אמירת מזמורי התהלים
מזמורי התהלים נאמרו כבר בזמן המקדש, ועדות לכך אנו מוצאים בכמה מקומות בספרות חז"ל, למשל במשנה האחרונה של מסכת תמיד (שמתארת את סדרי העבודה בבית המקדש) המפרטת את "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש" בכל יום ובדברים הבאים מתוך המשנה במסכת ערכין שמתארים את הרכב הכלים, מספר הלויים ומקום עמידתם בבית המקדש:
אין פוחתין משתי חצוצרות, ומוסיפין עד לעולם. אין פוחתין מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. והצלצל לבד: אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם. אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה.[...]
(משנה מסכת ערכין פרק ב, ה–ו).
מלבד האמירה והשירה הטקסית בבית המקדש, אמירת התהלים הפכה לנפוצה יותר ויותר במסגרת תפילת הקבע – ר' יוחנן סבר ששיר של יום לא היה תלוי רק בהקרבת הקרבנות (כעולה מן הסוגיה בתלמוד ירושלמי תענית ד, ה, ולאחר מכן במחזור ויטרי, עמ' 712) – מזמורי התהלים נכנסו אל תפילות החול שנאמרות בכל יום (בפסוקי דזמרה, במזמור "אשרי יושבי ביתך" שבקדושה דסדרא ובמנחה, במזמור שיר של יום ועוד), אל תפילות השבת (בקבלת השבת, בפרק "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" שנאמר בסוף תפילת הערבית, בחטיבת פסוקי דזמרה הנרחבת שבשחרית של שבת וכן "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" שנוסף לפני ברכת המזון), ואל התפילות המיוחדות: הם הבסיס של ההלל שנאמר בראשי חודשים ובמועדים, "ברכי נפשי" נאמר בתפילת ראש חודש, המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" נאמר בחודש אלול ועד להושענא רבה, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" נאמר בעשרת ימי תשובה, "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" נאמר בלילי ראש השנה ויום כיפור ו"למנצח לבני קורח מזמור כל העמים תקעו כף" לפני תקיעות השופר. פרקי תהלים שונים הותאמו לשבתות השנה על פי פרשות השבוע ולמועדים וכן לאירועים שונים (עצירת גשמים, ברית, חתונה, לוויה ועוד). בנוסף, מזמורי תהלים נכנסו אל מסורת שירת הבקשות או הולחנו וקיבלו מעמד דומה לזה של פיוטים וזמירות שבת.
יחד עם האמירה הקבועה והציבורית, אמירת תהלים פרטית ואישית הפכה לשכיחה יותר ויותר – כחלק משגרה של אמירת תהלים וקריאת הספר כולו (בימות השבוע, בשבתות), וכחלק מתפילה ספונטנית שאינה קבועה או בעתות צרה, לפי נטיית נפשו של המתפלל.
למזמורי התהלים יוחסו סגולות לתפילה, לרפואה ולהצלה, אם באמירה בציבור ואם באמירה פרטית, אם בקריאת הספר כולו ואם באמירת פרקים מסוימים ממין העניין או כדי לעורר את הנפש לבקשה ולתפילה.
כפי שכתב הרב עובדיה יוסף:
ובאמת שכבר נודעת החשיבות הגדולה והמועילה בקריאת מזמורי תהלים, ואמרו, כל האומר תהלים בכל יום הרי זה כאילו קיים את כל התורה כולה [...] וכל האומר תהלים בכל יום זוכה להיות תחת כסא הכבוד. 'וציצית על כנפי בגדיהם', סופי תיבות: תלים, כי היא מצוה מן המובחר בהשכמה להתעטף בציצית וללמוד תהלים. וכתב השל"ה הקדוש, מי שנפשו חשקה לידבק בו יתברך שמו ובשבחיו, ידבק ללמוד בספר תהלים. ועיין בגמרא (ברכות נז ב) 'הרואה ספר תהלים בחלום יצפה לחסידות'. ולכן יש לומר את פרקי התהלים בנחת ובשירה ובזמרה ובכוונת הלב.
(ילקוט יוסף, השכמת הבוקר – הערות, סימן א)
כך נוצרו מנהגים שונים של אמירת תהלים: קריאה אישית בעתות צרה או תפילה; אמירה משותפת ציבורית וקהילתית – ישנן עדות שבהן נהוג שהקהל קורא יחד את ספר התהלים כולו בתפילת שחרית של שבת, באחרות מקובלת אמירה של פרקי תהלים מסוימים פסוק־פסוק במענה של חזן וקהל בזמן תפילה על חולים או צרות, יש שנוהגים לומר פרקי תהלים לפי אותיות שם הנפטר או הנפטרת באזכרה. ישנם הנוהגים קביעות באמירת התהלים: יש שנהגו לקרוא בכל יום את חלק התהלים של אותו היום, או את הספר כולו, פעם אחת או פעמיים, ואפילו נוצרו חבורות של אומרי תהלים שכאלו (כמו שניתן לראות בשם המשפחה האשכנזי "תהלים זאגער" – אומר/ת תהלים) – מנהג שרווח הן בקרב גברים והן בקרב נשים.
נדמה שההיקף המלא של פרקי התהלים הנאמרים בהקשרים השונים הוא כמאה ושלושים מזמורים, ואפילו בספירה מצומצמת, הכוללת רק את הפרקים שנאמרים בתפילות הקבע, יימצאו כתשעים מזמורים שהם כמעט שלושה מחמשת חלקי הספר.