|
פרשת צו היא הפרשת השנייה בספר ויקרא, אורכה תשעים ושבעה פסוקים, צז בגימטרייה. לעתים, בשל הדמיון לשם הפרשה, נכתב "בטעות" כי יש בה צו (96) פסוקים. לאחר שבפרשת ויקרא הציגה התורה את סוגי הקרבנות השונים ואת העבודות השונות הנעשות בהם, פרשת צו עוסקת בעבודת הכהנים עצמה במשכן במדבר ובמקדש לעתיד לבוא. בראשית הפרשה מובאים שני ציווים לכהנים – האחד, תרומת הדשן, שמשמעותה לקיחת כמות מסוימת משיירי השרֵפה הנמצאים על המזבח והוצאתה אל מחוץ למחנה. השני, תמידיות האש – האש על המזבח צריכה לבעור באופן תמידי, ועל כן הכהנים צריכים להוסיף לה שני גזירי עצים בכל יום. לאחר מכן עוסקת התורה בדינים הנוגעים לכהנים בכל אחד מהקרבנות – אילו מהחלקים אוכלים הכהנים ואילו הבעלים, באילו מקומות מותר לאכול את הקרבנות השונים לפי דרגת קדושתם, מה קורה לכלים ובגדים שונים שנוגעים בבשר ובדם הקודשים, ומי מהכהנים ובני משפחתם זכאי ליהנות מבשר הקורבן ומשאר חלקיו. למשל, בעוד שהחלקים הנאכלים בחטאת ובאשם מתחלקים בין כל הכהנים, במנחות יש הבחנה בין סוגים שונים: את חלקם אוכלים כולם, ואת חלקם אוכל רק הכהן המקטיר. כך גם בקרבן השלמים – הכהן המקריב את הקרבן הוא זה שזוכה בחלק המופרש לכהנים מהקרבן ומהלחמים המובאים אִתו. בעולה, שאין בה חלקים נאכלים, זוכה הכהן לעור העולה. אגב דינים אלו מביאה התורה שני דינים נוספים בקרבנות – איסור אכילת קרבנות בטומאה, ודין נותר. לכל קרבן ישנו פרק זמן מסוים שמותר לאכול אותו בו – יום, יומיים או שלושה – לאחר פרק הזמן הזה אכילתו נאסרה, ויש לשרוף את הבשר. אדם אשר אוכל מבשר הקרבן לאחר הזמן הזה נענש בכרת. השליש האחרון של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים (שסיומם ביום השמיני בפרשה הבאה, פרשת שמיני), שבהם אהרן ובניו מוקדשים ונחנכים לעבודת המשכן. הציווי על ימי המילואים הופיע בפרשת תצווה – שם במסגרת דיני המשכן נצטווה משה על התהליך שיש לעשות לאחר בנייתו על מנת להכניס את אהרן ובניו לעבודה. ביום הראשון של המילואים נקהלת כל העדה אל פתח המשכן, שבו מוקרבים קרבנות המילואים, אהרן ובניו מולבשים בבגדיהם ומזים עליהם משמן המשחה ומדם הקרבנות. לאחר המעמד הזה ביום הראשון, אהרן ובניו מצטווים להישאר בשטח אוהל מועד למשך שבעת הימים הבאים, עד היום השמיני, שבו תעסוק התורה בפרשה הבאה. |
| כותר |
פרשת צו |
|---|---|
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
פרשת צו היא הפרשת השנייה בספר ויקרא, אורכה תשעים ושבעה פסוקים, צז בגימטרייה. לעתים, בשל הדמיון לשם הפרשה, נכתב "בטעות" כי יש בה צו (96) פסוקים. לאחר שבפרשת ויקרא הציגה התורה את סוגי הקרבנות השונים ואת העבודות השונות הנעשות בהם, פרשת צו עוסקת בעבודת הכהנים עצמה במשכן במדבר ובמקדש לעתיד לבוא.
בראשית הפרשה מובאים שני ציווים לכהנים - האחד, תרומת הדשן, שמשמעותה לקיחת כמות מסוימת משיירי השרֵפה הנמצאים על המזבח והוצאתה אל מחוץ למחנה. השני, תמידיות האש - האש על המזבח צריכה לבעור באופן תמידי, ועל כן הכהנים צריכים להוסיף לה שני גזירי עצים בכל יום.
לאחר מכן עוסקת התורה בדינים הנוגעים לכהנים בכל אחד מהקרבנות - אילו מהחלקים אוכלים הכהנים ואילו הבעלים, באילו מקומות מותר לאכול את הקרבנות השונים לפי דרגת קדושתם, מה קורה לכלים ובגדים שונים שנוגעים בבשר ובדם הקודשים, ומי מהכהנים ובני משפחתם זכאי ליהנות מבשר הקורבן ומשאר חלקיו. למשל, בעוד שהחלקים הנאכלים בחטאת ובאשם מתחלקים בין כל הכהנים, במנחות יש הבחנה בין סוגים שונים: את חלקם אוכלים כולם, ואת חלקם אוכל רק הכהן המקטיר. כך גם בקרבן השלמים - הכהן המקריב את הקרבן הוא זה שזוכה בחלק המופרש לכהנים מהקרבן ומהלחמים המובאים אִתו. בעולה, שאין בה חלקים נאכלים, זוכה הכהן לעור העולה.
אגב דינים אלו מביאה התורה שני דינים נוספים בקרבנות - איסור אכילת קרבנות בטומאה, ודין נותר. לכל קרבן ישנו פרק זמן מסוים שמותר לאכול אותו בו - יום, יומיים או שלושה - לאחר פרק הזמן הזה אכילתו נאסרה, ויש לשרוף את הבשר. אדם אשר אוכל מבשר הקרבן לאחר הזמן הזה נענש בכרת.
השליש האחרון של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים (שסיומם ביום השמיני בפרשה הבאה, פרשת שמיני), שבהם אהרן ובניו מוקדשים ונחנכים לעבודת המשכן. הציווי על ימי המילואים הופיע בפרשת תצווה - שם במסגרת דיני המשכן נצטווה משה על התהליך שיש לעשות לאחר בנייתו על מנת להכניס את אהרן ובניו לעבודה. ביום הראשון של המילואים נקהלת כל העדה אל פתח המשכן, שבו מוקרבים קרבנות המילואים, אהרן ובניו מולבשים בבגדיהם ומזים עליהם משמן המשחה ומדם הקרבנות. לאחר המעמד הזה ביום הראשון, אהרן ובניו מצטווים להישאר בשטח אוהל מועד למשך שבעת הימים הבאים, עד היום השמיני, שבו תעסוק התורה בפרשה הבאה.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
