסופו בהמן הרשע עצמו. על פי הפייטן, אילו היה המן זוכר את רחמי שאול, יתכן שהיה נמנע מתוכניתו.
    • זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר – המן תכנן להשמיד את מרדכי, אך בסוף נלכד על ידו. הטור נפתח בשיבוץ מתהלים (לז, יב): זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו, ולשון חתימתו מזכירה את ברכת 'על הנסים' לחנוכה: "מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים".
    • חֶסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב – ישראל נצלו לבסוף בזכות החסד שנשאה אסתר לפני אחשוורוש, ככתוב במגילה (ב, יז): וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי. חסד זה כוחו היה רב מטעותו של שאול; על פי התלמוד הבבלי (מסכת מגילה, טז ע"א), אסתר הייתה צאצאית של שאול.
    • רָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו – המן הגדיש את הסאה בחטאיו.
    • טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו וַיִּתְנַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה – המן נצר בליבו את מחשבתו הערמומית, ובחר לנהוג בדרך הרשע. 'וַיִּתְנַכֵּר' – על פי מילה יחידאית בתורה, בספר בראשית (מב, ז): וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. הנוסח המושר בטור זה ('וַיִּתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת רָעָה') מושפע מצירוף לשוני החוזר פעמים אחדות במקרא, למשל במלכים ב (יז, יז): וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ.
    • יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדוֹשֵׁי אֵל כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם – המן ביקש לפגוע ביהודים, ואף נתן מכספו לשם כך, כמסופר במגילת אסתר (ג, ט): אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. הלשון מיוסדת על הכתוב שם (ח, ז): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ... הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר ... הצירוף 'כַּסְפּוֹ נָתַן' מהופך לתיאור הצדיק בתהלים (טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח...
    • כִּרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָצָא קֶצֶף וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְשׁוּשָׁן – כאשר ראה מרדכי שאסון עומד להתרגש על ישראל, וחוקיו של המן נתפרסמו בשושן ובמלכות אחשוורוש. הצירוף 'יָצָא קֶצֶף' – על פי במדבר (יז, יא): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף. המונח 'דָּת' בלשון המקרא, ובמגילת אסתר בכלל זה, פירושו 'חוק'. חוקי המן הנרמזים כאן מפורטים במגילת אסתר (ג, יב-טו).
    • לָבַשׁ שַׂק וְקָשַׁר מִסְפֵּד גָזַר צוֹם וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר – בו ביום התחיל מרדכי לנהוג מנהגי אבלות: הוא לבש שק, ונשא מספד, גזר צום על כל העם, וישב בעפר. ככתוב במגילה (ד, א-ג): וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה... וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.
    • מִי זֶה יַעֲמֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה לִמְחֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ – מי יעמוד להציל את עם ישראל, ויכפר על חטאיו וחטאי אבותיו? נראה שכוונת הפייטן, בהתאם לנאמר לעיל, היא לחטאו של שאול שריחם על אגג העמלקי, בניגוד לציווי האלוהי. הפייטן מנסח כאן את דבריו באופן חריג כשאלה, על מנת להעצים את המתח הדרמטי שלפני הופעת אסתר בטור הבא.
    • נֵץ פָּרַח מִלּוּלַב חֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים – התשובה לשאלה שנשאלה בטור הקודם: הדסה ('חֵן' – כינוי לאסתר, על פי הכתוב במגילה ב, יז:), היא אסתר, פרחה והנצה מתוך שושלת שאול, וקמה לעורר את ישראל לתשובה, ה'יְשֵׁנִים', על פי מדרש 'פנים אחרים' (נוסח א, פרשה א), הדורש את דברי המן על ישראל, "ישנו עם אחד", כאילו אמר: "ישנים הם מן המצוות". אפשר שהפייטן מתאר את בית שאול כלולב דווקא כדי להתאימו בדרך של משחק מלים לשמה של אסתר – הדסה - הרומז להדס, מרכיב נוסף בארבעת המינים הניטלים בסוכות.
    • סָרִיסֶיהָ הִבְהִילוּ לְהָמָן לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים – שליחי אסתר ומשרתיה הביאו את המן אל המשתה, כדי להשקותו יין, ככתוב במגילה (ו, יד): עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר. לשון חתימת הטור מיוסדת על דברים (לב, לג): חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר (וראו בדברי פרשני התורה לפסוק זה, החולקים על משמעותו המדויקת).
    • עָמַד בְּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ – המן זכה לגדולה על ידי עושרו, אך נפל חזרה על ידי רשעו; הפייטן משחק במצלול הדומה של המלים 'עָשְׁרוֹ' ו'רִשְׁעוֹ' כדי לבטא שוב את הרעיון שהמן הוא שכרה לעצמו את הבור.
    • עָשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו – בדומה לכך, על העץ שעשה כדי לתלות את מרדכי, נתלה לבסוף הוא עצמו, ככתוב במגילה (ז, ט–י): וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה.
    • פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ – האומות כולן הודו כי הפור שהפיל המן כדי לקבוע מועד להשמדת ישראל, הפיל לבסוף את המן עצמו, ונהפך ליום פורים לישראל, ככתוב במגילה (ט, כד; כו): כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם... עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר...
    • צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ – מרדכי הצדיק הצליח להיחלץ ממזימת המן הרשע, ובמקום שייהרג מרדכי, נהרג המן. מיוסד על משלי (יא, ח): צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו – פסוק שנדרש על ידי חז"ל כמתייחס למרדכי ולהמן, כמובא במדרש אסתר רבה (פרשה י, ט): "מיד צוה המלך לתלותו על העץ אשר הכין למרדכי, ועליו אמר שלמה בחכמתו 'צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו' – שהשכים המן לתלות את מרדכי ונתלה הוא על העץ אשר הכין למרדכי, ונתן את כל אשר להמן לאסתר המלכה ואסתר נתנה למרדכי".
    • קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשֹוֹת פּוּרִים וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה – כשנצלו ממזימת המן, קבלו עליהם היהודים לציין את ימי פורים ולשמוח בהם בכל שנה, ככתוב באסתר (ט, כז): קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. גם עניין השמחה מצוין שם במפורש (ט, כב): כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.
    • רָאִיתָ תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ – הפייטן פונה כאן לראשונה בפיוט אל הקב"ה, ומדגיש את חלקו בהצלת ישראל באותם ימים: מתוך שראה את תפילת מרדכי ואסתר, סיבב את הדברים כך שהמן ובניו נתלו על העץ.
    • שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי – עם ישראל שמח כשראה את מרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות. מיוסד על הכתוב באסתר (ח, טו): וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. הפייטן סיכל את המלים בפסוק, והפך את 'הָעִיר שׁוּשָׁן' ל'שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב'; דימוי ישראל לשושנה מבוסס על פסוק משיר השירים (ב, ב): כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.
    • תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר – הקב"ה הוא מושיעם הנצחי של ישראל, ככתוב למשל בירמיהו (ג, כג): אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּה' אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, ואליו הם מקווים בכל דור ודור, ברוח דברי משורר התהלים (עא, ה): כִּי אַתָּה תִקְוָתִי אֲ-דֹנָי ה' מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי. ככל הנראה נועדה המילה 'תְּשׁוּעָתָם' להעביר אל חתימת הברכה הנאמרת לאחר קריאת המגילה – "האל המושיע" (או נוסח חתימה קרוב לזה).


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?