חאלבי, פרסי, מרוקאי, עירקי, ואשכנזי אחד
אבל זה לא היה רק מגוון הסגנונות. היה בבקשות מגוון מפואר של אנשים. היו שם הסוחרים החאלבים האריסטוקרטים, כמו ישראל טוויל, אבא של רפי, בזקיפות קומה שלא מן העולם הזה, ודוֵויק, גיסו החזן, בעל הקול החד המאנפף והמדויק. יחד אִתם שרו בבקשות מרוקאיים של ממש, ועזרא ברנע, ממוצא פרסי, שהוא שם עולמי בחקר הפיוטים. ועירקים עם ק' וסתם יהודים שלא יכולת לנחש מאיִן הם, כמו למשל מוכר המתוקים בשוק. היו שומרי הגחלת, המקפידים על השירה הנכונה, אלו שעל פניהם יכולת לראות עגמת נפש כששיר ותיק וישן עוּבּד יתר על המידה, שאליהם פנו בכל פעם שהיה ספק לגבי הנוסח המקורי. והיו גם אלו שרצו להבקיע בעצמתם את התקרה הגבוהה של בית הכנסת, או אלו שעיקר התמחותם היה בסלסולים וסלסולי סלסולים וסלסולי סלסולי סלסולים. כל אלו היו שותפים לקהילה ולחוויה. גם אני – הילד האשכנזי – שהגיע מן העֵבר השני של הים התיכון, ובכל זאת חש כאן בבית כבר מהפעם הראשונה.
היותי אשכנזי היווה קוריוז. לא פעם, כשפגש מר יחזקאל מזרחי, השכן מלמעלה, באבי, היה מסביר לו שגוירתי אצלם בבית כנסת, והיה מלווה את דבריו בצביטה אדירה בלחיי. בסוף השנה השנייה אף זכיתי יחד עם עוד צעירים בסידור בקשות מלא, כזה שהיה מחורץ בקווים אלכסוניים בכיוונים מנוגדים, ממש כמו של המקצוענים בבית הכנסת.
כך ישבנו שם כולנו כאיש אחד. קהילה חיה ונושמת. יחד נאנקנו משירה צלולה במיוחד, יחד הפסקנו לנשום עם מי שהאריך בשירתו ויחד שרנו בקטעים המשותפים.
כולם עמדו על זכותם לקבל סולו, וכולם ידעו להסתדר אחד עם השני. גם מי שלא שלט בטונים בדיוק רב, התקבל בסבר פנים יפות. לקח לי זמן לגלות את חילופי המבטים העדינים שאִפשרו לכל התנועה העֵרה הזאת להתנהל בלי ויכוח אחד, בלי טיפת מרירות, ובלי כל מעורבות של גבאי כל-יכול. גם אם הצטער מישהו, הצער חלף מהר, והפיצוי שולם לו במלואו בסולו אחר מכובד לא פחות. נכון, היו אלו שניהלו את "התנועה" בבקשות, אולי נכון יותר לומר, ניהלו את הצמתים, אבל לקח לי זמן רב לזהות אותם, לגלות את מנוד הראש הקטן שבו סימנו לאחד לפרוץ קדימה בסולו מרהיב, ולשני שימתין ושתכף תכף יבוא תורו.
וגם מי שלא שלט בטונים בדיוק רב, התקבל בסבר פנים יפות. האמת היא ששמעתי מעט מאוד זייפנים אמִתיים שם. נראה לי שהחינוך המוזיקלי האדוק שזכו לו ילדי בתי הכנסת של עדות המזרח היטיב לעשות.