קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

אמנות השיר: אז בחטאינו חרב מקדש
אתר הפיוט והתפילה

אמנות השיר: אז בחטאינו חרב מקדש

איתי מרינברג

המבנה, המשקל והחריזה בפיוט "אז בחטאינו חרב מקדש".

אז בחטאינו – מילים וביצועים

סימן:
אקרוסטיכון אל"ף־בי"ת.
חריזה:
ללא חריזה.

מבנה:
הקינה "אז בחטאינו" היא מן הקדומות שבקינות תשעה באב הנאמרות בימינו. מחברה לא נודע אמנם, אך יש בה סממנים שונים המעידים על קדמות רבה.[1] מבנה הקינה פשוט מאוד: היא כוללת עשרים ושניים "דו־טורים" ( = שורה כפולה, ששני חלקיה משלימים זה את זה למשפט אחד)  הפותחים כל אחד באחת מאותיות האל"ף־בי"ת לפי סדרן – כתבניתה של מגילת איכה המקראית, הקדומה שבקינות; אין בה לא חריזה ולא משקל. הקינה מתארת בחריפות ובכאב תחושת אבדן מקיפה וחובקת כול; הצער אוחז בה לא רק את ישראל שבזמן הזה, אלא אף את אבות האומה מן העבר, את השבטים, את התורה, ואת היקום כולו, המיוצג במזלות ובגרמי השמיים. תיאורם של המזלות זוכה בקינה זו לפיתוח מיוחד, החושף משהו מעולמו של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום; עבורנו זו היא הזדמנות לבחון מאפיין יסודי של לשון הפיוט, ולמעשה של לשון השירה באשר היא.

פיוטי מזלות היו ככל הנראה סוגה שירית נפוצה בפיוט הארץ־ישראלי הקדום. הם שימשו בעיקר בהזדמנויות הקשורות בחישובי תקופה ולוח, ורווחות בהן התייחסויות לעונות השנה ולעיבורה. כך, מסורת הפיוט והממצא הארכיאולוגי מגלים תמונה דומה למדי של עולם בית הכנסת הארץ־ישראלי הקדום: גרמי השמים היו חלק טבעי ואינטגראלי מן האקלים התרבותי של בית הכנסת, בפסיפסים המעוטרים,[2] כמו גם בטקסטים המושרים. אלא שהקינה שלפנינו חורגת מן השימוש המקובל במזלות כמציינים את תקופות השנה; הפייטן האנונימי שחִבְּרהּ מנתק את המזלות מהקשרם המקורי, ומדגיש דווקא את דימויַם הריאלי, כאמצעי לתיאור ציורי של האבל הקוסמי. כל מזל מקונן באופן ההולם את שמו ודימויו, כבדוגמאות שלהלן: 

טָלֶה רִאשׁוֹן צוֹעֵק בְּמַר נֶפֶשׁ
עַל כִּי כְבָשָׂיו לַטֶּבַח הוּבָלוּ 

כּוֹכַב תְּאוֹמִים חָלָה מִכַּעַס
כִּי דַּם אַחִים נִשְׁפַּךְ כַּמָּיִם 

סִבֵּב מֹאזְנַיִם וּבִקֵּשׁ תְּחִנָּה
כִּי נִכְרַע לָנוּ כַּף מָוֶת מֵחַיִּים

צָרַח דְּלִי כִּי צָפוּ מַיִם עַל רֹאשֵׁנוּ
וּמִדְּלִי מָלֵא חִכֵּנוּ יָבֵשׁ 

רָגַז וּפָחַד מַזָּל דָּגִים
כִּי כַדָּגִים נֶאֱחַזְנוּ בִּמְצוּדָה רָעָה

השימוש הציורי בדימויַם הריאלי של המזלות, כמוהו כתיאורם החי בפסיפס צבעוני: כך, בדוגמאות שלעיל, מזל טלה צועק על כבשיו (=ישראל) שהובלו לטבח; מזל תאומים כועס על שנשפך דמם של אחים ואחיות; מזל מאזניים מבקש רחמים בעקבות הכרעת כף המאזנים למוותולא לחיים; מזל דלי צורח על צמאונם של ישראל המייחלים למים, ומדמה את אסונם לטביעה במים רבים; ומזל דגים רוגז על לכידת ישראל כדגים במצודה (=רשת לתפיסת דגים). ואף שאר המזלות מבכים את החורבן, מזל מזל ועניינו.[3] 

בדומה למקובל בספרות המדרש, גם הפיוט מקדיש תשומת לב רבה לחומרי הלשון שבהם הוא משתמש; כל מילה מכילה בתוכה לא רק את משמעותה הישירה והפשוטה, אלא מהווה כעין תיבת תהודה לעושר רב של משמעויות הגלומות בה, על פני השטח ומתחתיו. בתכונה זו של לשון הפיוט משתמש הפייטן בקינה שלפנינו: שמות המזלות אינם מציינים רק את שמותיהן של תקופות השנה ומערכות הכוכבים הממונות עליהן, אלא מכילים בתוכם מטען נוסף – ציורם הריאלי של המזלות השונים, והקונוטאציות הנלוות להם.[4] 

התקת המזלות מן ההקשר של ציון תקופות השנה לא רק ממקמת אותם בהקשר חדש ומפתיע, אלא גם תורמת לתיאור חי וממשי של ביטויי האבל; קינתם של גרמי השמים יוצאת מגדר מטאפורה שחוקה, והופכת לציור מוחשי ורב־רושם. ציור זה מעצים את חוויית החורבן של מתפללי בית הכנסת המקוננים, ומשתף יחד עימם כביכול את היקום כולו.

[1]  על ניסיונות שונים לזיהוי מחברה וזמנו, ראו אצל יוסף יהלום, פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק, תל־אביב 1999, עמ' 22–24. דיוננו להלן מתבסס בחלקו על ספרו זה של יהלום (והשוו: דניאל גולדשמידט, סדר הקינות לתשעה באב – כמנהג פולין וקהילות האשכנזים בארץ ישראל, ירושלים תשל"ז, עמ' יא).
[2]  כדוגמת אלה שנמצאו בבתי הכנסת בציפורי, בבית אלפא ובמקומות נוספים.
[3]  יהלום מציין כי המזלות שימשו גם בפיוט הספרדי המאוחר יותר, אך בשל תמורות באמונת ישראל הם הלכו והתרוקנו מתוכן חי וממשי.
[4]  יהלום, עמ' 158. במחקר המודרני מקובל לראות בכך מאפיין כללי של לשון השירה, המכונה בעקבות עבודתו של הבלשן הצ'כי רומן יאקובסון, "הפונקציה הפואטית של הלשון". יאקובסון הראה כי כל שימוש אנושי בלשון מבליט היבטים שונים שלה – הלשון כמלמדת על מציאות חיצונית לה, הלשון כאמצעי לבקשה וציווי, ועוד; אחד ההיבטים – ה"פונקציות" בלשונו – הוא ההיבט של הלשון המודעת לעצמה ומפנה את תשומת הלב חזרה אליה. היבט זה מתממש בספרות בכלל, ובשירה בפרט, ומכונה, כאמור – "הפונקציה הפואטית" (ראו רומן יאקובסון, 'בלשנות ופואטיקה', בתוך: הספרות, 2, תל־אביב 1970, עמ' 274–285). במקרה שלפנינו, לשון הפיוט מעודדת כביכול את המקונן לשים לב לשפה עצמה, לעושר המשמעויות הגלום בה, ובונה כך את האווירה הכוללת של הפיוט.