• הָאֵל, הָעִירָה וּרְאֵה צַר עַל עַם שָׁפָל יִגְאֶה –המשורר מבקש מהאל להתעורר כביכול ולהביט על השפלתו של עם ישראל בידי אויביו. • פּוֹרֵץ גֶּדֶר חֶדֶר – האויב פורץ וחודר לביתו של עם ישראל. • עֵדֶר הַנִּלְאֶה, נָע בַּמִּדְבָּר – עם ישראל משול לעדר צאן הנודד במדבר הגלות, עייף ומדוכא בצרות. הביטוי נע במדבר מבוסס על הפסוק 'וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר' (במדבר לב, יג(. • נִשְׁבָּר בַּבַּר אֵין רוֹאֶה – רומז לפסוק בשמות כב, ט: 'כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה... וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר... אֵין רֹאֶה'. וכאן הכוונה שכביכול אין מי שמשגיח עליו. בַּר הוא כינוי לשדה פתוח; הוא נזכר באיוב (לט, ד) ורגיל בארמית. • צָעִיר חוֹזֶה מַדּוּחַ, וּבְשֵׁם קָדְשָׁךְ בָּטוּחַ – המשורר רואה בצרות הגלות אבל מוסיף לבטוח בה' שיושיעו. המילה מַדּוּחַ קשורה לדחייה ולנידחוּת. חוֹזֶה מַדּוּחַ הוא ביטוי המיוסד על הפסוק באיכה ב, יד: 'וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים'; פסוק אחר המשמש לרקע הטור הוא בתהלים לג, כא: 'כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ'. • אֵל חַי! כַּמָּה שַׁמָּה לָמָּה יָנוּחַ, גַּם יִתְעַדַּן חֶמְדָּן וּמְדָן עִם שׁוּחַ – המשורר פונה בקובלנה לה' ושואל עד מתי ישבו אויבי ישראל לבטח. שַמָּה, חֶמְדָּן, מְדָן ושׁוּחַ הם עמים מבני עשו וישמעאל הנזכרים בבראשית (כה, ב; לו). • יוֹנָה! כִּי בִי תּוֹחַלְתֵּךְ – ה' פונה במענה לעם ישראל המשולים ליונה (ראו למשל בבלי ברכות נג עמוד ב) ומעודד אותה – שימי תקוותך בי! • רָאִיתִי בִּשְׁבִי שִׁבְתֵּךְ – מכיר אני ויודע עיכובך בשבי ובגלות. זוהי ראייה שיש בה הזדהות, על דרך הראייה שראה ה' את סבל עמו במצרים: 'וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו' (שמות ג, ז). • גָּאוֹן נִפְשִׁי חָפְשִׁי – עת תצאי לחפשי, נוחי והירגעי בגאון, ולא בשפלות. • וּנְשִׁי צוֹק עִתֵּךְ – שכחי את הצרות שהיו מנת חלקך. צוֹק עִתֵּךְ – לחץ הזמן, והוא ביטוי המזדמן בדניאל ט, כה: 'וּבְצוֹק הָעִתִּים'. • חַכִּי, בִּתִּי, עִתִּי – המשיכי לייחל ולצפות לעֵת שלי, כלומר ליום גאולתי. רעיון דומה מובע בפסוק בצפניה ג, ח: 'לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' לְיוֹם קוּמִי לְעַד'. • אִתִּי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ – אשלם לך את גמולך, כלומר אביא עלייך את סופֵך הטוב. • נוֹסְעָה יוֹנָתָךְ חוֹנָה – כביכול משיבה היונה לה': אין לי מנוחה, נעה אני ונדה, כמו בני ישראל במדבר שנאמר עליהם 'וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ' (במדבר לג). • בִּכְפוֹר וּבְקֶרַח לָנָה, גַּם בַּחֹרֶב – סובלת מִקור ומחום, כמשל לפגעי הזמן. רמז מהדהדים כאן דברי יעקב ללבן (בראשית לא, מ): 'הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי'. • עוֹרֵב אוֹרֵב לַיּוֹנָה – העורב הוא משל לאויבי ישראל המבקשים את רעתם. העורב והיונה הם משל לניגוד בין צדדים על פי סיפור תיבת נח (בראשית ח). • לִבָּהּ שׁוֹאֵל מֵאֵל: גּוֹאֵל יָבוֹא נָא! – משאלת הלב של ישראל היא ביאת הגואל. • רֹאשׁ יִשְׂאוּ בָּנִים דּוֹרְשַׁי – המשורר מייחל ליום שבו ילכו ישראל בגאון. רֹאשׁ יִשְׂאוּ הוא ביטוי לרוממות ולגדולה, כפי שעולה מפסוקים כגון 'וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ' (תהלים פג, ג); דּוֹרְשַׁי הוא כינוי לעם ישראל, המבקשים קרבת ה', והוא מבוסס על הפסוק בתהילים ט, יא: 'כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'. • יוֹבִילוּ מְלָכִים שַׁי – שיבוץ הפסוק בתהלים סח, ל, המייחל ליום שבו מלכי ישראל יעלו לבית ה' בזבחי תודה. • צֹאנִי אֶקְנֶה – לא יהיו עוד קנויים לעבדים לאויביהם, אלא אשוב אני להיות להם לרועה ולמנהיג. • אֶפְנֶה אֶבְנֶה מִקְדָּשַׁי – אשים סוף להסתר הפנים הגורם לצרות הגלות, ואשים פני לבניין המקדש. • אֶהְיֶה דּוֹרֵשׁ שֹׁרֶשׁ יוֹרֵשׁ בֶּן יִשַׁי – אבקש וארצה בהתגלות משיח בן דוד, שהוא נצר לישי. לשון הטור בנויה על הפסוק בישעיהו יא, א: 'וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה'. • וּבְנֵה מִקְדָּשׁ וּמִגְדַּל צִיּוֹן – כלומר בית המקדש וירושלים, על פי הפסוק בתהלים מח, יג: 'סֹבּוּ צִיּוֹן... סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ'. • וּכְבוֹד צַר יִדַּל – יושפל כבודו של האויב, ויש כאן בקשה הפוכה לנבואה הנזכרת בישעיהו יז, ד: 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב'. • אוֹתָהּ הָשֵׁב, אֵשֵׁב – השב את היונה למקומה ותשב בו לבטח. • יֵשֵׁב שֶׂה נִבְדָּל תּוֹךְ אוּלַמָּךְ עִמָּךְ – השה הנידח והגולה, כמשל לעם ישראל, ישב בבית המקדש בלִוויית השכינה. האוּלָם הוא חלק עיקרי בבניין המקדש, והפך לכינוי פיוטי למקדש כולו. • וּשְׁמָךְ יִתְגַּדַּל – על שם הפתיחה לקדיש: 'יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא'.
|