השפה – פשט, רמז, דרש וסוד
כדי לפשט את העניין ובתוך כך גם להסביר את דרכה של המחשבה היהודית, אפשר לומר כי ברמת השפה הפיוט עשוי לדבר אלינו בארבעה מישורים שונים, שבשלב מסוים הוגדרו במסורת הפירוש היהודית כפרד"ס – פשט רמז דרש סוד.
הווה אומר, מעבר לכל שימוש בפסוקים ובמליצות השיר יכול לדבר אלינו בשפה של פשט. למשל, בצורה פשוטה: "אתה אהובי כי אתה נתת שמחה בלבי".
בשפה של רמז, כלומר בשפה של אליגוריה, בשפה של שימוש במוטיב המייצג על דרך המשל. בדרך כלל בסוג כזה של שפה הנושא יהיה כנסת ישראל: "יונת רחוקים נדדה יערה", היונה היא כנסת ישראל והיער הוא הגלות. לשירים מקבוצה זו שייכים בדרך כלל שירי הגלות והם רבים מאוד, למשל עד אנה יונה; יונה עד אנה תלכי..
כאן פענוח השדר דורש הבהרה של יחסי מוען־נמען, שהם בדרך כלל כנסת ישראל והקב"ה. לעתים אלו שירים שבהם רק כנסת ישראל היא הדוברת: ידידי השכחת, ידידי רועי מקימי; לעתים קיים דיאלוג שענינו הגלות, כמו יעלה יעלה ולעתים נדירות יותר המונולוג מושם כולו בפי האל, כמו בשיר יערת דבש.
בשפה של דרש המשורר־הפייטן נשען על מדרש מלא ושלם, כך למשל בשיר עדות השם שנשען כולו על מדרש לתהלים סח ועל המסופר בגמרא שבת דף פח, כאשר השיר עוקב אחר כל המדרש במלואו ושר אותו, או השיר יחיד רם בשלום המביא קבוצה של מדרשים על אדם הראשון, שירים שונים על אליהו הנביא של הרב יוסף חיים וכן הפיוט נורא בי עמרם.
בשפה של סוד השיר יכול להיכתב מתוך השפה הקבלית. במקרה כזה יש לשיר צופן יותר סגור ממה שאדם ממוצע ללא השכלה קבלית עשוי להידרש אליו. גם הבנת המילים, המוטיבים והסמלים הקבליים עדיין אין בה בכדי להבטיח שהבנו אל נכון את השיר על כל משמעויותיו. כאלה הם השירים לכה דודי, בר יוחאי, אור צח ופשוט, אנעים זמירות, אל מסתתר.