|
אז במלאת ספק / ר' אלעזר הקליר אָז בִּמְלֹאת סֶפֶק יָפָה כְּתִרְצָה הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חוּצָה בֶּן חִלְקִיָּהוּ מֵאַרְמוֹן כְּיָצָא אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת מָצָא גּוֹזְרַנִי עָלַיִךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאֶדָם אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ אוֹ לִבְנֵי אָדָם דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כְּמַלְאָכִים לְבַדָּם הֵן לֹא שֵׁד אֲנִי וְלֹא גֹלֶם פָּחַת יְדוּעָה הָיִיתִי בְּשׁוּבָה וָנָחַת וְהֵן לְשָׁלֹשׁ אֲנִי וּלְשִׁבְעִים וְאֶחָד וְלִשְׁנֵים עָשָׂר וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד זֶה הָאֶחָד אַבְרָהָם הָיָה וּבֶן הַשְּׁלֹשָׁה אָבוֹת שְׁלִישִׁיָּה חֹק שְׁנֵים עָשָׂר הֵן הֵן שִׁבְטֵי יָהּ וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא וְשִׁבְעִים וְאֶחָד סַנְהֶדְרֵי יָהּ טַעֲמִי הַקְשִׁיבִי וַעֲשִׂי תְשׁוּבָה יַעַן הֱיוֹתֵךְ כֹּל כָּךְ חֲשׁוּבָה יָפָה לִיךְ בְּעֶלֶץ וְלִשְׂמוֹחַ בְּטוֹבָה וְלֹא תִקָּרֵא עוֹד בַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי אֵיךְ אֶשְׂמַח וְקוֹלִי מַה אָרִים הֵן עוֹלָלַי נִתְּנוּ בְּיַד צָרִים לָקוּ נְבִיאַי וְהִנָּם מֻגָּרִים גָּלוּ מְלָכַי וְשָׂרַי וְכֹהֲנַי בְּקוֹלָרִים מְלוֹן מִקְדָּשִׁי בַּעֲוֹנִי נָדָד דּוֹדִי מֵאָז בָּרַח וַיֻּדָּד נֹעַם אָהֳלִי בְּעַל כָּרְחִי שֻׁדָּד רַבָּתִי עָם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד סִיחַ לֵאלֹהֶיךָ נָבִיא יִרְמְיָה בְּעַד סוֹעֲרָה מַכַּת עֲנִיָּה עַד יַעֲנֶה אֵל וְיֹאמַר דַּיָּהּ וְיַצִּיל בָּנַי מֵחֶרֶב וְשִׁבְיָה פִּלֵּל תְּחִנָּה לִפְנֵי קוֹנוֹ מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם כְּאָב עַל בְּנוֹ צָעַק אוֹי לָאָב שֶׁהֶגְלָה נִינוֹ וְגַם אוֹי לַבֵּן שֶׁבְּשֻׁלְחַן אָב אֵינוֹ קוּם לָךְ יִרְמְיָה לָמָּה תֶחֱשֶׁה לֵךְ קְרָא לְאָבוֹת וְאַהֲרֹן וּמֹשֶׁה רוֹעִים יָבוֹאוּ קִינָה לְהִנָּשֵׂא כִּי זְאֵבֵי עֶרֶב טָרְפוּ אֶת הַשֶּׂה שׁוֹאֵג הָיָה יִרְמְיָה הַנָּבִיא עַל מַכְפֵּלָה נוֹהֵם כְּלָבִיא תְּנוּ קוֹל בִּבְכִי אֲבוֹת הַצְּבִי תָּעוּ בְנֵיכֶם הֲרֵי הֵן בַּשֶּׁבִי {{שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד}} {{עַל כִּי יְדִידִים נִתְּנוּ לְהִמָּעֵד}} {{תְּשִׁיבֵם כְּמֵאָז סוֹמֵךְ וְסוֹעֵד}} {{תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָא מוֹעֵד}} המחרוזת האחרונה אינה מגוף הפיוט, אלא תוספת שנוהגים לאומרה בבתי הכנסת במנהג רוב עדות אשכנז |
|
קינה לתשעה באב במנהג עדות אשכנז; הקינה חתומה אמנם באקרוסטיכון אל"ף-בי"ת מלא ולא בשמו של הפייטן, ובכל זאת ניכר בה חותמו הברור של ר' אלעזר בירבי קיליר, מגדולי פייטניה הקדומים של ארץ ישראל (המאות ה- 6-7). פיוטנו נחתם בתיאור ירמיהו הנביא ההולך וזועק על קברי אבות האומה את דבר החורבן, ויש בכך כדי להעיד על תוכניתו המקורית של המחבר, שביקש כנראה לקשור בין קינה זו זה לקינה אחרת שלו, הנפתחת במילים "אָז בַּהֲלוֹךְ יִרְמְיָהוּ אֶל קִבְרֵי אָבוֹת..." – אלא שבספרי הקינות שהתגבשו במהלך הדורות, מודפסים הפיוטים בסדר הפוך, ורק בקרב קהילות מעטות נשתמר הנוהג לשיר קינה זו ולאחריה הקינה 'אז בהלוך ירמיהו'; סיומו המקורי של פיוטנו טושטש עוד יותר בחלק ממנהגי קהילות אשכנז, המוסיפות על גביו מחרוזת נוספת ("שָׁמֵם מִקְדָּשׁ מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד...") שאינה מגוף הפיוט המקורי, אלא כנראה סופה של קינה אחרת. על קינותיו המופלאות של הקיליר כתב – בלשון פיוטית ויפהפיה כשלעצמה – אחד מגדולי חוקרי הפיוט בדורנו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, כי "הן, כנראה, גם שיא יצירתו מבחינה אמנותית... כוח יצירה מונומנטאלי, מכונף בלא שיעור, מעצב בסדרה זו קינה אחרי קינה, בשלל תבניות ונושאים, בלשון מעוצמת של שגב גדול ובמתח פיוטי כביר, עד שכל המחזור... דומה בעיניך כשלשלת גדולה של צוקי סלעים שבאה לקשט גרגרתו של איזה ענק אגדי" (שירת הקודש העברית בימי הביניים, עמ' 204). הקינה שלפנינו, 'אָז בִּמְלֹאת סֶפֶק יָפָה כְּתִרְצָה', הולמת תיאור זה ביותר: פיוטנו עוקב אחר ירמיהו, נביא החורבן והגלות, הפוגש בצאתו מן המקדש החרב אשה יפת-תואר הלבושה בבלואי-בגדים; מראֵהַ מבלבל אותו, מאיים עליו, מקסים אותו, והוא משביעה: "גּוֹזְרַנִי עָלַיִךְ בְּשֵׁם אֱלֹהִים וְאֶדָם / אִם שֵׁד לַשֵּׁדִים אַתְּ, אוֹ לִבְנֵי אָדָם? / דְּמוּת יָפְיֵךְ כְּבָשָׂר וָדָם / פַּחְדֵּךְ וְיִרְאָתֵךְ כְּמַלְאָכִים לְבַדָּם!". יפת-התואר ומנוולת-הבגדים מתגלה לו ככנסת ישראל – וזו נקודת המוצא לדיאלוג דרמטי ציורי מאד ועז-מבע בינה ובינו, דיאלוג החושף את רגעי השבר הקשים של החורבן, את תחושת חוסר האונים שאין ממנה מוצא. בסופו של דיאלוג זה מתחננת האשה-ישראל מירמיהו לבקש עליה רחמים אצל הקדוש ברוך הוא, אך כשמגיע ירמיהו לכסא הכבוד, הוא נתקל, למרבה הפליאה, כמעט באותה בקשה עצמה: הקדוש ברוך הוא מבקשו ללכת אל אבות האומה ולעוררם מתרדמתם, כדי שיבכו איתו את החורבן ויעניקו לו נחמה. כך צועד פייטננו יד ביד עם ירמיהו, הנביא המשולח והבודד, תלוי בין שמיים וארץ, המחפש דלתות להתדפק עליהן ולזעוק – "אוֹי לָאָב שֶׁהֶגְלָה נִינוֹ / וְגַם אוֹי לַבֵּן שֶׁבְּשֻׁלְחַן אָב אֵינוֹ". |
| כותר |
אז במלאת ספק |
|---|---|
| סולם |
כללי |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
