מבוא לעולם הפיוט והמוזיקה במסורת יהודי מרוקו

---

א. רקע היסטורי

הנוכחות היהודית במרוקו החלה במאה הראשונה לפני הספירה, ומשום כך קיימים בתרבותה רבדים רבים ומגוונים. הרובד העתיק ביותר הוא זה של  הקהילות שהתיישבו באיזור הרי האטלס באיזור הבֶּרְבֶּרי של מרוקו. אין ידיעות מוצקות כיצד ובאיזו תקופה הגיעו יהודים לאזור זה. גל שני של יהודים הגיע למרוקו במאות הראשונות לספירה עם הפיניקים והרומאים. לאחר מכן, בעקבות הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, הגיעו למרוקו יהודים מחצי האי ערב ומאזורים שכנים והתיישבו בעיקר באזור איפריקיה, שהוא תוניסיה של היום. 

ההגירה המשמעותית ביותר של יהודים למרוקו באה בעקבות גירוש ספרד ב־1492. אמנם יהודים ספרדים מחצי האי האיברי התיישבו בצפון אפריקה עוד לפני גירושם הסופי מספרד ב־1492, אולם ההגירה הגדולה וההתיישבות המסיבית התרחשו לאחר הגירוש. 

למן המאה השביעית, בעקבות הכיבוש המוסלמי, נשתנה מעמדם המשפטי של היהודים והם הפכו ל"דימים" (בני חסות). מעמד זה הקנה להם את הזכות לחיות על פי אמונתם, אך חייב את השליטים להשפילם. על היהודים הוטלו הגבלות שונות, כאשר כל שליט הוסיף הגבלות או לא קיים הגבלות אחרות. שליטה המוסלמי הראשון של מרוקו נלחם ביהודים ובמתייהדים הברברים וכפה עליהם את האסלאם. 

במאה ה־11 השתלטה שושלת אלמראבטון על מרוקו ואיחדה אותה עם ספרד המוסלמית. תקופה זו התאפיינה בהשתחררותה של יהדות מרוקו מן המנהיגות הבבלית והתוניסאית. 

במאות ה־12 וה־13 שלטו במרוקו שושלת האלמווחידון (המייחדים), שהיו מוסלמים קנאים וטענו שהם היחידים המאמינים בייחודו של האל וביקשו לחזור אל ערכי האסלאם המקוריים. רבים מהיהודים אולצו להתאסלם אז. 

בין המאות ה־13 וה־15 שלטו במרוקו בני שושלת מרין, אחד משבטי הברברים, ואז נהנו היהודים משלווה יחסית. אז גם התהדקו קשרי המסחר עם אירופה ויהודי המגרב הדרומי ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיבי המסחר והשתלבו בו. 

במאה ה־15 החלו רדיפות דתיות חדשות כנגד היהודים "הכופרים", ומשנת 1438 ואילך חויבו היהודים בפאס לגור ברובע מיוחד – ה"מלאח" – הגטו הראשון במרוקו. 

בשנת 1492 הגיעו מגורשי ספרד למרוקו ופנו בעיקר לערים. רוב המגורשים, כ־20,000, בחרו להגיע לפאס, בשל המלומדים שבה וכלכלתה הפורחת. רבים אחרים הגיעו למכנאס וכמו בפאס, הפכו שם לרוב, אולם הם לא יצרו לעצמם קהילות נפרדות אלא נטמעו בכל מקום שאליו הגיעו. שילובם בקהילות היה הדדי והשפעת הגומלין שבין המגורשים ובין הקהילה הייתה ניכרת. המגורשים הביאו להתחדשות תרבותית ורוחנית שנמשכה עד למאה ה־17. 

במשך המאות ה־16 וה־17 אִפשרו קשרי המסחר של היהודים במרוקו קשרי תרבות ודת עם אחיהם בארצות אחרות. יחסים קרובים במיוחד היו ליהודי צפון אפריקה עם הקהילות בתורכיה, יוון, ומעל לכל עם ארץ ישראל, שהייתה מרכז להתיישבות יהודים מכל העולם. 

בתחילת המאה ה־18 החל במרוקו תהליך של חוסר יציבות, ובמהלכו התרחש מרד אשר נמשך שלושים שנה (מ־1728 עד 1757). מצבם הכלכלי של יהודים רבים התערער. היהודים חויבו לשלם מִסים כבדים, להתגורר ברובעים מסוימים שהפכו עד מהרה להיות משכנות עוני, ללבוש בגדים מזהים, והם סבלו מעלבונות והשפלות מצד המוסלמים. בעשור האחרון של המאה ה־18 היו פרעות ביהודים כיוון שהם תמכו בשליט שאחר כך הופל, ויורשו ראה ביהודים בוגדים ואויבים.

לאורך כל המאה ה־19 סבלו היהודים מגזרות ומפרעות, אם כי היו גם יחסי שכנות ודו־קיום. יהודים ששימשו כפקידי השלטון גישרו בין הנציגויות והחברות האירופיות מכאן ובין השלטון וסוחרי מרוקו מכאן. מיעוט יהודי אמיד קיבל "כתב חסות" מאת הממשל, שפטר אותו ממעמד ה"ד'מי" ומההגבלות שהוטלו על היהודים. 

בשנת 1912, עם הכיבוש הצרפתי והנהגת משטר החסות, עברה מרוקו לשלטון קולוניאלי. הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם קבעה את גורל היהודים. ההשפעה האירופית על חיי היהודים במרוקו התחזקה ולמרוקו החלה לחדור ההשכלה האירופית. ההשפעה התרבותית הצרפתית חדרה לכל שכבות האוכלוסייה, אך תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר. רובה של הקהילה לא עבר תהליך התמערבות ולא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית. 

מלחמת העולם השנייה החמירה את מצבם של יהודי מרוקו. משטר וישי הטיל עליהם גזרות וחוקים נוקשים. 

עצמאות מרוקו בשנת 1956 ותהליך החזרה אל התרבות הערבית־מוסלמית היה לרעת היהודים: נאסר על היהודים להחזיק במשרות ממשלתיות, כמו כן נאסרה הפעילות הציונית במרוקו. הארגונים הציוניים יזמו עלייה לישראל (לא חוקית). לאחר עצמאות מרוקו עלו רוב יהודי מרוקו לישראל, והשאר היגרו לצרפת, לספרד ולארצות הברית. 

ב. מסורת השירה והפיוט במרוקו ובצפון אפריקה

צפון אפריקה שימשה מרכז נכבד לשירה ולפיוט בכל התקופות. אלפי פיוטים נוצרו בקרב יהודי מרוקו החל מהמאה העשירית ועד ימינו, רבים מהם עדיין מצויים בכתבי יד ומצפים לגאולה. רבים מאוד הם הפיוטים האנונימיים שמחבריהם ידועים לנו רק בשמם הפרטי. משרידי פיוטים מהמאה העשירית והאחת עשרה אנו לומדים כי בצפון אפריקה נכתבו פיוטים בסגנון הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, כמו למשל פיוטיו של רבי יהודה אבן קורייש, ר' אדונים בר נסים הלוי ור' אלעזר בן אהרן פאסי.

בין המאה ה־14 למאה ה־16: בזיקה לשירת ספרד

שירת ספרד השפיעה השפעה ניכרת על השירה העברית בצפון אפריקה. שני מרכזי יהדות אלו – ספרד וצפון אפריקה –- עמדו בקשרים הדוקים בתחומים רבים – הלכה, בלשנות, שירה ועוד. משוררי צפון אפריקה הכירו היטב את היצירה הספרדית ובשירתם ניתן למצוא השפעה ישירה של משוררי ספרד. ר' יהודה בן יוסף מסג'למאסה כתב פיוטים בהשפעת הפיוט הספרדי, וחלקם נכנסו לסידורי התפילה של קהילות שונות בצפון אפריקה. משורר נוסף מתקופה זו הוא המשורר נחום, שיש המזהים אותו עם נחום המערבי אשר תרגם לעברית את "איגרת תימן" של הרמב"ם. נחום המשורר כתב אף הוא בסגנון השירה הספרדית שירי פריחה וגאולה, בהם קישר בין התעוררות הטבע באביב ובין התעוררות עם ישראל לגאולה. כמה מפיוטיו הועתקו פעמים רבות בקובצי פיוטים מצפון אפריקה. 

לאחר גירוש ספרד, התיישבו משוררים ממגורשי ספרד במרוקו, ושם המשיכו לכתוב שירה בסגנון השירה של יהדות ספרד. כך המשיכה שירת ספרד להשפיע באופן ישיר על משוררי צפון אפריקה. 

המשורר הראשון הידוע לנו מבין מגורשי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה, הוא ר' סעדיה אבן דנאן, אחרון משוררי ספרד, אשר גדל והתחנך בגרנדה והתיישב לאחר הגירוש בפאס. ר' סעדיה אבן דנאן היה משורר מחונן ובקי גדול בתורת השיר הספרדית, כפי שעולה מספרו "מלאכת השיר". אחדים מפיוטיו נכנסו למחזורי צפון אפריקה. משורר אחר שהתיישב בצפון אפריקה הוא ר' אברהם אבן זמרה ("בן זמירו"), שהיה בעל ידע רב בשירה הערבית, וקובץ שיריו שרד בכתב יד במרוקו. מחברו של הפיוט הידוע "בר יוחאי", ר' שמעון לביא, נולד בספרד בסוף המאה החמש עשרה והתיישב בהיותו ילד בפאס. בשנת 1549 עבר בטריפולי בדרכו לעלות לארץ, אך החליט להישאר שם בראותו כי זקוקים לו ולתורתו וכך הפך לרבה של טריפולי. שירי גאולה ושיר לשבת שכתב נשתמרו בקובצי הפיוטים של יהודי מרוקו. שירו הקבלי "בר יוחאי", שזכה לתפוצה עצומה והתקבל בקרב כל עדות ישראל, השפיע רבות על השירים הקבליים של פייטני צפון אפריקה. המשורר ר' יצחק מנדיל אבן זמרה ("מנדיל"), שהיה נצר למשפחת מגורשי ספרד, נולד בפאס ונחשב לגדול פייטני צפון אפריקה. על שירתו מרחפת רוחה של שירת ספרד והיא מונה כמאה פיוטים מסוגים שונים – שירי גלות וגאולה, קינות לתשעה באב ושירי שבח לחתן ולכלה. רבים משיריו מצויים עדיין בכתב יד, חלקם מצויים בקובץ "שיר ידידות", כמו למשל "מדי עבור דודי", "מהלל אפצחה", "מה טובו צביה", ועוד. משוררי צפון אפריקה הושפעו רבות משירתו. 

בפאס אנו מוצאים גם את ר' עמרם השוחמי ור' יעקב הלוי, שחיו ופעלו בסוף המאה ה־16 ותחילת המאה ה־17. גם פיוטיהם נסובו סביב הגלות והציפיה לגאולה. 

שירת המגורשים וצאצאיהם, שעקבות חוויית הגירוש הטראומטי ניכרים בה, המשיכה במרוקו את שירת ספרד. השפעתם של המשוררים מגורשי ספרד במקביל להתפתחותה של המסורת והשירה המקומית הביאו לצמיחתן של השירה והפיוט בצפון אפריקה במאות הבאות.

המאות ה־17–18: בזיקה לר' ישראל נג'ארה ותורת הסוד

במאות ה־17 וה־18 ניכרת השפעתם של ר' ישראל נג'ארה ותורת הקבלה על שירתם של משוררי צפון אפריקה. את השירה בתקופה זו ניתן לאפיין כך: 

נושאי השירה: גלות וגאולה; מעגל התפילה (פיוטים לקריאת התורה, ל"נשמת", בקשות); מעגל החיים; מעגל השנה (שבתות וחגים). 
סגנון וצורה: הפיוטים נכתבים תוך כדי שימוש בכל רבדי השפה והמחשבה היהודית: תנ"ך מדרשי חז"ל, משנה, תלמוד וקבלה. 
המוזיקה: אימוץ לחנים מתוך מסורת המוזיקה האנדלוסית, רומנסות ספרדיות ופיוטים קיימים. החוקרים משערים כי זו התקופה שבה התגבשה מסורת המוזיקה בשירת הבקשות של יהודי מרוקו. 

מתקופה זו מוכרים לנו המשוררים בני משפחת אבן מוסה ומשפחת אבן צור. ר' אברהם אבן מוסא (נפטר 1733), בן למשפחת מגורשים, היה מקובל ופעל רבות להפצת קבלת האר"י. הוא חיבר עשרות שירים מסוגים שונים, ואת כולם התאים ללחנים של שירים עבריים קודמים. שניים משיריו מצויים ב"שיר ידידות" – "נרדי נתן ריחו" ו"ביום צאתי ממצרים". בנו של ר' אברהם, ר' משה אבן מוסה היה אף הוא פייטן פורה. בעקבות חלום שחלם בו התגלה לו האר"י ז"ל, עלה לארץ ישראל ונפטר בה בשנת 1755. משפחת אבן צור, שהיתה משפחת מגורשים מיוחסת, העמידה מתוכה שלושה פייטנים: ר' משה בן יצחק אבן צור, שספר שיריו "צלצלי שמע" יצא לאור באלכסנדריה בשנת תרנ"ב; ר' שלום אבן צור, שחיבר עשרות פיוטים מסוגים שונים ובהם שיר דידקטי ארוך על הלוח העברי וחכמת העיבור; ר' יעקב אבן צור (היעב"ץ), שחי ופעל בפאס, מכנאס ותיטוואן בין השנים 1673–1752. היעב"ץ היה מגדולי חכמי מרוקו ובעל השו"ת החשוב "משפט וצדקה ביעקב". ספר שיריו, "עת לכל חפץ", יצא לאור באלכסנדריה כ־140 שנה לאחר מותו, ובו כ־400 מפיוטיו. כמה מפיוטיו מצויים ב"שיר ידידות" ("יונה עד אנה תלכי", "יהגה שבחך חכי"). מוצאם הספרדי של הפייטנים למשפחת אבן צור ניכר בלחנים שלהם התאימו את שיריהם – רבים משיריהם כתובים על פי לחנים של רומנסות ספרדיות בלשון לדינו. ר' משה אדהאן ממכנאס (נפטר 1736), שהיה מנהיג רוחני ואב בית דין, חיבר אף הוא מספר פיוטים. שירו "מבורך שבת" נקלט בכל קהילות צפון אפריקה ומצוי ב"שיר ידידות". פיוטו לסוכות, "סוכה ולולב", זכה לתפוצה עצומה ונתקבל בכל ארצות המזרח. 

במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה עולה ופורחת יצירת הפיוטים במרוקו. באמצע המאה השמונה עשרה ידוע לנו על משוררת יהודייה – פריחא בת ר' אברהם בן אדיבה, שנולדה והתחנכה במרוקו ומתה כנראה בתוניס על קידוש השם והיא בת עשרים בלבד. משורר חשוב בתקופה זו הוא ר' דוד בן אהרון חסין, שחי ופעל במכנאס בשנים 1727–1792. שיריו פותחים לנו צוהר אל חיי יהודי מכנאס ומרוקו באותה תקופה ואל חייו ותלאותיו של ר' דוד עצמו. ר' דוד חסין חיבר מאות פיוטים שנתחבבו על יהודי מרוקו וזכו לתפוצה עצומה ולהעתקות רבות עוד בחייו. שניים משיריו – "אוחיל יום יום אשתאה" ו"אערוך מהלל ניבי" מופיעים בספרי שירה של קהילות המזרח. השיר "אוחיל יום יום אשתאה" אף זכה למספר חיקויים ועיבודים, דבר המעיד על הפופולריות הרבה שלו. על מידת ההערצה וההערכה לו ולשירתו עוד בחייו ניתן ללמוד גם מה"הסכמות" הרבות שקיבל מגדולי רבני מרוקו כשביקש להוציא את שיריו לאור ומשירי השבח הרבים שחוברו לכבודו, כמו גם ההספדים שנישאו עליו לאחר מותו. 15 שנים לאחר מותו, בשנת 1896, נדפסה באמסטרדם מהדורה ראשונה של ספר הפיוטים שלו "תהלה לדוד", ואזלה במהירות. שירתו של ר' דוד חסין, שהשפיעה באופן משמעותי על הפייטנים שבאו אחריו, מהווה נדבך חשוב בחיי הרוח של יהדות מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל עד ימינו אנו. 

משורר חשוב נוסף באותה תקופה הוא בן דורו הצעיר של ר' דוד חסין – ר' שלמה בן יששכר חלואה, שחי ופעל במכנאס באמצע המאה ה־18 – עם פטירתו של ר' דוד חסין נשא עליו ר' שלמה ארבע קינות, ששלוש מהן הגיעו לידינו. ר' שלמה הרבה לכתוב על מאורעות זמנו, זמן של צרות וגזירות קשות ואכזריות ליהודים. הוא הרבה גם בכתיבת שירים אישיים, נוסף על השירים שכתב סביב מעגל הזמן והחיים.

המאה ה־19: בזיקה ללחנים משירת ה"אלא" האנדלוסית

במאה התשע עשרה התרחב השימוש בלחני שירים ערביים ובחלקים מתוך ה"אלא" האנדלוסית אצל כל משוררי מרוקו. פיוטים רבים הותאמו ללחנים של שירי הקצידה והבראול הצפון אפריקאיים. 

ר' יעקב ברדוגו (נפטר 1843), שהיהאב בית דין במכנאס, הושפע אף הוא משירתו של ר' דוד חסין. הוא חיבר עשרות פיוטים, רבים מהם ללחנים של שירים ערביים. ספר שיריו, "קול יעקב", יצא לאור בלונדון. בפאס פעלו ר' משה עטייא (נפטר 1780) ור' ידידיה מונסונגו (נפטר 1869). בשיר ידידות מצויה קצידה שחיבר ר' משה עטייא לפרשת ויגש. 

בעיר צפרו פעלו באותה תקופה כמה משוררים: ר' עמור אביטבול (1782–1853), שהיה דרשן ובעל מוסר ושימש כאב בית דין בעירו. אחד משיריו הידועים בערבית יהודית הוא "תובו לילאה, יא נאס" (שובו לאל, בני אדם), שיר שבח לאל וקריאה לחזור בתשובה; ר' שמואל אלבז (1789–1844) ובנו, ר' רפאל משה אלבאז (1823–1896), שהיו צאצאים למשפחה גדולי תורה שהעמידה פייטנים רבים. ר' רפאל חיבר כמעט את כל פיוטיו על פי לחן של שירים ערביים. שיריו קובצו בדיואן "שיר חדש", שיצא לאור בירושלים בשנת 1935. כמה משיריו מצויים בקובץ שיר ידידות (אוחילה לאל, אחי שמעו, בטח בה', צמאה נפשי, קול דודי דופק, שלם תשלם). יצירתו של ר' רפאל עשירה ומגוונת – הוא כתב חיבורים הלכתיים, פירושים למקרא, דרשות ודברי מוסר, ספרי היסטוריה ומדעים וחיבור על שבע החכמות, ובהן מוזיקה; ר' שלום אזולאי (נפטר 1922), דיין בצפרו, שכמה משיריו צורפו לקובץ השירים "צלצלי שמע"; ר' ראובן אזייני (1874–1942), חיבר פיוטים רבים על פי לחנים של שירים ערביים. הוא חיבר פיוטים בערבית יהודית ופיוטי גלות וגאולה בעברית. 

מוגאדור ומראכש: שירת הבקשות והתגבשות "שיר ידידות"

קהילת מוגאדור אשר בדרום מרוקו, שהייתה אחת הקהילות התוססות והפתוחות ביותר להשפעות אירופאיות, מילאה תפקיד חשוב בקידום מסורת שירת הבקשות ובהתגבשותה של מסורת שיר ידידות. בסוף המאה ה־19 ועד לאמצע המאה ה־20 חי פעל בקהילה זו אחד מחשובי וגדולי הפייטנים והמשוררים של הדורות האחרונים – ר' דוד קיים (אלקיים). ר' דוד היה אחד משלושת עורכיה של האנתולוגיה "שיר ידידות", שהפכה להיות המסורת המרכזית בשירת הבקשות של יהודי מרוקו. ר' דוד קיים היה יוצר ואמן ברוך כישרונות – צייר דיוקנאות, אמן גילוף עץ, אמן יודאיקה – עיטור כתובות וייצור חפצי קדושה – שופרות, חנוכיות, וכיו"ב. רוחב יריעה זו בא לידי ביטוי גם ביצירתו הספרותית. ר' דוד היה מודע מאד לענייני לשון וצורה והיה ידען ובקי לא רק בשפה העברית, אלא גם בערבית יהודית של מוגאדור, בערבית הספרותית של שירת הקצידה המוסלמית, באנגלית ובצרפתית, בשירה האנדלוסית ובשירה הערבית המרוקאית. ואכן אנו מוצאים בשירתו חידושים הן מבחינת הלשון והצורה והן מבחינת נושאי שירתו. לצד הקצידות שחיבר ר' דוד לכל השבתות שבהן נאמרת שירת הבקשות – משבת בראשית ועד שבת זכור, כתב ר' דוד גם שירים רבים הסובבים סביב החכמה ותנועת ההשכלה, שרעיונותיה העסיקו וטרדו את מחשבתו. ר' דוד, שהיה קנאי ללשון העברית, חיבר שירי הלל לשפה העברית וגם שלח ידו בכתיבה עיתונאית. כתבותיו על אודות החיים היהודיים בקהילתו פורסמו בעתונים העבריים "הצפירה" (יצא בארץ) ו"היהודי"(יצא בלונדון). 

ר' דוד, שנפטר בשנת 1941, הוא החוליה האחרונה בשרשרת של פייטנים נוספים שפעלו במוגאדור, כמו ר' חיים פינטו (נפטר 1845) ששימש כאב בית דין במוגאדור ונודע כקדוש ומלומד בנסים, כמה משיריו מצויים בקובץ "שיר ידידות" (אוחילה לך, הממני, זד בן זרה, עת דודים, עניה יה); ר' יעקב בן שבת (נפטר 1858), ששימש כראש ישיבה במוגאדור וחיבר פיוטים, חלקם בעלי רמיזות קבליות, ושירים לכבוד קדושים וצדיקים, רובם לפי לחן של שירים ערביים. קובץ שיריו, "יגל יעקב", יצא לאור בליוורנו בשנת 1881. ב"שיר ידידות" מצויים כמה מפיוטיו – יונה לכד, לנין תם; ור' דוד בן שמעיה אלקאים, שהיה דיין במוגאדור בתחילת המאה ה־19 וגם שיריו מצויים ב"שיר ידידות" – אלוף קץ אהובה, יה לילה. 

קהילת מראכש, אף היא בדרום מרוקו, היא קהילה נוספת שבמשך המאה ה־19 תרמה רבות להתפתחות מסורת שירי הבקשות. פעל בה המשורר ר' שלמה בן מסעוד כהן (נפטר 1857) שהיה חזן ופייטן וחיבר פיוטים בעברית לנובות האנדלוסיות־מרוקאיות. כך ניסה לפתח מסורת חדשה בתוך שירת הבקשות, המבוססת על רצף של פיוטים בעברית, המותאמים ללחנים מתוך השירה האנדלוסית כרצף מוזיקלי. מפיוטיו המוכרים: ארוממך יה, אור עיני, חשקי תשפוך. משורר נוסף שפעל במראכש בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 היה ר' מסעוד בן מרדכי אסבעוני, שהדיואן שלו עדיין לא נדפס. 

דרום מזרח מרוקו: תאפילאלת ותאגונית

בדרום מזרח מרוקו אנו מוצאים שירה ופיוט בשתי קהילות: בתאפילאלת, שבה חיה ופעלה שושלת הרבנים הידועה, משפחת אביחצירה, שכל בניה חיברו פיוטים: ר' יעקב אביחצירה (1807–1880), ראש השושלת, היה דיין ורבה של קהילת תאפילאלת. הוא חיבר ספרים רבים בהלכה, באגדה ובקבלה ונודע כצדיק וכקדוש. הוא נפטר במצרים בדרכו לארץ ישראל, ורבים פוקדים את קברו ביום השנה. ר' יעקב, שהיה גם מושא לשירים רבים שחוברו על אודותיו, חיבר פיוטים רבים שבמרכזם כיסופי גאולה וגעגועים לציון. גם בניו של ר' יעקב, ר' מסעוד ור' יצחק (נפטרו 1912) ונכדו ר' דוד, כתבו שירים. שירתם של בני משפחת אביחצירה כונסה בקובץ "יגל יעקב", שנדפס באלג'יר בשנת 1905. משוררים נוספים באזור זה היו ר' יעקב בן אברהם עמאר ור' מרדכי בן שמול, ששיריהם מצויים בכתבי יד מהאיזור. 

בקהילת תאגונית שבעמק הדרע אנו מוצאים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים את ר' שלמה בן מסעוד אפנג'אר, שחיבר פיוטים רבים.

המאה העשרים: שירה "ציונית"

במאה העשרים, עקב התפתחותה והתמסדותה של שירת הבקשות וזמינותם של קבצי פיוטים מודפסים, חלה ירידה בכתיבת השירה העברית במרוקו. משוררים מעטים המשיכו לכתוב פיוטים, ומגוון הנושאים בהם עסקה השירה העברית עד כה הצטמצם. נושא חדש שעולה בתקופה זו הוא הציונות, ומשוררים כמו ר' רפאל אדרעי במכנאס (על פי מסורת יהודי מרוקו, מחבר הפיוטים "רפא צירי" ו"רחשתי בלב"), ר' נסים אנקאב (1882–1972) בפאס, ור' אהרון אלמאליח (1878–1956) ברבאט, חיברו פיוטים העוסקים בנושא הציונות, העלייה ומדינת ישראל. משוררים נוספים שפעלו במאה העשרים הם ר' מסעוד בן יצחק בן שבת (נפטר 1959), שכתב שירים רבים בעברית ובערבית יהודית ור' חיים רפאל שושנה שהיה אחרון המשוררים ממרוקו שעלה לישראל. הרב שושנה עסק בחקר הפיוט של יהודי מרוקו – הוא ההדיר וערך מחדש את הקובץ "שיר ידידות", והוציא לאור מהדורה מדעית שלו תחת השם "אעירה שחר". 

ממרוקו לארץ ישראל – ר' דוד בוזגלו

המשורר החשוב ביותר בקהילת יהודי מרוקו במאה העשרים היה ר' דוד בוזגלו, שנולד בשנת התרס"ג (1903) בעיירה זאוויא הסמוכה למרקש, ובה למד אצל מורו הפייטן ר' חיים עטר, שהוציא לאור את "שיר ידידות" במרקש. 

ר' דוד כתב מאות פיוטים – בעברית, בערבית־יהודית, ובשילוב של השתיים ("מטרוז"), והתקיים בו שילוב של ידע ויכולת יצירה פואטית יחד עם ידע מוזיקלי מעמיק, דבר שאפשר לו להרכיב לחני מוזיקה מרוקאית אנדלוסית, עממית וערבית מזרח תיכונית על השירים שכתב, בנוסף ללחנים שחיבר בעצמו. 

עם עלייתו ארצה בשנת 1965, מצא קהילה שחוותה משבר קליטה קשה ואיבדה מביטחונה התרבותי־חברתי. ר' דוד בוזגלו נרתם למלאכה ונדד בין הקהילות השונות בעיירות הפיתוח והשכונות, והצליח לגרום לרבים להתחזק במסורותיהם המוזיקליות ולתחושה של המשכיות בין התרבות הקהילתית בארץ המוצא ובין התרבות המתהווה בארץ. כן שימש דמות מרכזית בעיגון מחדש של הערכים התרבותיים הקהילתיים דוגמת שירת הבקשות, ששבה לפרוח בהשראתו. 

פעולתו החינוכית והמוזיקלית התפרשה על פני חמישים שנה במרוקו ובישראל והצליחה ללכד סביבו, הודות לדמותו המיוחדת, ביצועיו האמנותיים ושירתו, חוגים מסורתיים רחבים בקהילה, שראו במסורת הפיוטים ובביצועיו של הפייטן חלק מעצב ומהותי מן התרבות הקהילתית החדשה. 

עוד בחייו הפכה דמותו לאגדה בקרב יהודי מרוקו, ועם מותו בשנת 1975, אחז רגש של יתמות בחובבי הפיוט, אך תלמידיו ואוהדיו המשיכו את דרכו והם עוסקים עד היום בהפצת ובהנחלת מסורת הפיוט של יהודי מרוקו ברחבי הארץ.

ג. שירת הבקשות במסורת יהודי מרוקו

בשבתות החורף, בין סוכות לפסח, נוהגים יהודי מרוקו לקום בלילות שבת לפנות בוקר ולהתכנס בבית הכנסת לשירת פיוטים הנקראת "שירת הבקשות", שירה שבה משתתפים כל חברי הקהילה – רבנים, פייטנים וציבור המתפללים. במרכז בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפייטן הראשי הנקרא "אל מקדם אל כביר" (המוביל הגדול), הפייטנים המשניים וחובבי שירה המבצעים פיוטים יושבים במקומות קבועים במהלך האירוע.

שירת הבקשות: המשתתפים

1) הפייטן הראשי – ה"מוקדאם": – יודע ובקי היטב בלחנים השונים של הפיוט ובמסורת המוזיקלית, וכן יודע לרתק אליו את קהל המאזינים בהפגינו שלל גוונים בביצוע הפיוטים. הפייטן הראשי פותח את מעמד הבקשות ביושבו בשולחן הראשי המרכזי בבית הכנסת. הוא שר את קטעי הסולו החשובים ומנחה את שאר המשתתפים. הוא קובע את סדר השרים ואת קטעי הסולו ומפעיל את הציבור בקטעים המקהלתיים. 

2) הפייטנים המשניים: יושבים בשולחן הראשי סמוך לפייטן הראשי. הם מתמצאים ובקיאים בשירת הבקשות, שרים מספר קטעי סולו וחייבים לשלוט בלחנים השונים לכל פיוט ופיוט. 

3) חובבי השירה / חבורת הבקשות: יושבים מסביב לשולחן הראשי ומשמשים מעין מקהלת עזר. החבורה מלווה את הפיוטים בקטעים קצרים מהשירים. בדרך כלל נפגשים במהלך השבוע ללימוד פיוטים מפי הפייטן הראשי. 

4) הקהל: משתתף בקטעי המקהלה ורוב הזמן מקשיב. 

שירת הבקשות: המבנה

ההתכנסות לשירת הבקשות נפתחת באמירת תיקון לאה, שהוא חלק מ"תיקון חצות",[1] ובאמירת קדיש. לאחר מכן מושרים שני פיוטים קבועים (דודי ירד לגנו; ידיד נפש) שלחנם משתנה משבת לשבת בהתאם ל"נובה" של אותה שבת. 

לאחר מכן מושרת בקשה לשבת הפותחת את סדרת הפיוטים של אותה שבת ולאחריה מושר ה"ביתאיין" – קטע שירי קצר המבוצע ללא משקל, שתפקידו לבשר את הנובה שבה ישתמשו באותו ערב. אז מתחילה סדרת השירים המיוחדת לאותה שבת. סדרה זו נחתמת ב"קצידה", שיר המספר את סיפורה של פרשת השבוע בחרוז ובמשקל. כך, אם כן, הוא מבנהו של "שירת הבקשות": 

א. תיקון לאה וקדיש 

ב. פתיחה לבקשות: שני פיוטים קבליים מתקופת מקובלי צפת (המאה ה־16) ובני חוגם:

1. הפיוט "דודי ירד לגנו" נכתב בידי ר' חיים כהן מצפת שפעל גם בארם צובא (חלב) בסוריה, תלמידו של ר' חיים ויטאל (שהיה תלמידו של האר"י הקדוש והעלה את דבריו על הכתב). הפיוט בעל אופי קבלי, בן 27 בתים, מתחרז בצלעותיו עם אקרוסטיכון בראשי בתיו. הנושא הוא דו־שיח בין ה' לישראל.
2. הפיוט "ידיד נפש" – נכתב בידי ר' אלעזר אזכרי (בן המאה ה־16 מחוג מקובלי צפת). בעל אופי קבלי, בן ארבעה בתים עם אקרוסטיכון של שם ה'. הנושא כיסופים לקרבת האל ודבקות בו. 

הפיוטים "שחר אבקשך" ו"כי לו נאה" מבוצעים לעתים לפני "דודי ירד לגנו" ולעתים בסוף האירוע (לפני דברי התורה שנושא הרב). 

3. קטע התפילה – "ה' חננו לך קיוינו", לקט פסוקים ממזמורי תהילים ומשיר השירים בנושא נחמה לעם וגאולה.
4. קדיש.

ג. הבקשות לכל שבת: 

1. 1. בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות על פי רוב במצוות השבת ופותחות את סדרת הפיוטים לאותה שבת. 
2. ה"ביתאיין" או ה"איסתכבר" – קטע שירי קצר המופיע לאחר הבקשה לשבת ותפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את הנובה שבה ישתמשו באותו ערב. ביתאיין" פירושו "שני בתים" על שום החזרה על הפיוט הקצר בן בית אחד, פעמיים.
3. רצף פיוטים – 13–32 פיוטים לכל סדרה שבועית. הפיוטים הם קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ ישראל. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. בסך הכול בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).

ד. הקצידה – מופיעה בחלק האחרון של האירוע והיא מסיימת אותו. בקובץ "שיר ידידות" קיימות 89 קצידות. הפייטן בוחר מביניהן אחת שאותה יבצע בפני כל הנוכחים. הקצידה היא שיר סיפורי בנושא הקשור לפרשת אותו שבוע, הוא ארוך ושקול, עם פתיחה. כל טורי הקצידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלאסית, שמקורה בשירה הערבית הג'אהילית הקדם־אסלאמית, בנויה משני חלקים: חלק ראשון הוא הפתיחה, וחלק שני מהווה את עיקר השיר. 

ד. המוזיקה בשירת הקודש של יהודי מרוקו

כאמור, מסורת יהודי מרוקו מכילה בתוכה רבדים תרבותיים מרובים ומתוך כך סגנונות מוזיקליים שונים ומגוונים. ניתן להצביע על מספר שכבות בולטות: 

1. סגנונות עממיים מקומיים – בעיקר הדברים אמורים בתרבות המוסיקלית הבֶּרְבֶּרית השלטת במרחבים הפנימיים של המדינה, בהרי האטלס ובדרום, אזורים שבהם הייתה קיימת התיישבות יהודית עוד לפני בוא האסלאם.
2. המוזיקה האנדלוסית הצפון אפריקאית – זוהי המוזיקה האמנותית של חצרות השליטים המוסלמיים בממלכה האנדלוסית ובארמונות של מלכי מרוקו שהפכה להיות המוזיקה הקלאסית הלאומית של מרוקו. היא אומצה בקרב היהודים והורכבה על הפיוטים. הרפרטואר והסגנון השייך למסורת הנובה המרוקאית מזוהה בשם "אלא" או "חייכ" נוסף על כך הרפרטואר האלג'יראי (דג'ירי) והתוניסאי, המוכר ומבוצע גם במרוקו (ראו מאמר על הנובה האנדלוסית, שיעלה מחדש לאתר בקרוב).
3. השפעות מזרח תיכוניות ערביות שהתגברו בעיקר במהלך המאה ה־20.
4. השפעות מערביות, בעיקר בעקבות התקופה הקולוניאליסטית הצרפתית.

ישנו קשר ברור בין עולם הפיוט לגווניו ובין עולם המוזיקה, כלומר אופיו של הפיוט והזמן שבו הוא מושר משליכים על האופי המוזיקלי. לדוגמה, המוזיקה הדומיננטית באירועי שמחה (חתונה וכד') תהיה בעלת אופי עממי יותר לעומת המוזיקה של שירת הבקשות (ראו להלן), שתהיה על פי רוב בעלת אופי אמנותי־אנדלוסי, הדורש ידע רב.  

המוזיקה הליטורגית

כמה שכבות מוזיקליות קיימות במוזיקה של התפילה של יהודי מרוקו: 

1) המסורת המוזיקלית של התפילה המיוחדת ליהודי מרוקו, ובה יש סגנונות משניים הקשורים לקהילות הגדולות של מרוקו. 

2) השכבה המוזיקלית של מסורת יהודי המזרח, המשתקפת בשימוש במנגינות ליטורגיות – מתורכיה ומאזור ארץ ישראל, שהובאו לצפון אפריקה על ידי ה"שד"רים" מן המאה ה־19 ואילך (השד"רים היו שליחים שהגיעו במטרה לגייס תרומות לא"י). אפשר להבחין בהשפעה ספרדית־מזרחית בלחנים של כמה פיוטים בימים הנוראים.

3) הרובד של זמרת התהלים, המתבטא בצורה של מנגינות מדודות ללא משקל קבוע. גם שכבה זו היא אבן יסוד עתיקה במסורת המוזיקלית הצפון אפריקאית. זמרת תהילים זו הופצה על ידי החזנים המרוקאים בקרב קהילות הספרדים במערב אירופה. 

4) טעמי המקרא – קריאת התורה, ההפטרה והמגילות מבוצעת בנוסח ייחודי ליהודי מרוקו שאינו מושפע מן הנוסח של יהודי המזרח האחרים. 

המוזיקה בשירת הבקשות

שירת הבקשות התפתחה במרוקו בשלבים הראשונים במסגרות מצומצמות, והיא נכללה בקבצי פיוטים של קהילותיה ובכתבי יד של פייטניה, בצורת פיוטים מיוחדים ל"בקשות". עד ראשית המאה ה־20 היה חלקה היחסי של שירת הבקשות ברפרטואר הכללי של הקהילות במרוקו זעום לעומת חלקם של סגנונות מוזיקליים אחרים. בטרם נעשתה שירת הבקשות לגורם מרכזי במוזיקה של יהודי מרוקו, שלטו בה שתי צורות מוזיקליות: הטָרִיק והנוּבָּה. הטריק (דרך; ברבים: טרקאן) הוא רצף פיוטים, שמהירותם הולכת וגוברת והם מושרים בקבוצות הפותחות בקטע אלתורי. שוטן מגדיר את הטריק כ"סוויטה יהודית על לחנים אנדאלוסיים, אנלוגית לסוויטה ובנויה על המיזאן". "דרך" כמונח עברי לטריק הופיע לראשונה בכתב היד של שלמה טוב עלם (בן לאדוני משה) משנת תקפ"ז (1826/7). הטריק מורכב מרצף של לפחות שלושה פיוטים, כאשר הראשון, הנקרא אסתח'באר הוא בדרך כלל בעל אופי חופשי בנוסח הביתין (בסגנון האנדלוסי), או המוואל (בסגנון הדג'ירי), הפיוטים האחרים בנויים מקצתם במיזאן וַאסַע (רחב, איטי) ומקצתם במיזאן מצרף (מהיר). הטריק הקיים במוזיקה של יהודי מרוקו גם כרצף פיוטים נפרד, המבוצע בהזדמנויות שונות ללא קשר לשירת הבקשות, מזכיר במבנהו את הדגם של הנובה המונח ביסודו. (מתוך המאמר "שיר ידידות ושירת הבקשות" של ד"ר אברהם אמזלג, פורסם בכתב העת "פעמים"). 

בשירת הבקשות המרוקאית כיום, קיימות למעשה שלש שכבות מוזיקליות: 

1) סגנון "הקדים" – זהו החומר הקדום (הישן) של שירת הבקשות. אלו הם לחנים מהמאות ה־17 וה־18 שהורכבו על פיוטים עתיקים שמקורם כנראה מחוץ למרוקו. חלקם של הלחנים הוא ממקורות מקומיים, חלקם הובאו על ידי השד"רים מארץ ישראל למרוקו ובתוכם פיוטים ולחנים של פיוטים מארץ ישראל ומתורכיה וארצות הים התיכון האחרות. לחנים אלו הפכו במשך השנים לחלק בלתי נפרד של התרבות המוזיקלית של יהודי מרוקו. 

2) המוזיקה האנדלוסית - המוזיקה המרכיבה חלק נכבד משירת הבקשות המרוקאית. 

3) סגנון ה"ג'דיד" – לחנים חדשים ומודרניים מראשית המאה ה־20 – לחנים עממיים ממצרים ומארצות הים התיכון ש"אומצו" בקרב הפייטנים על מנת למשוך את הצעירים חזרה לבית הכנסת, זאת כחלק מניסיונו של הממסד הדתי בראשית המאה ה־20 במרוקו להילחם בירידת מנהג שירת הבקשות. 

סיכום

מסורות המוזיקה של יהודי מרוקו מצטיינות בגיוון מרשים ובעושר מוזיקלי רב. מסורות אלו התפתחו במשך מאות שנים בקרב קהילות היהודים במרוקו, והן כוללות מוזיקה ליטורגית (תפילה), המוזיקה של הפיוטים ובתוכה המסורת הייחודית של שירת הבקשות, המוזיקה האנדלוסית והמוזיקה העממית. מסורות מוזיקליות אלו הגיעו לישראל בעקבות עלייתם של יהודי מרוקו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, ולמרות המשבר התרבותי הגדול שהתחולל בקרב קהילה זו בישראל, שמרה הקהילה על המסורת שבידה. 

כיום יש תחייה של המסורות המוזיקליות של יהודי מרוקו. שירת הבקשות מבוצעת במקומות רבים ברחבי הארץ בכל ליל שבת בין פרשת "בראשית" לפרשת "זכור". קם דור חדש של פייטנים מקצועיים המתמחים בשירת הפיוטים בנוסח מרוקו, המוזיקה האנדלוסית חיה וקיימת בביצועה של התזמורת האנדלוסית, אשר הפכה לחלק בלתי נפרד מן הנוף המוזיקלי במדינת ישראל. כמו כן מסורת הפיוטים של יהודי מרוקו מהווה חלק נכבד בתכנית הנלמדת בפרויקט "קהילות שרות". המסורת המוזיקלית העשירה של יהדות מרוקו קיבלה תנופה מחודשת בשנים האחרונות והיא מהווה מרכיב משמעותי בתרבות ובחברה בישראל. 

ביבליוגרפיה

אוחיון דוד, מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו, ירושלים תשנ"ט, מכון בני יששכר.
אמזלג־עילם אברהם, פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו, תל־אביב 1986, הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל.
זעפרני חיים, השירה העברית במרוקו, ירושלים תשמ"ד, מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח.
שטרית יוסף, שירה ופיוט ביהדות מרוקו, ירושלים תשנ"ט, מוסד ביאליק.
הנ"ל, "השריה העברית והערבית־יהודית", בתוך קהילות ישראל במזרח המאות התשע והעשרים – מרוקו, ירושלים תשס"ד, מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, עמ' 187–204.
Diaz-Mas Paloma, Sephardim: The Jews In Spain, translated by George K. Zucker, Chicago 1992, Univesity of Chicago Press.
אביטבול מיכאל: מרוקו ויהודיה, בתוך: מרוקו, חיים סעדון (עורך).
חזן אפרים: השירה העברית בצפון אפריקה.
חזן אפרים ואלבאז דוד אליהו (מהדירים), תהלה לדוד לר' דוד חסין.
סעדון חיים, היהודים במרוקו העצמאית, בתוך: מרוקו, חיים סעדון (עורך).
הנ"ל, עליית יהודי מרוקו – שלבים ומאפיינים, בתוך: מרוקו, חיים סעדון (עורך).

[1] תיקון חצות הוא סדר של תחינות ומזמורי תהלים שנוהגים לומר כל לילה החל מחצות הליל. מנהג אמירת תיקון חצות נתקבע בהשפעת חכמי הקבלה, בעיקר תלמידי האר"י, שהם גם שקבעו לתיקון את תבניתו המוגדרת. הספרדים נוהגים לא לומר תיקון חצות בשבתות ובימים טובים. התיקון  מורכב משני חלקים עיקריים: תיקון רחל, שעיקר תוכנו הוא קינה על החורבן והגלות; ותיקון לאה, העוסק בנושא הגאולה, ומורכב משמונה מזמורי תהלים, ליקוטי פסוקים ופרק א ממסכת תמיד במשנה.