פרשת פינחס

פרשת פינחס היא הפרשה השמינית בספר במדבר, ובה 168 פסוקים. היא הפרשה השנייה באורכה בתורה.

ה' מודיע למשה שפינחס, במעשהו, השיב בקנאתו את כעסו על עם ישראל ומנע את כיליונם. לכן הוא זכה לברית שלום ולברית כהונת עולם. הדמויות שהרג היו זמרי בן סלוא, נשיא שמעון וכזבי בת צור, מנשיאי מדין.

ה' מצווה את משה לצרור את המדיינים בשל מעשיהם.

לאחר המגפה מצווה ה' את משה ואלעזר למנות את העם - ראש כל עדה מגיל עשרים. הדבר מבוצע, ומשפחות השבטים ומספרם נמנים. ניכר כי בני שמעון פחתו בכ־37,000 איש וכמות בני מנשה עלתה בכ־20,000. מצוין כי בני קרח לא מתו ומוזכר עונשם של ער ואונן, בני יהודה. מוזכרת גם דמותו של צלפחד בן חפר, נין מנשה, שהיו לו חמש בנות בלבד. סה"כ נמנו 601,730 בני עשרים ומעלה.

ה' מורה כי בני ישראל יירשו את הארץ בגורל ועל פי מספר בני המשפחה.

הלויים, שלא קיבלו נחלה בישראל, נמנו בנפרד, ומספרים עשרים ושלושה אלף זכרים מבן חודש. בתיאור המפקד מוזכר עונשם של נדב ואביהו.

במפקד זה, בניהול משה ואלעזר, לא נמנה איש מאלו שנמנו בפרשת במדבר, במפקד בניהול משה ואהרן, למעט כלב ויהושע - בשל חטא המרגלים.

בנות צלפחד, מחלה, נועה, חוגלה, מלכה ותרצה, באו לפני משה ואלעזר וטענו כי מאחר שאביהן נפטר ללא בנים, אין זה צודק שלא תהיה לו נחלה ושמו ייגרע ממשפחתו. לפיכך ביקשו אחוזה בנחלת אחיו. משה שאל את ה' באשר לדינן, וה' נעתר לבקשתן. הוא הנחה את משה ללמד את בני ישראל את דיני הירושה: אם אדם מת ללא בנים, בנותיו יירשוהו, ואם הוא ערירי אחיו ירשוהו, אם הוא ללא אחים - דודיו, וכן הלאה.

ה' מורה למשה לעלות להר העברים ולראות את הארץ היעודה לפני מותו, מאחר שלא יעלה עליה בשל המעשה במי מריבת במדבר צין.

משה מבקש מה' למנות מנהיג שיוביל את העם לאחר מותו. אלהים מורה לו לקחת את יהושע, משרתו, ולסמוך עליו את ידיו. לאחר מכן עליו להעמידו לפני אלעזר הכהן והעדה ולמנותו, וכן לתת מהודו עליו. יהושע ישראל באורים ובתומים שעל אלעזר במקרה הצורך. משה עשה כן, העמיד את יהושע לפני המנהיגים וסמך את ידיו עליו.

ה' מצווה על קרבן קבוע - כבש בבוקר וכבש בערב, קרבן התמיד, בליווי נסכי סולת מנחה ויין. מכאן ואילך מוצגים המוספין לזמנים מיוחדים. בשבת יש להוסיף שני כבשים לתמיד ומנחה גדולה יותר. בראש חודש - שני פרים, איל, שבעה כבשים ומנחה ויין בכמות גדולה יותר - בעבור כל חיה. בנוסף יש להקריב שעיר עזים לחטאת.

בכל יום מימות הפסח, חג אכילת מצות, יש להקריב שני פרים, איל, שבעה כבשים, נסכים ושעיר עזים לחטאת. יומו הראשון והשביעי הם מקרא קודש. ביום הביכורים, שבועות, שבו מוקרבת מנחה חדשה (מחיטים) מוסיפים שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים, סולת מנחה ושעיר עזים לחטאת. ביום תרועה, א' בתשרי, - פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים, מנחה ושעיר עזים לחטאת - נוסף על עולת ראש חודש ועולת התמיד. ביום כיפור יש לענות את הנפש ולהקריב פר, איל, שבעה כבשים, נסכים, שעיר עזים לחטאת, את חטאת הכיפורים (המוזכרת בפרשת אמור) ואת עולת התמיד. ביום טוב של סוכות מקריבים שלושה עשר פרים, שני אילים וארבעה עשר כבשים בתוספת נסכים ושעיר עזים לחטאת. הקרבן דומה בכל יום משבעת ימי הסוכות, למעט הפחתת פר אחד בכל יום, עד להקרבת שבעה פרים בלבד ביום השביעי. ביום השמיני, עצרת, הנאסר במלאכת עבודה, יש להקריב פר, איל, שבעה כבשים ושעיר לחטאת.

אלו קרבנות החגים, מלבד שאר קרבנות הנדבה והחובה. משה הודיע כל זאת לבני ישראל.