אבות / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר
אשכנז - אשכנז כללי
להאזנה|
עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל. לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֺנֹתֶיךָ. אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר. הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק. אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי. וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים. וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ. כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ. וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם. זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים. וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ. אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי. יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֵן כָּל חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד. חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף. חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל. וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ. חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר. וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה. לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד. רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי. זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי. מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ. רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. |
|
הפטרת ויקרא המקורית, הפותחת בפסוק "עם זו יצרתי לי" (ישעיהו מג, כא), נאמרת בכמחצית מהשנים, כשהפרשה אינה נופלת על שבת החודש (18%) או שבת זכור (30%). אצל הספרדים והאשכנזים היא מסיימת בפרק מד, כג ומונה 31 פסוקים, ואילו אצל התימנים והאיטלקים, היא מסיימת בפסוק ו ומונה 14 פסוקים. בפתח ההפטרה הצהרת הנביא בשם האל כי עם ישראל נוצר בידי הקב"ה כדי לספר את תהילתו בעולם. אולם העם לא עשה זאת ונמנע מהקרבת קרבנות, אף שאין מדובר במלאכה מורכבת. חלף "העסקת" האל בקרבנות, העסיק האם את האל בחטאיו הרבים. חרף זאת – למען עצמו – יסלח האל לחטאות בני ישראל. הקשר בין העם לאלוהיו גדול יותר מן החטאים והסליחה היא מטבעו של האל. הוא מזמין את העם להזכיר את זכויותיו (או את קובלנותיו) במשפט – אולם מעיר כי אף אדם הראשון חטא לה' ולמעשה אין לעם מליצים. תוצאת המשפט תהיה קשה וחמורה למנהיגי העם. פרק מד פותח נבואה חדשה הפונה לעם בנימה מנחמת ומזכירה את הבחירה הקדומה בעם ישראל. האל מבטיח לצקת מרוחו על העם, בדומה למים הניתנים לאדמה צמאה ויבשה ומאפשרים צמיחה. העם יצמח במהירות כתוצאה מכך, ויחזור לזהותו הדתית והלאומית. בנבואה השלישית מצהיר ה' על היותו מלך ישראל וגואלו, האל היחיד. בפסוק זה מסיימים התימנים והאיטלקים. האשכנזים והספרדים ממשיכים – האל מודיע כי אין כמותו, המנהל את ההיסטוריה והמציאות. הוא מרגיע את העם ומבקש שלא יפחד, כיוון שהוא האל היחיד השולט בהן. מכאן מתחיל לגלוג חריף על עובדי האלילים: לעומת עובדי ה', הם מאמינים בישויות חסרות תועלת, וסופם יהיה בושה. יוצרי האלילים אינם מועילים, וכל המעורבים בהפקתם יהיו מבולבלים לבסוף. הנביא מתאר בפירוט אירוני ומודגש את ההשקעה הרבה ביצירת האלילים ואת האבסורד שבתפילות השווא אליהם. הרחבה זו בולטת וייחודית בספרי הנביאים. הם מתנהגים כך משום שהם עיוורים חסרי בינה, המשתמשים במחצית עץ להסקה ובישול ואת המחצית השנייה עובדים כאל, למרות האבסורד. לבם מתעתע בהם ואין ביכולתם להודות בטעות. העם, יציר כפיו של האל (בשונה מן הפסלים, יצירי האדם) נקרא לזכור את עליונותו הבלעדית של בוראו וגואלו, ולא לשכוח אותו. האל ימחק את חטאי העם וקורא לו לשוב אליו. כאן פונה האל לשמיים, לארץ, ליערות ולעצים וקורא להם להיות שותפים בשמחת הגאולה. ההפטרה עוסקת למעשה בשלושה נושאים שונים: חשיבות הקרבנות, ההימנעות מעבודה זרה ומערכת היחסים האוהבת בין האל לעם ישראל. הקרבן נדרש בשל כבוד האל ומחויבות העם אליו, שמחייבת גם את ההימנעות מעבודה זרה. בכך מתקשרת ההפטרה באופן ישיר לפרשה, המציגה לראשונה ובהרחבה את מצוות הקרבנות, כולל קרבנות העוסקים בכפרה על חטא עבודה זרה. היא גם מעניקה למצוות הקרבנות הנמקה והקשר דתי. |
| כותר |
הפטרת ויקרא: עם זו יצרתי לי / אשכנז / אורי קרויזר |
|---|---|
| מסורת |
אשכנז - אשכנז כללי |
| לחן ממסורת |
הפטרת ויקרא: עם זו יצרתי לי / אשכנז |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרת ויקרא המקורית, הפותחת בפסוק "עם זו יצרתי לי" (ישעיהו מג, כא), נאמרת בכמחצית מהשנים, כשהפרשה אינה נופלת על שבת החודש (18%) או שבת זכור (30%). אצל הספרדים והאשכנזים היא מסיימת בפרק מד, כג ומונה 31 פסוקים, ואילו אצל התימנים והאיטלקים, היא מסיימת בפסוק ו ומונה 14 פסוקים.
בפתח ההפטרה הצהרת הנביא בשם האל כי עם ישראל נוצר בידי הקב"ה כדי לספר את תהילתו בעולם. אולם העם לא עשה זאת ונמנע מהקרבת קרבנות, אף שאין מדובר במלאכה מורכבת. חלף "העסקת" האל בקרבנות, העסיק האם את האל בחטאיו הרבים.
חרף זאת - למען עצמו - יסלח האל לחטאות בני ישראל. הקשר בין העם לאלוהיו גדול יותר מן החטאים והסליחה היא מטבעו של האל. הוא מזמין את העם להזכיר את זכויותיו (או את קובלנותיו) במשפט - אולם מעיר כי אף אדם הראשון חטא לה' ולמעשה אין לעם מליצים. תוצאת המשפט תהיה קשה וחמורה למנהיגי העם.
פרק מד פותח נבואה חדשה הפונה לעם בנימה מנחמת ומזכירה את הבחירה הקדומה בעם ישראל. האל מבטיח לצקת מרוחו על העם, בדומה למים הניתנים לאדמה צמאה ויבשה ומאפשרים צמיחה. העם יצמח במהירות כתוצאה מכך, ויחזור לזהותו הדתית והלאומית.
בנבואה השלישית מצהיר ה' על היותו מלך ישראל וגואלו, האל היחיד. בפסוק זה מסיימים התימנים והאיטלקים. האשכנזים והספרדים ממשיכים - האל מודיע כי אין כמותו, המנהל את ההיסטוריה והמציאות. הוא מרגיע את העם ומבקש שלא יפחד, כיוון שהוא האל היחיד השולט בהן. מכאן מתחיל לגלוג חריף על עובדי האלילים: לעומת עובדי ה', הם מאמינים בישויות חסרות תועלת, וסופם יהיה בושה. יוצרי האלילים אינם מועילים, וכל המעורבים בהפקתם יהיו מבולבלים לבסוף. הנביא מתאר בפירוט אירוני ומודגש את ההשקעה הרבה ביצירת האלילים ואת האבסורד שבתפילות השווא אליהם. הרחבה זו בולטת וייחודית בספרי הנביאים. הם מתנהגים כך משום שהם עיוורים חסרי בינה, המשתמשים במחצית עץ להסקה ובישול ואת המחצית השנייה עובדים כאל, למרות האבסורד. לבם מתעתע בהם ואין ביכולתם להודות בטעות.
העם, יציר כפיו של האל (בשונה מן הפסלים, יצירי האדם) נקרא לזכור את עליונותו הבלעדית של בוראו וגואלו, ולא לשכוח אותו. האל ימחק את חטאי העם וקורא לו לשוב אליו. כאן פונה האל לשמיים, לארץ, ליערות ולעצים וקורא להם להיות שותפים בשמחת הגאולה.
ההפטרה עוסקת למעשה בשלושה נושאים שונים: חשיבות הקרבנות, ההימנעות מעבודה זרה ומערכת היחסים האוהבת בין האל לעם ישראל. הקרבן נדרש בשל כבוד האל ומחויבות העם אליו, שמחייבת גם את ההימנעות מעבודה זרה. בכך מתקשרת ההפטרה באופן ישיר לפרשה, המציגה לראשונה ובהרחבה את מצוות הקרבנות, כולל קרבנות העוסקים בכפרה על חטא עבודה זרה. היא גם מעניקה למצוות הקרבנות הנמקה והקשר דתי.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
