ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
פרופ' חביבה פדיה
מאמר זה יוביל אותנו בדרך להבנת הפיוט, מהבנת הממד הטקסטואלי של השיר וממד הביצוע בזמן; זיהוי הדובר והנמען בשיר; עבור דרך הבנת ההקשר ההיסטורי של כתיבת השיר והקשר ביצוע הטקסט – הזמן שבו מתבצעת השירה, ועד לפענוח "צופן" השיר – הבנת שפת השיר על כל רבדיה – פשט, רמז, דרש וסוד. מתוך כך נגיע להבנה עמוקה יותר של השיר ונוכל לנסות לעיין בו לאור המקורות שעמדו לעיני המשורר ולנסות לדרוש אותו בעצמנו.
הפיוט הוא יצירה טקסטואלית, שירה שנועדה להיות מושרת בקול, ויש בה האפשרות להכיל את כל ממדי השיחה הפונה לאל או שיחה על אודותיו, לכן הפיוט הוא גם תפילה המבטאת את קשת הרגשות כלפי האל: שבח, הלל, שמחה, עצב, קינה וזעקה, געגוע וכמיהה.
הפיוט עשוי לנבוע מן המקום של העמידה האישית לפני האל ברגעי שברון לב, וידוי, חרטה, געגוע או שמחה. הפיוט עשוי לנבוע מתוך הזדהות ויצוג של כלל הקולקטיב היהודי.
הפיוט צבר לאורך הדורות מתחושות הקשורות במחזוריות החיים, מתגובות ורגשות הקשורים במצב ההיסטורי של עם ישראל שעיקרו גלות, ומתקוות הלב לגאולה, אבל יחד עם זאת רבים מהפיוטים עוסקים בממד האישי של תחושת הגלות הפרטית והתקווה לגאולת הנשמה.
בבואנו להבין את הפיוט עלינו להתייחס לשני הממדים שלו – הממד הטקסטואלי וממד ביצוע הטקסט. לא תמיד היחס בין שני ממדים אלה הוא שקול כאשר מפרקים אותם, בדרך כלל כוחם באחדותם. לעתים אנו עשויים לחוש שעיקרו של השיר תלוי במנגינתו, לעתים נקודת הכובד מצויה בטקסט ולעתים, עתים שהן מפסגת היצירה הפיוטית – העוצמה הטקסטואלית והעוצמה של המוזיקה שקולות ומזינות זו את זו.
כמו בשירה ובאמנות בכלל, לעתים אנו חשים שאנו עומדים מול שירה גדולה ולעתים מדובר בכותבים ובמלחינים שהם יותר הבנאים הקטנים יותר והעמלים של מלאכת השיר מדור דור, החוזרים לעתים על מטבעות לשון של קודמיהם. לעתים אפשר להרחיק לכת ולומר שבמקרים מסוימים התוכן המילולי עלול לקרוס כליל בלא המנגינה, הביצוע וההקשר הדתי או הדתי־חברתי.
הפיוט הוא יצירה דתית וככזאת הוא שואב מכל מרחב הספרות הדתית המוכר לכותב. הפיוט עשוי לשאוב משפת התנ"ך, המדרש או הקבלה, והיות שלעתים קרובות הוא פונה בשם הקולקטיב, הוא עשוי להשתמש בסמלי קולקטיב שנתקבלו במסורת היהודית.
כאשר אנו באים ללמוד את הפיוט כיצירה טקסטואלית, אנו ניגשים אליו בעיניים של ניתוח יצירה ספרותית דתית. נגדיר לעצמנו את השאלות העיקריות שתלוונה אותנו בקריאת הטקסט:
מיהו הדובר בטקסט, מי המדבר, למי שייך ה"אני הדובר"? האם זהו אדם מסוים? מי הוא המוען?
לפעמים הפונה בצורה פשוטה וישירה הוא האדם, כמו בשירים ירעד לבי, אתה אהובי, ידיד נפש.
אל מי השיר פונה? לאל? לאדם? לכנסת ישראל כסמל? לבני העם? לחברים? מי הנמען?
לעתים קרובות השיר נע מאדם כמוען אל האל כנמען. זו הזיקה היסודית של כל שירי התפילה, כאלה הם למשל אגדלך, שואף כמו עבד.
אם השתלטנו על שני הגורמים האלה, התקדמנו בהבנת השיר. לעתים נמצא שהגורם שאליו פונים (הנמען) אינו מופיע כלל בשיר ועלינו רק להבין את קיומו, לעתים השיר הוא דיאלוג ויחסי מוען־נמען יתחלפו. בשירים כאלה המבנה הנפוץ הוא שכנסת ישראל תדבר אל האל והוא יענה לה.
מהו ההקשר של כתיבת השיר? כאן אפשר להציע תשובות ממינים שונים, וצריך לדעת להבדיל בין רמות שונות ובין מעגלים שונים של הקשר. לפעמים ישנו ההקשר ההיסטורי הרחב, שחשוב שיהיה ברור למעיין: למשל שירה מתקופת תור הזהב בספרד (יפה נוף, ידידי השכחת, אגדלך, שואף כמו עבד); פיוטים מהמאות האחרונות – מן המאה השמונה עשרה ועד המאה העשרים – מצפון אפריקה (מלכי מקדם, יונה עד אנה תלכי, מקומך אל תנח), מארם צובא (אור צח ופשוט, יה אל גדול, אתה אל כביר) או מעירק (עד אנה יונה או כירי רם של ר' יוסף חיים); שירה מן המאה השש עשרה של מקובלי צפת (לכה דודי, ידיד נפש, אזמר בשבחין) וברחבי האימפריה העות'מנית (מפיוטי ר' ישראל נג'ארה או משירי הפייטן הפחות ידוע ר' מנחם די לונזאנו); שירה שמקורה באשכנז של המאות העשירית ועד השתים עשרה (אנעים זמירות, ואולי גם שימו לב אל הנשמה); פיוטים עתיקים מתקופת הפיוט הארץ־ישראלי הקדום (אל אדון). זהו סוג ההקשר ההיסטורי.
רצוי קודם כל לקרוא את השיר קריאה "פשוטה", להרגיש אם המסר, השדר, מה שהדובר רוצה לומר, ברור לנו. הבנת השדר קשורה או בפענוח התוכן המילולי הספציפי או בהגדרת סוג הרגש.
השדר הוא ברור יחסית בשירים הנעים מהאדם לאל, שירי תפילה שאותם כבר הזכרתי למעלה. בשירים מהסוג הזה, אם נרצה להבין את השדר נצטרך להתרכז בהבנת הרגש הדתי הבולט מתוך כל קשת הרגשות האפשריים: רגש השִפלוּת – שפל רוח; רגש השמחה והשבח – יה רבון עלם, ירעד לבי; רגש התחנונים – אדון הסליחות; רגש הגעגועים – ידיד נפש, אנה אלך.
לעתים יש שירי שבח הסתומים בעינינו – שירים אלו ניתנים להגדרה כשירים המשבחים את האל ומהללים אותו מתוך תפיסת אלוהות מובנית ושיטתית: אל אדון (המשקף את עולם ספרות ההיכלות) אדון עולם, יגדל (המשקפים את הספרות הפילוסופית), לכה דודי, בר יוחאי, אור צח ופשוט, אנעים זמירות, אל מסתתר (המשקפים את הספרות הקבלית ואת חסידות אשכנז).
לעתים נצטרך להגדיר מה לא ברור לנו בשיר. בדרך כלל אלו דברים שהכותב עצמו לא רצה כלל להסתיר, אלא הם היו השפה שלו ועבורנו הם כמעט כמו צופן. כאן אנו ניגשים להבהרת השפה.
כדי לפשט את העניין ובתוך כך גם להסביר את דרכה של המחשבה היהודית, אפשר לומר כי ברמת השפה הפיוט עשוי לדבר אלינו בארבעה מישורים שונים, שבשלב מסוים הוגדרו במסורת הפירוש היהודית כפרד"ס – פשט רמז דרש סוד.
הווה אומר, מעבר לכל שימוש בפסוקים ובמליצות השיר יכול לדבר אלינו בשפה של פשט. למשל, בצורה פשוטה: "אתה אהובי כי אתה נתת שמחה בלבי".
בשפה של רמז, כלומר בשפה של אליגוריה, בשפה של שימוש במוטיב המייצג על דרך המשל. בדרך כלל בסוג כזה של שפה הנושא יהיה כנסת ישראל: "יונת רחוקים נדדה יערה", היונה היא כנסת ישראל והיער הוא הגלות. לשירים מקבוצה זו שייכים בדרך כלל שירי הגלות והם רבים מאוד, למשל עד אנה יונה; יונה עד אנה תלכי..
כאן פענוח השדר דורש הבהרה של יחסי מוען־נמען, שהם בדרך כלל כנסת ישראל והקב"ה. לעתים אלו שירים שבהם רק כנסת ישראל היא הדוברת: ידידי השכחת, ידידי רועי מקימי; לעתים קיים דיאלוג שענינו הגלות, כמו יעלה יעלה ולעתים נדירות יותר המונולוג מושם כולו בפי האל, כמו בשיר יערת דבש.
בשפה של דרש המשורר־הפייטן נשען על מדרש מלא ושלם, כך למשל בשיר עדות השם שנשען כולו על מדרש לתהלים סח ועל המסופר בגמרא שבת דף פח, כאשר השיר עוקב אחר כל המדרש במלואו ושר אותו, או השיר יחיד רם בשלום המביא קבוצה של מדרשים על אדם הראשון, שירים שונים על אליהו הנביא של הרב יוסף חיים וכן הפיוט נורא בי עמרם.
בשפה של סוד השיר יכול להיכתב מתוך השפה הקבלית. במקרה כזה יש לשיר צופן יותר סגור ממה שאדם ממוצע ללא השכלה קבלית עשוי להידרש אליו. גם הבנת המילים, המוטיבים והסמלים הקבליים עדיין אין בה בכדי להבטיח שהבנו אל נכון את השיר על כל משמעויותיו. כאלה הם השירים לכה דודי, בר יוחאי, אור צח ופשוט, אנעים זמירות, אל מסתתר.
אם לשוב ולסכם, בכל השירים והפיוטים בולט יצוג מרחבי הזמן בכמה מישורים: הזמן הריטואלי היום־יומי – שחר אבקשך; הזמן המחזורי השבועי והשנתי – חגים ושבת, מיום השבת אין כמוהו ועד יום יום אודה, למשל; הזמן ההיסטורי של הקולקטיב, זמן ההווה של האדם המשורר והפייטן – שירי גלות: עד אנה יונה; יונה עד אנה; הזמן האסכטולוגי, הזמן העתידי של הגאולה: מה נאוו עלי.
לעתים נושא הגלות מובע ביתר עוצמה לא מתוך המרחב הקולקטיבי אלא מתוך המרחב המתייחס לגלות הנשמה מתוך מקורה באלוהות אל העולם הזה, כמו למשל שימו לב לנשמה. חלק משירים אלה מופנים אל הנפש כנמען כמו למשל שחי לאל. שירים כאלה היו רבים בשירת ימי הביניים, רובם לא מולחנים: ישנה בחיק ילדות, מה תפחדי נפשי.
לעתים הגלות ותקוות הגאולה מובעים מתוך התייחסות אל מרחב של מקום נכסף, אל ארץ ישראל, כמו ארץ הקדושה, אחי מאין אתם, יפה נוף, אוחיל יום יום, אהבת הדסה.
מרחבי מקום וזמן מיוצגים אם כן בפיוט. חלק מהשירים, בעיקר אלו שנכתבו החל מן המאה השש עשרה ועומדים תחת השפעה קבלית, קשורים לפרטי ריטואל השבת כמו שירי סעודה, ומסונפים להם שירי ברכת המזון כמו צור משלו אכלנו, וכמובן רבים משירי ההגדה של פסח.
עד כאן דיברנו על המסגרות והצורות של כתיבת השיר. אולם המשורר תוך כדי שהוא משתמש בחומרים, בשפה ובצורות שעומדים לפניו, עושה מעשה חדש – הוא יוצר, הוא רוצה להביע דבר מה, הוא מוטרד ממשהו – ולכן מעבר לכל הגדרת דרכי השיר (מוען־נמען הקשר), צורות (פרד"ס) ומקורות, צריך להגדיר את המשורר עצמו כעושה מעשה של פירוש או כדורש דרשה משל עצמו כשהוא כותב את שירו ובכך מצטרף לשלשלת הארוכה של דרשנות יהודית.
לעתים, אף שנגדיר את דרכו של המשורר כדרשן, נרצה אנו לשוב ולדרוש ולהעמיק בשירו, אולי מעבר למה שעולה מן המישור הגלוי יותר של דבריו.
היכולת שלנו להעריך את חידושו, יצירתו ודרשנותו של המשורר־פייטן שבו אנו מעיינים, קשורה קשר הדוק בהבנה ובלימוד שלנו את מקורותיו, אבל אין מדובר בהבנת מקורות ברמה של למצוא מראה מקום, אלא ברמה של להשתמש במראה המקום כחץ שמכוון אותנו לטקסט רחב יותר שעומד מאחריו, שאמור להילמד. לאחר שנלמד את המקורות שבהם מדובר יהיו לנו כלים טובים יותר להבין מה דרש הפייטן וכיצד אנו עצמנו דורשים אותו: מדרש פיוט.
לאחר שנעיין נוכל להיות רגישים לשאלה האם יש מונחים טעונים בשיר, לאן עיוננו צריך להתרחב ועל מה מכל רבדי הפירוש האפשריים נשים את הדגש בעיוננו.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
