audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    סוריה - חלב (ארם צובה) אברהם כספי
  • 2.
    סוריה - חלב (ארם צובה) מתוך כנס שירת הבקשות, יד בן צבי, 2004
  • 3.
    סוריה - חלב (ארם צובה) קבוצת חזנים
  • 4.
    ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים חברי ישיבת ההסדר בנתיבות
  • 5.
    ספרדים צפון אפריקה - לוב ויקטור בובליל
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר יסד בסודו
מעגל השנה לכל עת;שבת;שירת הבקשות
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • יָסַד בְּסוֹדוֹ בּוֹרֵא לְבִנְיָן – הפייטן פותח בתיאור בריאת העולם, והמחרוזת כולה מנוסחת בלשון רמז: הקדוש ברוך הוא ('בּוֹרֵא') יסד יחד עם מלאכיו ('בְּסוֹדוֹ' – 'בְּסוֹד' בלשון המקרא פירושו 'יחד עם', בחבורה) את העולם, המכונה כאן 'בִנְיָן' ('לְבִנְיָן' – כמו: את הבנין). תיאור הבריאה כפעולת ייסוד נשענת על לשון המקרא (תהלים כד, א-ב): לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ (וראו גם משלי ג, יט).
    • צִוָּה לְעָמְדוֹ עַל מֵי וּמַעְיָן – את העולם ביקש הקדוש ברוך הוא להעמיד ולכונן על יסוד מים ('מֵי וּמַעְיָן') – ניסוח שמקורו אולי בפסוק מתהלים שצוטט לעיל; מהמשך המחרוזת נראה שכוונת הפייטן כאן היא לתורה, שנמשלה למים (בבלי בבא-קמא, יז ע"א): "ואין מים אלא תורה, שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיהו נה, א)". על פי המשנה (אבות א, ב) התורה היא אחד מהדברים עליהם העולם עומד.
    • כִּי הוּא לְבַדּוֹ עֹצֶם הָעִנְיָן – המעין שנזכר בטור הקודם, המייצג כנראה את התורה, 'הוּא לְבַדּוֹ עֹצֶם הָעִנְיָן', כלומר – הוא העיקר ('עֹצֶם הָעִנְיָן' – כמו: 'עֶצֶם הָעִנְיָן'. 'עֶצֶם' פירושו 'עיקר' הן במקרא והן בכתבי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים), ואולי אף הגורם החזק והמרכזי ('עֹצֶם' מלשון עוצמה, כבספר דברים ח, יז: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה) שביסוד הבריאה ('הָעִנְיָן' – הנושא שדובר בו קודם, דהיינו בריאת העולם). מבחינת תוכנו נמשך הטור אל הטור הקודם, המתאר את התורה כיסוד העולם – בהתאם למאמרים רבים בחז"ל, כדוגמת המאמר הבא (בראשית רבה, פרשה א): "כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם, והתורה אמרה 'בראשית ברא אלהים' (בראשית א, א) ואין ראשית אלא תורה היך מה דאת אמר [=כפי שאתה אומר, ככתוב] 'ה' קנני ראשית דרכו' וגו' (משלי ח כב)". או בניסוחו של ספר הזוהר (פרשת תרומה, קסא ע"א): "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא", שפירושו: הסתכל [=הקב"ה] בתורה וברא עולם, ובתורה נברא העולם.
    • הִמְצִיא בְּחַסְדּוֹ מִקְנֶה וְקִנְיָן – הקדוש ברוך הוא, בחסדו, 'הִמְצִיא' – כלומר, הפך למצוי – 'מִקְנֶה וְקִנְיָן'; מקור הצירוף הוא מקראי (יחזקאל לח, יב-יג), ופירושו שם 'מקח וממכר', אך אין בו כדי להבהיר את פרשנותו בהקשר הפנימי של הפיוט. יתכן שהפייטן משתמש בו ככינוי כללי למציאות הנבראת, ואפשר שכוונתו דווקא לתורה – על פי הפסוק (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, פסוק שנדרש כזכור בבראשית רבה (הובא לעיל) ביחס למקומה של התורה בבריאת העולם ("ואין ראשית אלא תורה"), ומתייחס לתורה כ'קִנְיָן'.
    • הִתְחִיל וְגָמַר קָרָא לְכֻלָּם – הקדוש ברוך הוא השלים את מלאכת הבריאה מתחילתה ועד סופה; נראה שהפייטן נשען כאן על הדעה שהעולם נברא 'יש מאין', ומדגיש אותה. הביטוי 'קָרָא לְכֻלָּם' מעט עמום: אפשר לפרשו 'קרא שמות לכל הדברים שברא', כמתואר למשל ביחס לבריאת הארץ והים (בראשית א, י): וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. מאידך, פעולת הקריאה בשמות הופקדה גם בידי האדם, על פי הפרק השני של ספר בראשית (ב, יט-כ); ואפשר גם לפרש 'קָרָא לְ' במשמעות של 'הזמין את' – ואם כך, אפשר שכוונתו למלאכים, עימם התייעץ הקדוש ברוך הוא על פי המדרש בשאלת בריאת האדם (בבלי סנהדרין, לח ע"ב, ועוד).
    • בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – כינוי הערצה לאל, שדי היה באמירה שלו כדי לברוא את העולם – ככתוב למשל ביחס לבריאת האור, וכן ביחס למרכיבים נוספים בבריאה (א, ג): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. הכינוי מיוסד על מטבע הלשון שקבעו חכמים בברכה הנאמרת לפני 'פסוקי דזמרא' [=חטיבת פרקי התהלים הנאמרת בכל יום בתפילת שחרית לפני קריאת שמע]: "ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא, ברוך אומר ועושה" וכו' (הקשר בין ברכת 'ברוך שאמר' ובריאת העולם נשען גם על דרשה לפיה עשר הופעות המילה 'בָּרוּךְ' בברכה זו מסמלות את עשר הופעותיה של המילה 'וַיֹּאמֶר' בתיאור הבריאה בתורה – כדברי חז"ל במשנה אבות, ה, א: "בעשרה מאמרות נברא העולם" – וראו 'ספר המנהגות' לר' אשר מלוניל, ג ע"ב). ציטוט זה יחתום את כלל המחרוזות בפיוט.
    • וָוֵי עַמּוּדִים עוֹמְדִים עֲבָדָיו – לאחר שהשלים תיאור הבריאה, עובר הפייטן לתאר את יחסיו של האל עם הבריות – 'עֲבָדָיו' – אשר מכונים כאן על דרך המטאפורה 'וָוֵי עַמּוּדִים עוֹמְדִים'; מקור הצירוף בתיאור הווים שחיברו את עמודי המשכן (שמות לו, לח; שם לח, יא). משמעותם הסמלית של העמודים בפיוטנו לא ברורה, ויתכן כי היא מבטאת את המשמעת, הכבוד והסדר שרוחשים לאל עבדיו.
    • קַלִּים כְּבֵדִים תְּלוּיִים בְּיָדָיו – על רקע הטור הקודם, נראה שכוונתו היא שרמות שונות במדרג הבריות ('קַלִּים כְּבֵדִים' – כלומר: 'קַלִּים וּכְבֵדִים', במשמע – בריות נכבדות ונקלות, אולי מלאכים ובני אדם) תלויות בידי הקדוש ברוך הוא.
    • כֻּלָּם צְמוּדִים סוֹגְדִים לְנֶגְדָּיו – כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא צמודים ומחוברים זה לזה בעודם 'סוֹגְדִים לְנֶגְדָּיו', כלומר, מתפללים אליו ומעריצים אותו. התיאור מזכיר תיאורים של צבאות המלאכים בפיוטים מסוג 'אופן', אך נראה שכאן הפייטן שומר על עמימות וכולל בתיאורו מלאכים ובני אדם גם יחד, כמשתמע מן הטור הקודם ('קַלִּים כְּבֵדִים') ומן הטור הבא.
    • נַפְשׁוֹת יְחִידִים בָּאוּ בְּסוֹדָיו לִבִּי חֳמַרְמַר לֵידַע גְּבוּלָם – מתוך כל הבריות הסוגדות לאל ועומדות למולו, רק מתי מעט ('נַפְשׁוֹת יְחִידִים') הצליחו להתקרב אליו ולהשיגו ממש ('בָּאוּ בְּסוֹדָיו'). הדובר מקנא באותם יחידי סגולה, וליבו נשרף כביכול ('לִבִּי חֳמַרְמַר' – על פי איכה א, כ: רְאֵה ה' כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת) רק מעצם האפשרות להתקרב אל אלו ('לֵידַע גְּבוּלָם') שזכו להתקרב לקדוש ברוך הוא. לשון הטור נראית כפרפראזה על דרך ההיפוך לדברי יעקב ביחס לשמעון ולוי לפני מותו (בראשית מט, ו): בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי. אם בפסוק מתוארת הצהרה על ריחוק, הרי שבפיוט מתוארת תשוקה להתקרבות.
    • סוֹמֵךְ וְסוֹעֵד לַנֶּחֱלָשִׁים דַּיָּן וְהוּא עֵד עַל כָּל אֲנָשִׁים – הקדוש ברוך הוא תומך בכל בריותיו; על פי לשון המקרא בתהלים (קמה, יד-טו): סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. בנוסף, הוא 'דַּיָּן וְהוּא עֵד' לכל בריותיו, ולכן אחראי ומפקח על הבריאה כולה. צורת תיאור האל מזכירה פיוטים אחרים, למשל 'נתנה תוקף': "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד...".
    • יוֹדֵעַ וָעֵד דַּעַת קְדוֹשִׁים – הטור נמשך אל הטור הקודם: על רקע היות הקדוש ברוך הוא 'דַּיָּן' ו'עֵד', הרי שדעת הכל גלויה לפניו, לרבות דעתם של אנשים צדיקים ונכבדים.
    • שַׁבָּת וּמוֹעֵד נָתַן לָאִישִׁים – בהמשך לתיאור שבח האל, מספר הפייטן כיצד הקדוש ברוך הוא העניק שבתות וימים טובים לישראל. נראה שיש כאן חידוש לשוני, שכן בדרך כלל 'אִישִׁים' הוא כינוי למלאכים (על פי הרמב"ם, הל' יסודי התורה, פ"ב ה"ז, אישים הם הדרגה הנמוכה ביותר בעולם המלאכים, והקרובה ביותר לבני האדם), או לתלמידי חכמים (על פי בבלי יומא עא, ע"א: "'אליכם אישים אקרא' אמר רבי ברכיה: אלו תלמידי חכמים, שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים").
    • סַנְסַנֵּי תָמָר צָמְחוּ מְשֻׁלָּם – כוונת הטור מעורפלת למדי. ברקע לו עומדים דברי הדוד לרעיה בשיר השירים (ז, ט): אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו..., וכנראה גם דרשת רבי יונתן בבבלי סנהדרין (צג ע"א): "אעלה בתמר – אלו ישראל"; אך פירושו המדויק של הצירוף 'צָמְחוּ מְשֻׁלָּם' אינו ברור. ואולי רוצה הפייטן לומר שישראל צמחו והתפתחו כראוי (מקור הצורה 'מְשֻׁלָּם' במקרא. ראו ישעיהו מב, יט).
    • פִּלְאֵי פְלָאוֹת כָּל נוֹרְאוֹתָיו רֻבֵּי רְבָבוֹת הֵם צִבְאוֹתָיו – מעשי הקדוש ברוך הוא ('נוֹרְאוֹתָיו') הם בגדר נס מעורר השתאות; הטור משחק על לשון פסוק מתהלים (תהלים קלט, יד): אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד. אל ההשתאות ממעשיו של האל מצרף הפייטן התפעלות ממלאכיו הרבים ('רֻבֵּי רְבָבוֹת הֵם צִבְאוֹתָיו' – על פי דניאל ז, י: אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן, כלומר, אלף אלפים משמשים אותו ורבו רבבות לפניו יעמדו. ההשתאות מצבא השמים היא נושא רווח בפייטנות).
    • דַּרְכֵי נְעִימוֹת כָּל אָרְחוֹתָיו אוֹר הַמְּאוֹרוֹת עִם אִמְרוֹתָיו – דרכיו של הקדוש ברוך הוא הן נעימות וטובות, ככתוב במשלי (ג, יז): דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם ('דֶרֶך' ו'אֹרַח' הן מילים נרדפות בלשון במקרא. ראו למשל תהלים כה, ד: דְּרָכֶיךָ ה' הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי); אמרותיו של האל אף הן טובות, ונדמות לדובר כמאירות ('אוֹר הַמְּאוֹרוֹת עִם אִמְרוֹתָיו') – בדומה לדברי משורר התהלים (יב, ז): אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.
    • אֵין קֵץ מַאֲמָר עַל אוֹר הַנֶּעְלָם – נראה שכוונת הטור היא שאין סוף למה שניתן לומר ('אֵין קֵץ מַאֲמָר'. 'אֵין קֵץ', שפירושו 'אין סוף', הוא צירוף נפוץ במקרא. ראו למשל קהלת יב, יב) על הקדוש ברוך הוא (המכונה כאן: 'אוֹר הַנֶּעְלָם', כלומר, אור מכוסה ומופלא), וכל מה שייאמר אין די בו כדי לתארו.
    • בָּרָא בְּחָכְמָה אֵשׁ וּמַיִם – האל ברא בחכמתו את הרקיע, אשר לפי חז"ל הוא עשוי מצירוף של 'אֵשׁ וּמַיִם' (בבלי חגיגה, יב ע"א): "מאי שמים? [=מהם 'שמים'? מה פשר המונח?]... במתניתא תנא [=במשנה שנו]: אש ומים. מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה [=שהביא הקדוש ברוך הוא אש ומים יחד וערבבם], ועשה מהן רקיע". הבריאה בחכמה נזכרת מפורשות באותה סוגיה בגמרא: "אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת... – דכתיב (משלי ג, יט): 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה'". ביטוי לחכמה הוא תליית האדמה באמצע השמים ('תּוֹלֶה אֲדָמָה תּוֹךְ שָׁמַיִם'), בזיקה ללשון איוב, (כו, ז. אף פסוק זה נדון באותה סוגיה): נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה.
    • אֲוִיר וְחַמָּה בֵּין מַחֲנַיִם נוֹתֵן נְשָׁמָה עַל אָבְנַיִם – פלאי בריאה נוספים הם הצבת האויר והשמש זה מול זה ('אֲוֵיר וְחַמָּה בֵּין מַחֲנַיִם' – בין שני מחנות כביכול), ונתינת הנשמה באדם ('נוֹתֵן נְשָׁמָה עַל אָבְנַיִם'. 'אָבְנַיִם' הם בלשון המקרא המקום עליו האישה יולדת, כדברי פרעה למיילדות העבריות במצרים. שמות א, טז: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה).
    • שִׁכֵּן וְשָׁמַר מִלֶּכֶד רַגְלָם – מנע מרגלם להילכד, ובכך שמר עליהם. מבוסס על משלי (ג, כו): כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד. משמעות הפועל 'שִׁכֵּן' בהקשר זה אינה ברורה.
    • נוֹרָא עֲלִילָה בָּרוּךְ כְּבוֹדוֹ עִלַּת הָעִלָּה עֶלְיוֹן לְבַדּוֹ – האל, אליו מתייחס כאן הדובר בלשון הערצה – 'בָּרוּךְ כְּבוֹדוֹ', הוא 'נוֹרָא עֲלִילָה', כלומר, מעשיו מופלאים. כלשון תהלים (סו, ה): לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. הוא המקור והסיבה לכל – 'עִלַּת הָעִלָּה' – כמינוח המקובל בין הפילוסופים היהודיים בימי הביניים, ואף בלשון המקובלים; ראו למשל בזוהר חדש (פרשת יתרו, נב ע"ב): "דאיהו עילת העילות דלית סוף לעלמין דתליין מניה" [=שהוא סיבת הסיבות שאין סוף לעולמות התלויים ממנו]. הפייטן אף מציין שהאל הוא 'עֶלְיוֹן לְבַדּוֹ', כלומר – הוא נישא מעל כל המציאות לבדו.
    • חוֹזְרִים חָלִילָה גַּלְגַּלֵּי סוֹדוֹ – גלגליו של הקדוש ברוך הוא חוזרים שוב ושוב. הפייטן מתבסס כאן כנראה (כבמקומות אחרים בפיוט) על תיאור העולם בפילוסופיה של ימי הביניים, הרואה את הארץ כמוקפת גלגלים מסתובבים שבהם משוקעים כוכבי השמים (ראו למשל רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ג). הצירוף 'חוֹזְרִים חָלִילָה' מקורו בלשון המשנה (סוכה ה, ו).
    • בִּקֵּשׁ מְחִילָה עַבְדּוֹ מֵחַסְדּוֹ – באופן פתאומי, בתוך דברי ההתפעלות הגדולים ששוטח הדובר לפני האל, הוא עובר להתפלל על עצמו ולבקש את סליחת האל, כעבד לפני אדונו. הטורים הבאים יעמיקו תפנית זו.
    • מִפַּחְדּוֹ סָמַר גּוּפֵי כְלָלָם – נראה שהדובר מבקש לצרף לתפילתו ולתחנוניו את הבריאה כולה – 'גּוּפֵי כְלָלָם'. הדימוי נשען על תהלים (קיט, קכ): סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי. 'סָמַר' פירושו נתקשה ונזדקף כמסמר.
    • הָשֵׁב שְׁבוּתִי תֵּן לִי בָּעוּתִי קַבֵּל צְלוֹתִי אִשֵּׁי עֲדָתִי – כעת פונה הדובר בתחינה ישירה ומפורשת, ומבקש מן האל רחמים; הוא כביכול אינו מצליח לסדר מילותיו ובקשתו, ורק חוזר על עצם התחינה: 'הָשֵׁב שְׁבוּתִי' – צירוף מקובל בתפילה (למשל בסליחות ובקינות: "והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך"), שפירושו כאן – קבל את תשובתי; 'תֵּן לִי בָּעוּתִי' – תן לי את רצוני (השורש 'בעי' בארמית פירושו רצון); 'קַבֵּל צְלוֹתִי' – קבל את תפילתי ('צלותא' בארמית – תפילה); 'אִשֵּׁי עֲדָתִי' – לא רק את תפילתו שלו מבקש הדובר מן האל לקבל, אלא גם את קרבנות כל עמו ('אִשִׁים' הוא כינוי לקרבנות, על שם האש האוכלת אותם. ראו ויקרא א, ט) – כלשון ברכת 'רצה' בתפילת העמידה: "ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון".
    • כּוֹסִי מְנָתִי דִּינִי וְדָתִי זֹאת נַחֲלָתִי עַל אַדְמָתִי – הדובר ממשיך בתחנוניו, ויש לקרוא בצירוף הטור הקודם: 'קַבֵּל... כּוֹסִי מְנָתִי' – כלומר, קבל את גורלי, חלקי ומקומי לפניך; הצירוף בנוי על לשון תחינת משורר התהלים (טז, ה): ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי. ובהמשך לכך: 'דִּינִי וְדָתִי', כלומר, קבל – והטב – את דיני ומשפטי ('הצירוף 'דת ודין' מבוסס אף הוא על לשון המקרא – ראו אסתר א, יג – ומשם גם פירושו: 'משפט'). 'זֹאת נַחֲלָתִי עַל אַדְמָתִי' – כלומר, נחלתו של הדובר בעולמו היא עצם הסיכוי שהקדוש ברוך הוא ימחל לו על פשעיו; במילים אחרות, הדובר מביע את התחושה שאין לו מקום בעולם מבלי מחילה. הלשון נשענת על לשון ישעיהו (נד, יז): זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'.
    • אַל יָשׁוּב הַדַּךְ נֶחְפָּר וְנִכְלָם – הדובר, המכנה כאן עצמו 'הַדַּךְ', מסכם תפילתו בבקשה שלא ייאלץ לשוב לאחוריו בבושת פנים ('נֶחְפָּר וְנִכְלָם' – על פי ישעיהו כד, כג: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם), כלומר – שלא ייאלץ לשוב מבלי שתפילתו נתקבלה.
    • רָם הוּא וְנַעֲלָה עַל כָּל תְּהִלָּה – לאחר שהשלים את עיקר תפילתו, חוזר הדובר לסדר את שבחיו של האל לפניו; הוא מתארו כגבוה ('רָם הוּא') ונישא מעל כל תהילה שתיאמר לפניו ('וְנַעֲלָה עַל כָּל תְּהִלָּה'). התיאור נשען על דברי ישעיהו (נז, טו): כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.
    • סִבָּה וְעִלָּה עַל כָּל הָעִלָּה – הפייטן חוזר על שאמר כבר קודם, ביחס להיות הקדוש ברוך הוא המקור והגורם לכל הנמצא והמצוי בעולם (וראו דברינו בפירוש הצירוף 'עִלַּת הָעִלָּה' קודם לכן).
    • נֶפֶשׁ אֲצוּלָה תּוֹךְ גַּן שְׁתוּלָה שֵׂכֶל מְעֻלָּה אֲצִילֵי סְגֻלָּה – לשון הטור עמומה מעט, ומבוססת כנראה על השקפה פילוסופית מסוימת שקשה לזהותה במדויק מתוך השיר. נראה כי לאחר שחזר על תהילת האל, חוזר הפייטן לבקש רחמים על האדם, שנפשו נאצלה (נמשכה ונתהוותה, כפירוש השורש א.צ.ל בפילוסופיה הימי-ביניימית) מן האל, ונִטעה בגן עדן ('תּוֹךְ גַּן שְׁתוּלָה'), ושכלו הושם בגופם של בני האדם שנבחרו על ידי האל ('אֲצִילֵי סְגֻלָּה'. וראו רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק עב). הבקשה עצמה מבוארת רק בטור הבא.
    • יִמָּתֵק הַמַּר מִמַּהֲלָלָם – הטור נמשך אל הטור הקודם, ומבטא את הבקשה שמבקש הדובר על אותן נפשות ושכלים – כלומר, על בני האדם; את הבקשה ניתן להבין בשתי דרכים עיקריות: הראשונה – בזכות השבח שהם נושאים לאל ('מִמַּהֲלָלָם' – על פי משלי כז, כא), ימתק גזר דינם המר. השנייה – אם בתפילתם יש ביטויי מרירות כלפי האל, מבקש הדובר ללמד סנגוריה עליהם ומייחל כי מרירות זו תהפוך למתוקה; זאת, על רקע וכנגד ביקורתו של ישעיהו הנביא על ישראל (ה, כ): הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (על פי פירושו של רש"י שם: "ומתוק למר - עבודת הקב"ה המתוקה אומרים מרה היא").
    • בְּנֵה בְּשֵׁם טוֹב יִתְעַלֶּה הָאֵל כְּגַן רָטוֹב בִּנְיַן אֲרִיאֵל – בחתימת שירו מבקש הפייטן מהקדוש ברוך הוא ('בְּשֵׁם טוֹב יִתְעַלֶּה הָאֵל') שיקים מחדש את בית המקדש, המכונה כאן 'בִּנְיַן אֲרִיאֵל', על פי ישעיהו (כט, א): הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ. 'כְּגַן רָטוֹב' – ביטוי מליצי הרומז לשפע ולרעננות שמבקש הדובר מן האל להשפיע על המקדש. מקור הביטוי כנראה בזוהר (זוהר חדש – תיקונים, כרך ב, סה ע"א): "והיית כגן רטוב", מליצה הנשענת על דברי ישעיהו (נח, יא): וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו.
    • הִקְרִיב אֲחִיטוֹב קָרְבָּן לְבֵית אֵל וּבָחַר בַּטּוֹב עִמָּנוּ אֵל – הקמת המקדש תאפשר את השבת עבודת הקרבנות; 'אֲחִיטוֹב' הוא שמו של כהן שנזכר במקרא (שמואל א, כב, יא – ועוד). קשה לדעת אם הפייטן בחר להזכיר כהן זה דווקא בשל צורכי החריזה, או שמא מסיבה סמלית כלשהי שלא נתבארה. בסיום תפילתו מבטא הדובר ייחול כללי לכך שהקדוש ברוך הוא יתנהל בטוב עם ישראל ('וּבָחַר בַּטּוֹב עִמָּנוּ אֵל').
    • רֵיחוֹ לֹא נָמַר עָמַד לְעוֹלָם – הטור עמום מעט. ואפשר שכוונתו היא שהתנהלותו הטובה של הקדוש ברוך הוא עם ישראל, תגרום לכך שהריח בבית המקדש לא יבאיש, אלא יהיה ריח ניחוח לרצון לפני האל. הביטוי הוא פרפראזה על דברי ירמיהו ביחס למואב (מח, י): וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר, שפירושו – וריחו לא הוחלף ולא השתנה. יתכן אף שהפייטן רומז בכך לאחד מעשרה ניסים שנתקיימו על פי המשנה במקדש (אבות ה, ה): "לא הסריח בשר הקדש מעולם". הבקשה על המקדש משקפת לפיכך בקשה על חידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו.


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?