פרשת שלח לך

פרשת שלח לך היא הפרשה הרביעית בחומש במדבר, ובה 119 פסוקים. ה' מורה למשה לשלוח מכלל השבטים אנשים שיתורו את ארץ כנען מכלל, והוא שולח ממדבר פארן 12 אנשים, ראשי העם, ובהם גם משרתו הושע בן נון (ששמו מוחלף ליהושע).

משה מנְחם להיכנס לארץ דרך הנגב ולעלות בהר. עליהם לבחון האם היא טובה או רעה, שמנה או רזה ואם יש בה עץ, את כמות האוכלוסייה ועוצמתה, והאם הערים פרוזות או מבוצרות. עליהם לקחת מפרי הארץ. באותם הימים הענבים מבכירים.

האנשים מגיעים לחברון, שבה יושבים ענקים, וכורתים אשכול ענבים, רימונים ותאנים בנחל אשכול, שנקרא על שם המעשה, ונושאים במוט. לאחר ארבעים יום הם חוזרים למדבר ומציגים למשה ואהרון את פרי הארץ. לטענתם הארץ זבת חלב ודבש, אולם העם עז, הערים בצורות, יש בה ענקים ועמים רבים - כולל עמלק. כלב, משבט יהודה, משתיקם ואומר שיצליחו לעלות ולרשת את הארץ, אולם עמיתיו טוענים שחוזקם של יושביה ימנע זאת. הם מודיעים לעם שהארץ אוכלת יושביה ותושביה אנשים גדולים, אשר מולם הרגישו המרגלים כחגבים.

העם כולו בוכה בלילה ומבקש את מותו במצרים או במדבר, ולא את נפילתו בארץ. הם מעוניינים לשוב למצרים. משה ואהרן נופלים על פניהם, ויהושע וכלב קורעים את בגדיהם ואומרים לעם שהארץ טובה מאוד, שבידי האל להביאם אליה, ושאין למרוד באל ולפחוד מיושבי הארץ. העם מבקש לרגום אותם. ה', שכבודו מתגלה באהל מועד, זועם על הספקנות ומבקש להרוג את עם ישראל וליצור עם חדש מצאצאי משה. משה אומר שאם יעשה כן, המצרים יטענו שה' המית את בני ישראל בשל חוסר יכולתו להעלותם לארץ. הוא מבקש בתחינה מהאל שיסלח לעם, כמו שסלח על חטאיהם עד כה. ה' נעתר וסולח, אולם מודיע כי כל בני הדור הזה לא יראו את הארץ, למעט כלב, שרוחו שונה ושזרעו יורישה. משה מונחה לחזור למדבר דרך ים סוף, מאחר שהכנעני והעמלקי סמוכים.

ה' מורה למשה ואהרן להודיע לבני ישראל שבשל תלונותיהם הרבות, כל אדם מגיל עשרים שנה באותו זמן ימות במדבר במשך ארבעים שנות נדודים, כנגד ארבעים הימים שבהם שהו המרגלים בארץ (מלבד כלב, כאמור, ויהושע). עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ מתים במגפה. העם מתאבל מאוד למשמע הדברים, ויש בו שמחליטים בבוקר לעלות לארץ כנען באופן עצמאי. משה מודיעם שהאל איננו עמם, שעלייתם לא תצליח, ושהעמלקי והכנעני יפגעו בהם. המעפילים לא משתכנעים, עולים, ואכן מוכים בידי אויביהם.

ה' מצווה על הנסכים - תוספת סולת הבלולה בשמן והיין לקרבנות מן החי (עולה ושלמים), שיש להביא כאשר נבוא אל "ארץ מושבותינו". דין זה חל גם על הגֵרים בארץ, שכן חוק אחד יחול על כל היושבים בה.

ה' מצווה על הפרשת חלה - כאשר עם ישראל יבוא לארץ, יש להפריש תרומה לה' בהכנת לחם.

אם בני ישראל ישגו, לא יעשו את מצוות ה' והדבר ייעלם מעיני העדה - יש להביא פר בן בקר לעולה ושעיר עזים לחטאת. הכהן יכפר בו על כל עדת ישראל והחטא ייסלח. אם אדם אחד חטא בשגגה, גם גם, יביא עז צעירה לחטאת. אם אדם חוטא בזדון, הוא נכרת מהעם כמגדף את ה'. על פי חז"ל, פסוקים אלו עוסקים בחטא עבודה זרה.

באחת השבתות נמצא איש מקושש עצים. הוא מובא למשה ואהרן ומושם במשמר לבירור עונשו. ה' אומר למשה שעל כל העם לסקול אותו מחוץ למחנה, וכך נעשה.

ה' מורה למשה להודיע לעם שישזרו חוטי ציצית משולבים בפתיל תכלת בבגדיהם. המבט בציצית יזכיר להם את כל מצוות ה' וימנע מהם לסטות מהן. כך יהיו בני ישראל קדושים לאל ויקיימו את המצוות. ה' מזכיר כי הוא האל שהוציא את בני ישראל ממצרים אל תחת חסותו.