הפטרת בא במנהג ג'רבה: משא מצרים / ג'רבה / בנימין חדאד
ספרדים צפון אפריקה - ג'רבה
להאזנה|
שמואל ב ו, א–יט: וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'. וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי. וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ. וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים. וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת. וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ. |
|
הפטרת שמיני מתחילה בראשית פרק ו בספר שמואל ב, ואורכה משתנה בין המסורות השונות. ההפטרה פותחת בסיפור החזרת הארון ביוזמת דוד מקריית יערים – שם שהה במשך כעשרים שנה, בביתו של אבינדב. הארון הושם שם לאחר שנשבה בידי הפלשתים במלחמה ושוחרר מידם בשל עונשים שקיבלו משמיים כששבו אותו. בניו של אבינדב, שאצלו היה הארון, נושאים את הארון בעגלה (ולא במוט על הכתפיים, כמצווה בתורה). האווירה שמחה מאוד, מלאה עליצות וצלילים רבים של כלי נגינה. במקום הנקרא גורן נכון הארון כמעט נופל מהבקר, ועוזא בן אבינדב מושיט את ידו כדי למנוע את הנפילה. עוזא נענש ונהרג, ודוד מתעצב. המקום נקרא "פרץ עוזה" של שם המעשה. בשל האבל, הארון מוצב בביתו של בית עובד אדום הגתי למשך שלושה חדשים, והוא מתברך. כשנודע הדבר לדוד, הוא מחליט להעלות את הארון לעיר דוד בשמחה רבה, כשהוא חגור אפוד בד. בשונה ממגוון הצלילים ומהשחוק, בהעלאה הזו שולטים התרועה וקול השופר. על פי התיאור המקביל בספר דברי הימים, אז נישא הארון על כתף הכהנים, כנדרש. מיכל, אשת דוד, רואה אותו רוקד לפני הארון, ובזה להתנהגות כזו, שבעיניה איננה מתאימה. הארון מוצב באוהל ייעודי, דוד מחלק לכל הנוכחים מזון ומברך אותם, וכולם מתפזרים לביתם. כאן, בפסוק יז, מסתיימת ההפטרה במנהג הספרדים. מיכל נוזפת בדוד בשל הריקודים, והוא מתנגד לדבריה ומביע בתוקף את נכונותו לשמוח לפני ה'. עד יום מותה אין למיכל ילד. אצל התימנים ההפטרה מסתיימת בשיחה בין נתן הנביא למלך דוד, שבה נתן עונה לדוד, המהרהר על היעדר בית לארון הברית – כי יעשה מה שבלבבו וכי האל עמו. במסורת האשכנזית נוספת התגלות האל לנתן, שבה נאמר לו שלא דוד יבנה לו בית, אלא בנו, מה שהופך את ההפטרה לארוכה ורווית נושאים. הנימוק המפורסם לכך ששלמה הוא שבנה את בית המקדש – שפיכת הדם בידי דוד – איננו מופיע כאן. נראה כי בדברים עצמם מופיעה השאיפה למצב ביטחוני טוב יותר ולהקמת שושלת – בית – לדוד עצמו. הקשר בין הפרשה להפטרה מתבקש: התנהלות לא ראויה בתנאים של קדושה וברגעי שמחה (חנוכת המשכן, החזרת הארון) שהביאה למות החוטאים. בפרשה אלו נדב ואביהוא, וכאן מדובר בעוזה (אחיו אחיוֹ, לעומתו, מוזכר כמי ש"הולך לפני הארון"). בשתי הפרשות ניכר גם הלקח – ציווי על התנהגות ראויה במשכן לצד התנהלות שונה של עם ישראל בתהלוכת נשיאת הארון (דבר הבא לידי ביטוי בכלי נגינה ובאופן הנשיאה). הריקוד, שנשאר, למדת שהבעיה לא הייתה בעצם השמחה, אלא בזילות מסוימת שהייתה כלפי הארון במעמד זה. הסיום התימני של ההפטרה עלול להטעות, שכן בהמשך נתן חוזר בו מהתמיכה שנתן לתכניות דוד. אולם הוא סוגר סיפור שמתחיל בזלזול בכבוד הארון ומסתיים בהרהור על כבודו והרצון לתקן. הסיום האשכנזי, העוסק בהחלטת האל כי דוד לא יבנה את בית המקדש אלא שלמה, מעורר שאלות על הקשר בין שני הסיפורים. על כל פנים, דומה כי הנושא המרכזי בהפטרה הוא היחס הנכון לנסיבות קדושות ותגובת האל לכך. |
| כותר |
הפטרת שמיני במנהג הספרדים: ויוסף עוד דוד / ג'רבה / בנימין חדאד |
|---|---|
| מסורת |
ספרדים צפון אפריקה - ג'רבה |
| לחן ממסורת |
הפטרת שמיני במנהג הספרדים: ויוסף עוד דוד / ג'רבה |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרת שמיני מתחילה בראשית פרק ו בספר שמואל ב, ואורכה משתנה בין המסורות השונות.
ההפטרה פותחת בסיפור החזרת הארון ביוזמת דוד מקריית יערים - שם שהה במשך כעשרים שנה, בביתו של אבינדב. הארון הושם שם לאחר שנשבה בידי הפלשתים במלחמה ושוחרר מידם בשל עונשים שקיבלו משמיים כששבו אותו. בניו של אבינדב, שאצלו היה הארון, נושאים את הארון בעגלה (ולא במוט על הכתפיים, כמצווה בתורה). האווירה שמחה מאוד, מלאה עליצות וצלילים רבים של כלי נגינה.
במקום הנקרא גורן נכון הארון כמעט נופל מהבקר, ועוזא בן אבינדב מושיט את ידו כדי למנוע את הנפילה. עוזא נענש ונהרג, ודוד מתעצב. המקום נקרא "פרץ עוזה" של שם המעשה. בשל האבל, הארון מוצב בביתו של בית עובד אדום הגתי למשך שלושה חדשים, והוא מתברך. כשנודע הדבר לדוד, הוא מחליט להעלות את הארון לעיר דוד בשמחה רבה, כשהוא חגור אפוד בד. בשונה ממגוון הצלילים ומהשחוק, בהעלאה הזו שולטים התרועה וקול השופר. על פי התיאור המקביל בספר דברי הימים, אז נישא הארון על כתף הכהנים, כנדרש.
מיכל, אשת דוד, רואה אותו רוקד לפני הארון, ובזה להתנהגות כזו, שבעיניה איננה מתאימה. הארון מוצב באוהל ייעודי, דוד מחלק לכל הנוכחים מזון ומברך אותם, וכולם מתפזרים לביתם. כאן, בפסוק יז, מסתיימת ההפטרה במנהג הספרדים.
מיכל נוזפת בדוד בשל הריקודים, והוא מתנגד לדבריה ומביע בתוקף את נכונותו לשמוח לפני ה'. עד יום מותה אין למיכל ילד.
אצל התימנים ההפטרה מסתיימת בשיחה בין נתן הנביא למלך דוד, שבה נתן עונה לדוד, המהרהר על היעדר בית לארון הברית - כי יעשה מה שבלבבו וכי האל עמו. במסורת האשכנזית נוספת התגלות האל לנתן, שבה נאמר לו שלא דוד יבנה לו בית, אלא בנו, מה שהופך את ההפטרה לארוכה ורווית נושאים. הנימוק המפורסם לכך ששלמה הוא שבנה את בית המקדש - שפיכת הדם בידי דוד - איננו מופיע כאן. נראה כי בדברים עצמם מופיעה השאיפה למצב ביטחוני טוב יותר ולהקמת שושלת - בית - לדוד עצמו.
הקשר בין הפרשה להפטרה מתבקש: התנהלות לא ראויה בתנאים של קדושה וברגעי שמחה (חנוכת המשכן, החזרת הארון) שהביאה למות החוטאים. בפרשה אלו נדב ואביהוא, וכאן מדובר בעוזה (אחיו אחיוֹ, לעומתו, מוזכר כמי ש"הולך לפני הארון"). בשתי הפרשות ניכר גם הלקח - ציווי על התנהגות ראויה במשכן לצד התנהלות שונה של עם ישראל בתהלוכת נשיאת הארון (דבר הבא לידי ביטוי בכלי נגינה ובאופן הנשיאה). הריקוד, שנשאר, למדת שהבעיה לא הייתה בעצם השמחה, אלא בזילות מסוימת שהייתה כלפי הארון במעמד זה.
הסיום התימני של ההפטרה עלול להטעות, שכן בהמשך נתן חוזר בו מהתמיכה שנתן לתכניות דוד. אולם הוא סוגר סיפור שמתחיל בזלזול בכבוד הארון ומסתיים בהרהור על כבודו והרצון לתקן. הסיום האשכנזי, העוסק בהחלטת האל כי דוד לא יבנה את בית המקדש אלא שלמה, מעורר שאלות על הקשר בין שני הסיפורים. על כל פנים, דומה כי הנושא המרכזי בהפטרה הוא היחס הנכון לנסיבות קדושות ותגובת האל לכך.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
