מחוץ לעולם ולזמן
בקשות בביהכ"נ "בית זבול", מחנה יהודה

מחוץ לעולם ולזמן

אהרן פוירשטיין

מה עושה אשכנזי מבית טוב אצל "אחינו הספרדים" בשבת לפנות בוקר? אהרן פוירשטיין מגלה את האור הנעלם ומספר על שעות מתוקות, חבויות מעינו הפקוחה של הבוקר.

אַי יַי יַי. איזו שעה מתוקה! שבת, חמש לפנות בוקר. חורף. חושך בחוץ. כל העולם כולו מתמסר לחוּמה של השמיכה ומתיקותה של שנת השבת. ואני (מתחשק לי לשיר עכשיו "וַ--אֲ-נִי" בניגון הבקשות) כמו יחיד בעולם שעֵר עכשיו. אם יורד גשם עוד יותר טוב. האוויר בחוץ נקי וקר. פנסי הרחוב מאירים את הכביש הרטוב ואת העצים בגינתו האבודה והמסתורית של פרופסור מן. הצינה מאיצה את הלב, מזרימה את הדם ומטהרת את הריאות. מספר דקות של טיפוס במעלה הגבעה, ואני יושב בבית הכנסת הספרדי הקטן שבקומה השנייה, הממוקם בסמוך לכיפתו הגדולה של "אוהל יצחק" האשכנזי.

אני בן שלוש עשרה לערך, אבל כבר מקבל תה. עראק מהול במים אקבל כשאגדל, ואם אתמיד כמובן. אבל הלב מתחמם והגרון נפתח. אני מהמקדימים, ולא יכול לחכות שיתחילו כבר עם ה"אֵל מסתתר בשַׁפריר חֶביון". השיר הזה שאבא שר בכיסופים של סעודה שלישית מקבל כאן צליל אוריינטלי, אורנומנטלי, נוגה וקסום.

הגעתי לשירת ה"בּקשוֹת" בעקבותיו של רפי טוויל. הוא גרר את שבט בני עקיבא כולו לשירה הזאת. כולם באו בשביל הקטע. אני הייתי בין היחידים שנִּשבּוּ בקסם והמשיכו לפקוד את ספסלי בית הכנסת. אני ואילן כהן ובועז שושני, וכמובן האחים טוויל שבאו עם אבא שלהם והדודים.

אז עוד שרו "בקשות" בחמש בבוקר. חמש עד שבע. כשהם, אחַי הספרדים, המשיכו לשחרית, אני ירדתי הביתה לאכול את עוגת השוקולד של אמי עליה השלום יחד עם קפה, או טוב יותר עם חלב, ומשם לשחרית בסניף בני עקיבא.

השעתיים הללו היו אכן קסומות. חבויות מעינו הפקוחה של הבוקר, מעֵין עולם בתוך עולם. נקי מדיבורים של חול, משיחות על כסף, מוויכוחים על פוליטיקה. שעתיים של שירים ושל קהילה קטנה קבועה ותומכת.

מה משך אותי כל כך אל הבקשות? אני חושב שהחמימות הגדולה של הקהילה האקלקטית הזאת הייתה הדבר החזק ביותר בשבילי. שירת הבקשות הייתה פתוחה לכל סגנון. ממנגינות קצביות שהכרתי להפתעתי מאוהדי בית"ר ועד לניגונים ערביים נוגים המתפתלים וחוזרים שוב ושוב, שוברים את המילים לתיבותיהן וחצאי תיבותיהן, מתעקשים לפתע על קוּצה של אות שכמו עדיין לא בוטאה מספיק או לא הובהרה די, כאילו לא אמרה את שלה עד הסוף. גם אחרי שנשלמה המלה יכול היה הפייטן לשוב אליה במפתיע ולחדד את האות שלו, וכמו שאומרים אצל בני דודינו: זה לא נגמר עד שהאות האחרונה שרה. מיד אחריו הופיע פתאום שיר לדינו קצבי, ובאירועים חגיגיים שרנו גם שירים מעולמות אחרים. ביום ירושלים למשל זכה "ירושלים של זהב" לביצוע מזרחי שהושר בפה מלא ובריאות מתוחות עד הקצה.

אבל זה לא היה רק מגוון הסגנונות. היה בבקשות מגוון מפואר של אנשים. היו שם הסוחרים החאלבים האריסטוקרטים, כמו ישראל טוויל, אבא של רפי, בזקיפות קומה שלא מן העולם הזה, ודוֵויק, גיסו החזן, בעל הקול החד המאנפף והמדויק. יחד אִתם שרו בבקשות מרוקאיים של ממש, ועזרא ברנע, ממוצא פרסי, שהוא שם עולמי בחקר הפיוטים. ועירקים עם ק' וסתם יהודים שלא יכולת לנחש מאיִן הם, כמו למשל מוכר המתוקים בשוק. היו שומרי הגחלת, המקפידים על השירה הנכונה, אלו שעל פניהם יכולת לראות עגמת נפש כששיר ותיק וישן עוּבּד יתר על המידה, שאליהם פנו בכל פעם שהיה ספק לגבי הנוסח המקורי. והיו גם אלו שרצו להבקיע בעצמתם את התקרה הגבוהה של בית הכנסת, או אלו שעיקר התמחותם היה בסלסולים וסלסולי סלסולים וסלסולי סלסולי סלסולים. כל אלו היו שותפים לקהילה ולחוויה. גם אני – הילד האשכנזי – שהגיע מן העֵבר השני של הים התיכון, ובכל זאת חש כאן בבית כבר מהפעם הראשונה.

היותי אשכנזי היווה קוריוז. לא פעם, כשפגש מר יחזקאל מזרחי, השכן מלמעלה, באבי, היה מסביר לו שגוירתי אצלם בבית כנסת, והיה מלווה את דבריו בצביטה אדירה בלחיי. בסוף השנה השנייה אף זכיתי יחד עם עוד צעירים בסידור בקשות מלא, כזה שהיה מחורץ בקווים אלכסוניים בכיוונים מנוגדים, ממש כמו של המקצוענים בבית הכנסת. 

כך ישבנו שם כולנו כאיש אחד. קהילה חיה ונושמת. יחד נאנקנו משירה צלולה במיוחד, יחד הפסקנו לנשום עם מי שהאריך בשירתו ויחד שרנו בקטעים המשותפים.

כולם עמדו על זכותם לקבל סולו, וכולם ידעו להסתדר אחד עם השני. גם מי שלא שלט בטונים בדיוק רב, התקבל בסבר פנים יפות. לקח לי זמן לגלות את חילופי המבטים העדינים שאִפשרו לכל התנועה העֵרה הזאת להתנהל בלי ויכוח אחד, בלי טיפת מרירות, ובלי כל מעורבות של גבאי כל-יכול. גם אם הצטער מישהו, הצער חלף מהר, והפיצוי שולם לו במלואו בסולו אחר מכובד לא פחות. נכון, היו אלו שניהלו את "התנועה" בבקשות, אולי נכון יותר לומר, ניהלו את הצמתים, אבל לקח לי זמן רב לזהות אותם, לגלות את מנוד הראש הקטן שבו סימנו לאחד לפרוץ קדימה בסולו מרהיב, ולשני שימתין ושתכף תכף יבוא תורו.

וגם מי שלא שלט בטונים בדיוק רב, התקבל בסבר פנים יפות. האמת היא ששמעתי מעט מאוד זייפנים אמִתיים שם. נראה לי שהחינוך המוזיקלי האדוק שזכו לו ילדי בתי הכנסת של עדות המזרח היטיב לעשות. ​

הרגע הכי מותח בבקשות התרחש תמיד ב-"נורא עלילה" (באמצע "יָסַד בְּסוֹדוֹ"), הסולו הקבוע של בועז שושני. יש לציין שבקהילת עדס הביטו בבוז בנטייתם של בני קהילת קרית משה לשלב מנגינות לדינו בפיוטים, אבל למי אכפת. השיר היה נפלא. בועז, חברי לשבט, היה כבר אז יפה תואר וגבה קומה והתברך בקול נדיר בצלילותו, בדיוקו, בגובהו ובעוצמתו. לו רק היה קצת פחות צנוע, יכול היה בועז להיות לזמר אופרה בעל שם עולמי, כך חשבנו אז, וכך אני חושב עד היום, אבל בועז שמח בחלקו ואני משער שהוא שמח עד היום.

ובכן: בחלק הראשון של הבית "נוֹרָא עֲלִילָה בָּרוּךְ כְּבוֹדוֹ", המנגינה עליזה וקצבית וקולו של בועז מהדהד מצד לצד; אבל כשהגיע ל"מִפַּחְדּוֹ סָמַר" ישב כל הקהל כמכושף. בועז שר "מִפַּחְדּוֹ סָמַר" בטון גבוה מאוד ושערות כולנו סמרו כשהוא משך את ה"סָמַר" שלו כמו אל הנצח ומעבר לו. ה"סמאאאר" שלו היה ארוך ויציב ולגמרי לא נגמר. מדי פעם, כשחשבנו שזהו, בועז היה שוזר איזה מאוול קטן, נוסף, וחוזר בדיוק מופתי אל אותו הטון ואותה העוצמה – כאילו שחֵמת חלילים הייתה תחובה לו בין צלעותיו. "אֵסְחַבּ!" קרא הקהל הנרגש, ו"כל הכבוד"! ובועז המשיך והמשיך עד שבאמת לא יכול עוד. אז הדביק את ה־ררר, נשם נשימה קטנה – וכולנו ביחד איתו – ומיד חזר ל"גּוּפֵי כְלָלָם" כאילו כלום לא קרה. מה הפלא שכולנו ענינו לעומתו בהתלהבות את משפט המענה שלנו – "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם".

בקשות בעדס, תשנ"ג

 

 

אבל "יסד בסודו" לא היה רק זירת הסולואים האולטימטיבית לפייטן המתחיל. הפיוט הזה משובץ בדימויים ויזואליים שהעסיקו אותי כבר אז. הבניין העומד על מים והאדמה התלויה על השמים שבו את דמיוני. ה"אוֹר הַנֶּעְלָם" נדמה לי כזריחה שוקעת בתוך היקום הקר והאינסופי. כל בית בשיר הזה מתפקע מגודש הדימויים המזמינים. "גַּלְגַּלֵּי סוֹדוֹ", "נֶפֶשׁ אֲצוּלָה תּוֹךְ גַּן שְׁתוּלָה", אני נשבע לכם שכמעט כל שורה בבית הזה מציירת לי ציור מיתולוגי קסום אחר.

מה אִפשר את צמיחתם של כל הדימויים האלו בתוכי? מה גרם לי לדמיין תמונות מופלאות אלו תוך כדי שיר? מה שומר בתוכי את אותן התמונות כבר עשרים וחמש שנים?

פרט מתוך כתובה, איראן. אוסף משפחת גרוס, ת"א, באדיבות המשפחה.פרט מתוך כתובה, איראן. באדיבות משפחת גרוס, תל־אביב

התשובה לדעתי בנויה משני חלקים. ראשית, הפיוט הזה הוא בעיני שירה אמיתית ורבת עצמה. היא מבוססת על ידע נרחב בתורת הסוד, ועם זאת שומרת על כללי מקצב וצליל. זוהי פיסת השראה שלא מן העולם הזה.

הסיבה השנייה לעצמתם של הדימויים בתוכי נבעה מהאופן שבו הושר השיר. מן הסבלנות העמוקה ששרתה באותם שעתיים. שעתיים מחוץ לעולם ומחוץ לזמן. הניגונים מהלכים בסבלנות על גבי המילים, כשתשומת לב מיוחדת מוענקת לכל צליל, לדגש הקל ולדגש החזק, לק' ולכּ'. זו שירה שלא ממהרת. שירה יושבת, אוהבת ומתענגת. רק בזכות הבקשות יכולתי להבין אחר כך, בלימודיי באוניברסיטה, משהו משירת תור הזהב. מהמקום שהקדישו תלמידי החכמים להתענגות חושנית ממש מן השפה, מן הרגש ומן הצליל. וכל זה בתוך בית הכנסת ממש. אהבתם של הפייטנים לקדוש ברוך הוא, התפעלותם ממנו, לא ביקשה להיבנות מן הסבל כי אם מן ההנאה; לא מן הניתוק הגופני אלא מן החוש ומהתחושה. "לִבִּי חֳמַרְמַר לֵידַע גְּבוּלָם", אומר המשורר, והוא לא התכוון להנגאובר. לא ראשו חמרמר, כי אם לבו. קרביו משתוקקים – והוא מניע גם את תוכֵנו ולִבֵּנו להשתוקק אל האל. התשוקה הפיזית היא ביתה של התשוקה הרוחנית. חלק ממנה. היא הבית המיוסד על "מֵי וּמַעְיָן". היא ה"אֵשׁ וּמַיִם". היא ה"אֲוִיר וְחַמָּה בֵּין מַחֲנַיִם", וברור שהיא "נְשָׁמָה עַל אָבְנַיִם".

להאזנה>>

השילוב הזה של גוף ונשמה, עראק ותה בבית התפילה, תשוקה עם התרוממות הרוח, כל אלו האירו דרך אחרת שנדחקה לה מעט בתרבותנו. התפילה האשכנזית ברובה הגדול לא מכירה את הסבלנות המזרחית הזאת ואת הנכונות שלה להתענג בתפילה. תחייתו של הפיוט היא תחייתה של נשמתנו. של רוחנו החופשית. של השתוקקותנו אל מה שמעבר לנו, השתוקקות אל האל, מתוך אהבה ושמחה וכאב והנאה.

המשורר אומר לנו  רֵיחוֹ לֹא נָמַר, עָמַד לְעוֹלָם. מי יתן וריח זה, שעולה באפי עד היום, יעמוד לנו לעולם. בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

אהרן פוירשטיין עוסק בכתיבה, קולנוע, ובהוראת שניהם.