אוסף אפרים בן צבי

אלבום התמונות שלפנינו הוא משנות הארבעים המוקדמות של המאה ה- 20 ויש בו תמונות מנופי הארץ; מדבר יהודה, ים המלח, הכנרת ואצבע הגליל. התמונות צולמו על ידי אפרים בן צבי, חניך תנועת הנוער 'הנוער העובד והלומד'. חלק גדול מהתמונות צולם במהלך המסע למצדה (1943) שבראשו עמד הארכיאולוג שמריה גוטמן. אפרים בן צבי נולד בשם ארווין הרמן בברלין בשנת 1918. הוריו הם מקס וקטה (קטרינה) הרמן. הייתה לו אחות בשם אילזה רות שנולדה בשנת 1926. אביו היה רופא שיניים והייתה לו קליניקה פרטית בברלין ואמו הייתה הסייעת בקליניקה. המשפחה הייתה אמידה וניהלה חיים בורגניים נוחים. בסופי שבוע היו נוסעים עם חברים לנופש ליד אגם לא הרחק מברלין. ארווין (אפרים) למד בבית ספר גרמני כללי שהיה בעל השקפה פתוחה וליברלית. למדו בו ילדים יהודים רבים, בני משפחות האינטליגנציה היהודית של ברלין. מגיל צעיר היה חבר בתנועת הנוער "מכבי הצעיר" שהייתה בעלת אוריינטציה ספורטיבית וציונית כאחד. בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, גורשו כל תלמידי בתי הספר היהודים ולא יכלו להמשיך בלימודיהם. חלק מהנערים החלו לעבוד אך עם פרסום חוקי נירנברג לא יכלו להמשיך בכך. מספר נערים פנו אל רחה פרייאר, שעבדה בסניף "הסוכנות היהודית" בברלין, בבקשה לסייע להם. היא הגתה את הרעיון לשלוח קבוצות נערים לארץ ישראל. היא יצאה בקול קורא אל ההורים ועודדה אותם לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל. היה עליה לשכנע את ההורים שלא היו מוכנים להיפרד מילדיהם ואת המוסדות הלאומיים בארץ לקלוט את הילדים. תחילה עלה הרעיון לקלוט את הילדים בקיבוצים אך משזה לא צלח החליטה רחה פרייאר לשתף פעולה עם ד"ר זיגפריד להמן שהקים בשנת 1926 את כפר הנוער בן שמן ועמד בראשו. הייתה אז אפשרות להשיג סרטיפיקטים לתלמידים שבאו לבתי ספר או למוסדות חינוך בארץ. לאחר מאבק ממושך הצליחה להוציא קבוצת נערים שהייתה מיועדת לבן שמן. ארווין הגיע לכפר הנוער עם אמו בסוף 1933. הם הגיעו באנייה לחיפה והביאו עמם, לפי דבריו, ציוד ובעיקר כלי מיטה שנועדו לארץ קרה כמו גרמניה. אמו של ארווין חזרה לגרמניה, והמשפחה המשיכה לנהל חיים רגילים עד 1935, השנה שבה נחקקו חוקי נירנברג. על האב נאסר להמשיך לעסוק במקצועו כרופא שיניים והוא נאלץ להפוך למטאטא רחובות. בינתיים הבן ארווין, למד ועבד בחקלאות בבן שמן. מילדותו סבל מקוצר רואי חריף והעבודה הפיזית החריפה את מצבו. בשנת 1934 הוזעקה אמו מגרמניה כדי לטפל בבעיית קוצר הראייה שלו. רופא העיניים הטוב ביותר שהיה אז בארץ היה כמובן ד"ר טיכו. לפי מה שסיפר הקליניקה של הרופא הייתה ברחוב שבטי ישראל של היום, רחוב סנט פול דאז. ליד דלת הכניסה עמד שומר גברתן כהה עור שהיה אחראי על שמירת הסדר במרפאה. ד"ר טיכו אסר עליו לעבוד עבודה פיזית כלשהי ולכן הוא נאלץ לעזוב את בן שמן. מכאן החלה פרשת נדודים בין בתי הספר התיכוניים בארץ. אמו מינתה משפחה של חברים אשר תשמש לו כאפוטרופסית ותדאג לכל צרכיו. הוא הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ולאחר תקופה קצרה החל להדריך בתנועה. תחילה למד בגימנסיה "הרצליה" וגר בחדר שכור בביתו של ד"ר בוגרשוב מנהל הגימנסיה. בגלל פעילות פוליטית במסגרת תנועת הנוער הוא גורש מהגימנסיה ונאלץ למצוא חדר אחר בשכונת כרם התימנים. לאחר זמן עבר ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה וגם ממנו גורש בגלל פעילותו בתנועת "הנוער העובד". מנהל בית הספר הריאלי ד"ר בירם לא התיר חברות בשום תנועת נוער מלבד הצופים. כך נדד ממקום למקום ועסק בעיסוקים שונים: עבד במחצבה בכפר גלעדי בניגוד מפורש להוראות הרופא, היה רועה צאן בקיבוצים ואף חזר לתל-אביב בניסיון לסיים את לימודיו בתיכון. הדבר לא עלה בידו והוא החליט להצטרף לגרעין של הקיבוץ המאוחד שהקים את קיבוץ גברעם. במסגרת זו עסק בכל מיני עבודות חוץ בין היתר בהעברת דוברות מסדום לצפון ים המלח לקיבוץ בית הערבה. בשנת 1940 התחתן עם חיה שעלתה לארץ כמה שנים קודם לכן ובשנת 1942 עלו להתיישבות בגברעם. בקיבוץ נולדו להם שלוש בנות נירה, רוני ורותי. בשנת 1936 החליף את שמו לעברית כפי שהיה מקובל באותם ימים. הוא הפך לאפרים בן צבי. בעודו בונה את חייו בארץ, פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. יש בידי התכתבות שלו עם הוריו ואחותו על נייר מכתבים עם חותמת צלב הקרס של הרייך השלישי. אפרים כבר היה נשוי ואף המתין להולדת בתו הראשונה. ההורים מביעים את שמחתם על הלידה הקרובה. בדצמבר 1942 נשלחו ההורים והאחות לאושוויץ ונספו מיד. בקיבוץ עסק בעבודות שונות ועד מהרה החל לעסוק בחינוך. הוא למד הוראה בסמינר הקיבוצים ורצה להמשיך את לימודיו אך הקיבוץ לא אפשר לו. בשנת 1958 עזב את גברעם והפך למורה שכיר בקיבוץ מצובה, בגליל המערבי. לאחר ארבע שנים עבר לירושלים והשתתף בתכנית מיוחדת שנבנתה באוניברסיטה העברית למורים שלא הייתה להם תעודת בגרות. הוא המשיך ללמוד ועשה תואר שני בחינוך ובהיסטוריה. הוא עסק בתחומים רבים בשדה החינוך והיה בין מקימי בית הספר הניסויי בירושלים. בין היתר התמחה במשחקים ובדרמה יוצרת ועסק בהוראתם בסמינר הקיבוצים עד לפרישתו לגמלאות. לאחר שאשתו נפטרה החל פרק ב' בחייו. התחלנו בחיינו המשותפים שבמהלכם נולדו לנו שתי בנות שירה ומורן. בשנת 2000 נפטר מהתקף לב. כתבה: חנה בן צבי. קראו עוד