מבוא לתפילת ערבית

ערבית לחול – מילים וביצועים

התפילה השלישית והאחרונה ביום היא תפילת ערבית הנאמרת בצאת הכוכבים.

נחלקו חכמים האם התפילות היומיות נתקנו בידי האבות; שחרית – אברהם, מנחה –יצחק וערבית – יעקב. או שמא התפילות נתקנו כנגד קורבן התמיד שהוקרב פעמיים בכל יום, בבוקר עם הנץ החמה, ואחר הצהריים, לקראת שקיעתה. הרמב"ם והטור ועוד ראשונים הבינו שהלכה היא כדעת האומרים שהתפילות נתקנו כנגד קורבנות התמיד, ולפיכך מעמדה של תפילת ערבית שונה.

במשנה בברכות (פרק ד משנה א) נאמר:

תפילת השחר, עד חצות; רבי יהודה אומר, עד ארבע שעות. תפילת המנחה, עד הערב; רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה. תפילת הערב, אין לה קבע.

"אין לה קבע" – דהיינו, בניגוד לתפילת שחרית ומנחה שמעת תקנתן נקבע כי הן תפילות חובה שיש להתפלל בכל יום, בפרק זמן מסוים, תפילת ערבית לא נתקנה כנגד קורבן מסוים (אלא כנגד חלקי הקורבן שהולכים ומתאכלים על גבי המזבח במשך כל הלילה) וגם לאחר שתוקנה תפילת ערבית לא קבעו לה חכמים פרק זמן מצומצם אלא זמנה כל הלילה.

אולם, למרות כל האמור לעייל, דבר מעניין קרה עם תפילת ערבית – אף על פי שלא נתקנה כחובה – הציבור קיבל על עצמו תפילה זו כתפילת חובה, וכלשונו של הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תפילה פ"א ה"ו):

ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה; ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה.

סיפור מעניין הקשור בתפילת ערבית היא מחלוקתו החריפה של רבן גמליאל עם רבי יהושע. הסיפור מובא בתלמוד הבבלי מסכת ברכות כז ע"ב. רבן גמליאל הסבור כי תפילת ערבית חובה התרעם על רבי יהושע שהורה כי היא רשות וציער אותו, מעשה זה הצטרף לעוד מעשים תקיפים מדי של רבן גמליאל, שבעקבותיהם החליטו חכמים להעבירו מנשיאותו.

תפילת ערבית סמוכה לקריאת שמע של הלילה, והן נאמרות יחדיו כמו תפילת שחרית וקריאת שמע שלה. התפילה פותחת בשני פסוקי רחמים "והוא רחום" ו"ה' הושיעה" והטעם שנתנו לכך הוא שהתפילות נתקנו כנגד הקורבנות שהיו מכפרים על העם, אבל תפילת ערבית לא נתקנה כנגד קורבן, ולכן מקדימים לה פסוקי רחמים. המתפלל ממשיך בקריאת שמע וברכותיה. בערבית ישנן ארבע ברכות – שתיים לפני קריאת שמע: "המעריב ערבים" ו"אהבת עולם" ושתיים לאחריה: "אמת ואמונה" ו"השכיבנו" (משנה ברכות א, ד). בתקופת הגאונים או אפילו כבר בזמנם של הסבוראים (חכמי ישיבות בבל שפעלו בסביבות המאה השישית, אחרי האמוראים ולפני הגאונים), תוקנה ברכה נוספת הנקראת "יראו עינינו" או "המולך בכבודו" על שם חתימתה. היא מכילה אוסף של שמונה עשר פסוקי גאולה, בקשה וברכה בסופה. ברכה זו עוררה פולמוס, שכן המשנה מלמדת שיש רק ארבע ברכות ולא חמש. לפיכך יש מהראשונים שביטלו את אמירתה, אחרים קבעו של לחתום בברכה בברכת השכיבנו אלא רק בסוף: "המולך בכבודו" ויש שאמרו אותה כברכה חמישית וכתבו שהיא בעצם המשך והארכה של ברכת "השכיבנו": "גאולה אריכתא". מכל מקום, כיום אמירתה בדרך של קבע נהוגה רק בקהילות בחוץ לארץ ולא בכולן, ויש מיוצאי צפון אפריקה בישראל המוסיפים אותה במוצאי שבתות וימים טובים.