Welcome! You can register by filling in your personal details or by logging into your Facebook or Google account
or
|
שושנת יעקב (אשר הניא) / לא ידוע אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם רָשָׁע נֵצֶר זָדוֹן מִזֶּרַע עֲמָלֵק גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר וּגְדֻלָּתוֹ נוֹקְשָׁה לּוֹ לָכֶד דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד וְנִלְכַּד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו עוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר חֶסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב רָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו וַיִּתְנַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדוֹשֵׁי אֵל כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם כִּרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָצָא קֶצֶף וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְשׁוּשָׁן לָבַשׁ שַׂק וְקָשַׁר מִסְפֵּד גָזַר צוֹם וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר מִי זֶה יַעֲמֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה לִמְחֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ נֵץ פָּרַח מִלּוּלַב חֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים סָרִיסֶיהָ הִבְהִילוּ לְהָמָן לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים עָמַד בְּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ עָשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשֹוֹת פּוּרִים וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה רָאִיתָ תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר |
|
פיוט קדום ואנונימי זה הוא הפיוט המרכזי ביותר לפורים במסורות האשכנזיות והוא נאמר בתום קריאת המגילה, בליל פורים ובבוקר. בבוקר אומרים רק את הבית האחרון, הפותח במלים: 'שושנת יעקב'. הפיוט הוא בעצם הרחבה פיוטית לברכה הנאמרת לאחר קריאת המגילה בפורים. נוסח הפיוט, משקלו וסגנונו מעידים על קדמותו הרבה (לא יאוחר מן המאה ה-5 לספירה) ועל הורתו בארץ ישראל, כברכות מפוייטות נוספות שהשתמרו בחלקן עד לימינו. בראשי הטורים מופיע אקרוסטיכון אלף-בית מלא, ללא חריזה, וללא חתימת שם הפייטן, שאכן אינו ידוע לנו – תופעה אופיינית לפיוטים מתקופה זו. הפיוט מספר בעברית פשוטה ומובנת למדי את סיפור המגילה. במבט ראשון נראה שאין הוא אלא עיבוד שירי קולח של המאורעות הידועים-ממילא מן המקרא; במבט שני מתגלה מיד ייחודו של הסיפור בגרסתו המפוייטת: בהשוואה למגילה, שמקומו של הקדוש ברוך הוא כמסובב כל הסיבות נפקד מתוכה לכאורה, מבליט הפייטן בראשית הפיוט ובסופו את תפקידו של האל כמושיעם של ישראל. כך בטור הפתיחה: "אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם / וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים", וכך גם בטור הסיום: "תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח / וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר". אף על פי כן, אין הפיוט מתעלם מתושייתם האנושית המרשימה של מרדכי, ויותר ממנו של אסתר – שהוליכו את המן אל אובדנו, בתעוזה, בשום-שכל, ובעיקר באמונה: "מִי זֶה יַעֲמֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה / לִמְחֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ?" שואל הפייטן באמצע שירו, ומיד משיב – "נֵץ פָּרַח מִלּוּלַב חֵן / הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים". ניסוחם החריג של טורים אלו כשאלה ותשובה מעצים את המתח הדרמטי שבסיפור המפוייט; אך בה בעת הוא כורך יחדיו את הצורך ב'התעוררות מלמטה', מבני האדם שבארץ, כמפתח חיוני ל'התעוררות מלמעלה', בשמים, שעל ידי מחילת העוונות מושיעה היא את ישראל. |
| • אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים – תיאור הקדוש ברוך הוא, שסיכל את מזימת המן. לשון הטור מיוסדת על שילוב פסוקים מתהלים (לג, י): ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים, ומאיוב (ה, יב): מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה. • בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם רָשָׁע נֵצֶר זָדוֹן מִזֶּרַע עֲמָלֵק – כאשר עמד המן הרשע, נצר אגג העמלקי, לאויב לנו. על פי תהלים (קכד, ב-ג): לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ, פסוק שנדרש בידי חז"ל ביחס להמן, כמובא במדרש 'פנים אחרים' (נוסח א, פרשה א): "'ליהודים היתה אורה ושמחה'. ר' יצחק פתח... 'שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם' (תהלים קכד, א-ב) – אדם ולא מלך". יחוסו העמלקי של המן מוזכר פעמים אחדות במגילת אסתר, למשל (ג, א): אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. • גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר וּגְדֻלָּתוֹ נוֹקְשָׁה לּוֹ לָכֶד – המן התגאה בעושרו ובגדולתו לפני המלך, אך דווקא התפארות זו היא שטמנה לו פח ומוקש, ובה נלכד. מבוסס על רעיון המופיע בפסוקים מתהלים (ז, טז): בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל, ומקהלת (י, ח): חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ. ואכן, חכמים דרשו פסוקים אלה על המן, כמובא במדרש תהלים (מזמור ז, יב): "'בור כרה ויחפרהו'. כל מה שהרשעים חופרין לעצמן הם חופרים, ולבסוף 'יפול בשחת יפעל'. 'ישוב עמלו בראשו' – זה המן, שכל מה שחשב על מרדכי, הושב לו על ראשו", וכן גם במדרש קהלת רבה (פרשה י, א, ח): "'חופר גומץ' – זה המן, שנאמר 'להשמיד להרוג ולאבד' (אסתר ג, יג); 'בו יפול' – שנאמר 'ישוב מחשבתו הרעה' (אסתר ט, כה)". • דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד וְנִלְכַּד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה – בהמשך לטור הקודם: המן קיווה ללכוד את עם ישראל, אך בסופו של דבר הוא זה שנלכד; תכנן להשמיד – והושמד. על פי הכתוב במגילת אסתר (ט, כד-כה): כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. • הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו עוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים – המן חידש את שנאת אבותיו העמלקים לישראל, ובכך עורר גם שנאה עתיקה יותר – השנאה שבין יעקב ועשו, שבה והופיעה בין צאצאיהם, המן ומרדכי. • וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב – המן התכחש לרחמי שאול על אגג העמלקי, על פי המסופר בשמואל א (פרק טו) – רחמים שעלו לשאול באובדן מלכותו, ואשר כתוצאה מהם העמיד אגג זרע המשך, שסופו בהמן הרשע עצמו. על פי הפייטן, אילו היה המן זוכר את רחמי שאול, יתכן שהיה נמנע מתוכניתו. • זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר – המן תכנן להשמיד את מרדכי, אך בסוף נלכד על ידו. הטור נפתח בשיבוץ מתהלים (לז, יב): זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו, ולשון חתימתו מזכירה את ברכת 'על הנסים' לחנוכה: "מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים". • חֶסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב – ישראל נצלו לבסוף בזכות החסד שנשאה אסתר לפני אחשוורוש, ככתוב במגילה (ב, יז): וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי. חסד זה כוחו היה רב מטעותו של שאול; על פי התלמוד הבבלי (מסכת מגילה, טז ע"א), אסתר הייתה צאצאית של שאול. • רָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו – המן הגדיש את הסאה בחטאיו. • טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו וַיִּתְנַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה – המן נצר בליבו את מחשבתו הערמומית, ובחר לנהוג בדרך הרשע. 'וַיִּתְנַכֵּר' – על פי מילה יחידאית בתורה, בספר בראשית (מב, ז): וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל. הנוסח המושר בטור זה ('וַיִּתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת רָעָה') מושפע מצירוף לשוני החוזר פעמים אחדות במקרא, למשל במלכים ב (יז, יז): וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ. • יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדוֹשֵׁי אֵל כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם – המן ביקש לפגוע ביהודים, ואף נתן מכספו לשם כך, כמסופר במגילת אסתר (ג, ט): אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. הלשון מיוסדת על הכתוב שם (ח, ז): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ... הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר ... הצירוף 'כַּסְפּוֹ נָתַן' מהופך לתיאור הצדיק בתהלים (טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח... • כִּרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָצָא קֶצֶף וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְשׁוּשָׁן – כאשר ראה מרדכי שאסון עומד להתרגש על ישראל, וחוקיו של המן נתפרסמו בשושן ובמלכות אחשוורוש. הצירוף 'יָצָא קֶצֶף' – על פי במדבר (יז, יא): וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף. המונח 'דָּת' בלשון המקרא, ובמגילת אסתר בכלל זה, פירושו 'חוק'. חוקי המן הנרמזים כאן מפורטים במגילת אסתר (ג, יב-טו). • לָבַשׁ שַׂק וְקָשַׁר מִסְפֵּד גָזַר צוֹם וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר – בו ביום התחיל מרדכי לנהוג מנהגי אבלות: הוא לבש שק, ונשא מספד, גזר צום על כל העם, וישב בעפר. ככתוב במגילה (ד, א-ג): וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה... וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים. • מִי זֶה יַעֲמֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה לִמְחֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ – מי יעמוד להציל את עם ישראל, ויכפר על חטאיו וחטאי אבותיו? נראה שכוונת הפייטן, בהתאם לנאמר לעיל, היא לחטאו של שאול שריחם על אגג העמלקי, בניגוד לציווי האלוהי. הפייטן מנסח כאן את דבריו באופן חריג כשאלה, על מנת להעצים את המתח הדרמטי שלפני הופעת אסתר בטור הבא. • נֵץ פָּרַח מִלּוּלַב חֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים – התשובה לשאלה שנשאלה בטור הקודם: הדסה ('חֵן' – כינוי לאסתר, על פי הכתוב במגילה ב, יז:), היא אסתר, פרחה והנצה מתוך שושלת שאול, וקמה לעורר את ישראל לתשובה, ה'יְשֵׁנִים', על פי מדרש 'פנים אחרים' (נוסח א, פרשה א), הדורש את דברי המן על ישראל, "ישנו עם אחד", כאילו אמר: "ישנים הם מן המצוות". אפשר שהפייטן מתאר את בית שאול כלולב דווקא כדי להתאימו בדרך של משחק מלים לשמה של אסתר – הדסה - הרומז להדס, מרכיב נוסף בארבעת המינים הניטלים בסוכות. • סָרִיסֶיהָ הִבְהִילוּ לְהָמָן לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים – שליחי אסתר ומשרתיה הביאו את המן אל המשתה, כדי להשקותו יין, ככתוב במגילה (ו, יד): עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר. לשון חתימת הטור מיוסדת על דברים (לב, לג): חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר (וראו בדברי פרשני התורה לפסוק זה, החולקים על משמעותו המדויקת). • עָמַד בְּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ – המן זכה לגדולה על ידי עושרו, אך נפל חזרה על ידי רשעו; הפייטן משחק במצלול הדומה של המלים 'עָשְׁרוֹ' ו'רִשְׁעוֹ' כדי לבטא שוב את הרעיון שהמן הוא שכרה לעצמו את הבור. • עָשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו – בדומה לכך, על העץ שעשה כדי לתלות את מרדכי, נתלה לבסוף הוא עצמו, ככתוב במגילה (ז, ט–י): וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה. • פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ – האומות כולן הודו כי הפור שהפיל המן כדי לקבוע מועד להשמדת ישראל, הפיל לבסוף את המן עצמו, ונהפך ליום פורים לישראל, ככתוב במגילה (ט, כד; כו): כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם... עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר... • צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ – מרדכי הצדיק הצליח להיחלץ ממזימת המן הרשע, ובמקום שייהרג מרדכי, נהרג המן. מיוסד על משלי (יא, ח): צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו – פסוק שנדרש על ידי חז"ל כמתייחס למרדכי ולהמן, כמובא במדרש אסתר רבה (פרשה י, ט): "מיד צוה המלך לתלותו על העץ אשר הכין למרדכי, ועליו אמר שלמה בחכמתו 'צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו' – שהשכים המן לתלות את מרדכי ונתלה הוא על העץ אשר הכין למרדכי, ונתן את כל אשר להמן לאסתר המלכה ואסתר נתנה למרדכי". • קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשֹוֹת פּוּרִים וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה – כשנצלו ממזימת המן, קבלו עליהם היהודים לציין את ימי פורים ולשמוח בהם בכל שנה, ככתוב באסתר (ט, כז): קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. גם עניין השמחה מצוין שם במפורש (ט, כב): כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. • רָאִיתָ תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ – הפייטן פונה כאן לראשונה בפיוט אל הקב"ה, ומדגיש את חלקו בהצלת ישראל באותם ימים: מתוך שראה את תפילת מרדכי ואסתר, סיבב את הדברים כך שהמן ובניו נתלו על העץ. • שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי – עם ישראל שמח כשראה את מרדכי יוצא מלפני המלך בלבוש מלכות. מיוסד על הכתוב באסתר (ח, טו): וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. הפייטן סיכל את המלים בפסוק, והפך את 'הָעִיר שׁוּשָׁן' ל'שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב'; דימוי ישראל לשושנה מבוסס על פסוק משיר השירים (ב, ב): כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. • תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר – הקב"ה הוא מושיעם הנצחי של ישראל, ככתוב למשל בירמיהו (ג, כג): אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּה' אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, ואליו הם מקווים בכל דור ודור, ברוח דברי משורר התהלים (עא, ה): כִּי אַתָּה תִקְוָתִי אֲ-דֹנָי ה' מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי. ככל הנראה נועדה המילה 'תְּשׁוּעָתָם' להעביר אל חתימת הברכה הנאמרת לאחר קריאת המגילה – "האל המושיע" (או נוסח חתימה קרוב לזה). |
| Title |
שושנת יעקב (אשר הניא) |
|---|---|
| Cycle of the Year |
פורים |
| Language |
עברית |
תנאי השימוש:
This item is subject to copyright law and/or the terms of an agreement. All of the following are prohibited unless written permission from the copyright owner and the owner of the collection is obtained: Reproduction, publication, distribution, public performance, broadcasting, dissemination via the Internet or by any other means, and creating a derivative work of the item (for example, translation, modification or adaptation) in any form or by any means, whether digital or physical.
Notwithstanding the above, the user is entitled to make any permitted uses as defined in the Israeli Copyright Law (5768-2007), such as “fair use”. In any case, the name(s) of the creator(s) must be specified when making use of their work. It is forbidden to harm the author’s dignity or reputation by means of altering the item or damaging the item.
Use of the item is also subject to the terms of use of the Piyut and Prayer website.
If you believe that there is an error in the information above, or in case of any concern of copyright infringement in connection with this item, please contact us by e-mail: [email protected]
Have more information? Found a mistake?
Sign in with Google
Sign in with Facebook
