מוסף לראש השנה

מוסף לראש השנה הוא תפילה ארוכה יחסית ובה, מלבד התוספות של עשרת ימי תשובה, חלקים רבים שנוספו על תפילת המוסף השכיחה, אשר לבם הוא אמירת פסוקי מלכויות, זכרונות ושופרות שמלוקטים מספרי התנ"ך כנגד כמה ממאפייניו הבולטים של החג: המלכת ה', התקיעה בשופר (שקשורה הן להמלכה והן לסדר הדין) והתפילה שניזכר לטובה בדיננו.

בנוסח אשכנז חזן המוסף מתחיל ברשות "הנני העני ממעש" שעיקרה בקשת הרשות להוביל את הקהל בתפילה החשובה הזו. בקהילות הספרדים יש שנוהגים לומר רשות אחרת (למשל "שואף כמו עבד") או לשיר את הבתים האחרונים של "בת אהובת אל", החל מ"חֹן תחֹן".

תפילת העמידה במוסף היא אחת מהתפילות שבהן ניכרים במיוחד ההבדלים שבין המסורות השונות. בעוד שבנוסחי אשכנז תפילת היחיד נאמרת בשקט, כמקובל, הספרדים תוקעים בשופר גם תוך כדי תפילת היחיד. מנהג קהילות אשכנז הוא לכרוע ולהשתחוות בתפילת "עלינו לשבח" שבחזרת הש"ץ, שנאמרת במנגינה המיוחדת רק לתפילות הימים הנוראים. אחד משיאי חזרת הש"ץ של האשכנזים הוא בפיוט "ונתנה תוקף". זהו פיוט ארץ ישראלי קדום מאד, הידוע גם מן הגניזה הקהירית, שפותח בתמונה מעוררת אימה של המתרחש בראש השנה בשמיים. בהמשך הפיוט מתוארת שפלותו של האדם מול עוצמתו ונצחיותו של האל. הפיוט נפוץ בכל העדות והפך למוכר במיוחד בעקבות הלחן החדש מקיבוץ בית השיטה. בקרב הספרדים נהוג לאומרו לפני המוסף או אחריו, והוא נתפס כמרכזי פחות. במסורת האשכנזיות נאמרים כמה פיוטים בחזרת הש"ץ (שהיא מן הארוכות והמגוונות של לוח השנה היהודי), ואילו אצל הספרדים התוספות העיקריות לתפילה, שקיימות גם בנוסח אשכנז, הן בנוסח ברכות קדושת השם וקדושת היום ובמקבצי הפסוקים (אם כי בחלק מן הקהילות נוסף קובץ פיוטים לפני הקדושה בחזרת הש"ץ).

בתום המלכויות, הזכרונות והשופרות (במסורת האשכנזים בחזרת הש"ץ, במסורות הספרדים גם בתפילת היחיד) תוקעים בשופר, ואחר כך הציבור אומר תפילה מפויטת, "היום הרת עולם".

חזרת הש"ץ של ראש השנה היא חגיגית, נרגשת ובעל אופי מיוחד. ברוב העדות קיימות נעימות המיוחדות לראש השנה או לימים הנוראים ומקובל לשיר חלקים מן התפילה (ואת הפיוטים) בלחנים או בהלבשות, שחלקם נשמעים בבית הכנסת רק כמה פעמים בשנה - בבוקרי ראש השנה ויום כיפור. כך למשל קיים נוסח מרוקאי לקדושה של ימים נוראים, כמעט שאין עדה שאין לה נוסח או לחן משלה ל"אוחילה לאל" (קיימים גם כמה לחנים מודרניים, שחלקם הפכו לשכיחים בבתי הכנסת), ובנוסחי אשכנז הקהל שותף יחד עם החזן לשירת מנגינת התפילה המיוחדת לימים הנוראים. המנגינה הזו נחשבת לקדומה ביותר והיא נזכרת כבר בכתבי המהרי"ל (אשכנז, המאות ה־14-15).

מסיימים את חזרת הש"ץ בפיוט "היום תאמצנו" - בנוסח ארוך בעדות המזרח ובנוסח קצר באשכנז - שבו רצף של ברכות על סדר הא"ב. לאחר מכן מופיע ברבות מעדות המזרח קדיש תתקבל ארוך ומיוחד, "תענו ותעתרו" שבגרסתו המלאה מזכיר חמישים שערי ברכות שמתפללים לפתיחתם. בנוסחי אשכנז הקדיש, של סוף התפילה הוא חגיגי במיוחד ונהוג לשיר אותו, החזן יחד עם הקהל, במנגינה חסידית חגיגית וסוחפת. בכל המסורות, לפני סוף הקדיש תוקעים עשרה קולות נוספים ורק לאחריהם ממשיכים ב"תתקבל" ועד לסוף.

מסיימים את התפילה כמקובל ב"אין כאלהינו", פיטום הקטורת ו"עלינו לשבח". אצל הספרדים מקובל לומר את מזמור "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" לצד תפילה על הפרנסה.