• צוּרִי – כינוי לה', מלשון סלע. הכינוי הזה לה' מופיע בדרך כלל בהקשר של ישועה ומתן מחסה: אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי (שמואל ב כב, ג), ועוד. • צוּרִי גוֹאֲלִי יָהּ – הצירוף מוכר מהפסוק בתהלים (יט, טו), החותם את תפילת העמידה: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי. • וְהָחֵשׁ פְּדוּת יַעֲלָה יְפֵהפִיָּה – מהר לגאול ולהביא הצלה לעם ישראל, המכונה יַעֲלָה יְפֵהפִיָּה. לְבִיָּה: לביאה. • יוֹשְׁבָה בְּרֹב פַּחַד בֵּין שִׁנֵּי לְבִיָּה – היעלה מתוארת כמצויה ממש בין שיני הלביאה, אומות העולם, והיא חרדה על נפשה, עומדת להיטרף, זקוקה להצלה מיידית. • הוֹצִיאָה לָרְוָיָה – הוצא אותה למקום רווי, מושקה דיו. אם הגלות מדומה לבור, מקום צחיח, מקום סכנה, כי אז הגאולה מדומה למקום של מים חיים. • שָׂרִים רְדָפוּהָ – אומות העולם, כדי להזיק לה. • פַּח טָמְנוּ – שמו מכשול, עפ"י האמור בתהלים (קמ, ו): טָמְנוּ גֵאִים פַּח לִי... מֹקְשִׁים שָׁתוּ לִי... • בִּצְדִיָּה – במחשבה מכוונת, בכוונה רעה. בעיר מקלט ישנה הבחנה בין מי שהרג בכוונה – וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת, לבין מי שהרג בשוגג –וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה (במדבר לה, כ–כב). • בַּת נְדִיבִים – כנסת ישראל, המכונה כך בשיר השירים (ז, ב): מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב. • לְאָמָה נָכְרִיָּה – כנסת ישראל ניתנה ביד אומות העולם, המכונות אמה נכריה, על שם הגר, אם ישמעאל. • רִיבָה יְרִיבֶיהָ – שלם ליריביה, לאויביה, את המגיע להם. בדרך כלל מופיע הביטוי "ריב" במשמעות של דין ומשפט לגויים ותשלום על העוול שעשו לישראל: ...וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ... (ישעיהו מט, כה), ועוד. • רַב הָעֲלִילִיָּה – רב המעשה. כינוי זה נאמר אף הוא בהקשר של עשיית דין עם בני אדם על מעשיהם: גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו (ירמיהו לב, יט). • וְתֵן הַדְרַת טִירָתָם לְשַׁמָּה וּשְׁאִיָּה – שמה ושאיה משמשות במקרא בלשון הרס וחורבן. לשון הדין עם האויבים ממשיך, ומתבסס על בקשת משורר תהלים אודות שונאיו: שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב" (תהלים סט, כה–כו). • חִישׁ וּבַשֵּׂר – מהר לבשר. • סֹעֲרָה – נודדת ממקום למקום ואינה מוצאת מנוח. • עֲנִיָּה – אומללה, מדוכאת, מושפלת. • סֹעֲרָה עֲנִיָּה – כך מכונה כנסת ישראל בפי ישעיהו הנביא באחת מנבואות הנחמה שלו (נד, יא): עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. • הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה – התנתקי מהכבלים שבהם שבוי צווארך (מוסרות הם מוטות הקשורים בחבלים אל צווארי הבהמה). השיבוץ לקוח מקריאתו של הנביא ישעיהו (נב, ב) לישראל: הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן. • לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים – קריאה לקב"ה שלא יביט בלא מעשה, כאשר בוגדים, אומות העולם, פוגעים בישראל. • נִצְּלוּ אֶת עֶדְיָהּ – נִצְּלוּ מלשון הורידו. אומות העולם כמו מורידים את תכשיטיה של היעלה היפהפיה, משפילים אותה. לאחר מעשה העגל נדרשו ישראל להוריד את תכשיטיהם: וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג, ד–ה). • עוֹלֵלוֹת – פרי בוסר של הגפן הנשאר לאחר הקטיף. • לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלֵלוֹת בְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה - דימוי לפגיעה הקשה שפוגעים האויבים בישראל – עד כדי כך השחיתו בישראל (באדמותיה, או בעם עצמו) שאפילו את פרי הבוסר שאמור להישאר על הגפן הם לקחו. דימוי זה מופיע בהקשר של פורענות המנובאת לאדום: לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת... אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת... (ירמיהו מט, ז-ט). • בָּאָה בְּמַעֲמַקֵּי בּוֹר – הבית כולו מבוסס על דימויים של היטלטלות בים וסכנת טביעה ממשמשת ובאה. בדומה לדבריו של המשורר בתהלים (סט, ב–ג): הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. • וּבְגַלֵּי יָם תְּלָאָה תְּסֹעֵר כָּאֳנִיָּה – היעלה תהיה בצרה (תלאה) בעת שתטולטל כאניה בגלי ים סוער. • הִכָּה בְּחֶרְפָּה לֶחֱיָהּ – לא רק מכה סובלת היעלה מהאויב, אלא גם עלבון על המכה. • רַב חַבּוּרָה – מכה רבה. • חַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה – פגיעה בכל הגוף. דימוי זה נאמר על ישראל החוטאים: מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה... (ישעיהו א, ו). • מַדּוּעַ נְטַשְׁתָּהּ בְּשִׁבְיָהּ – הנטישה על ידי ה' מובילה היישר לפגיעת האויב בישראל, כפי שמתאר ירמיהו (יב, ז): עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ. • הוֹמִיָּה – הומה, נוהמת, משמיעה קולות של כאב וצער. • הֲלִיכוֹת בֵּית חֶמְדָּתָהּ עֵינֶיהָ צוֹפִיָּה – עיניה משקיפות וצופות על הדרך לבית המקדש, אליו היא מצפה ומייחלת. הלשון עפ"י משלי (לא, כז): צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל. • שׁוּבָה שְׁבוּת עִירָהּ... וּגְאַל עַמָּהּ כְּקֶדֶם – בקשה לחידוש הימים כקדם. שְׁבוּת היא השבה למצב הקודם, האיתן. כמו למשל בעמוס (ט, יד–טו): וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת... וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, ובמקומות נוספים בנביאים. • וּבֵית מַאֲוַיָּהּ – הבית שאליו היא מתאווה, בית המקדש. • בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה – בנחישות, בחוזקה, כפי שמתוארת הגאולה ממצרים: ...וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים... (דברים ד, לד). • גָּדֵר הַדְּחוּיָה – ישראל מדומה לגדר שנדחתה ממעמדה הזקוף והיא נוטה ליפול. הביטוי לקוח מתהלים (סב, ד): תְּרָצְּחוּ כֻלְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה.
|