אבל אעורר / אשכנז – הונגריה / מרדכי שוורץ-שמעון
מזרח אירופה - הונגריה - צ'כיה
להאזנה|
וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט. וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ. וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה. וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת זְבוּלֻן וְאֶת נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה. וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ. וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם הַר תָּבוֹר. וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן. וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד. וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי. וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן. וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת. וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ. וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן. וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה'. שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל. לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה'. רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ. מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה' צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים עַם ה'. עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם. אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים. מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב. גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה. בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ. מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא. נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז. אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו. אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים. תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה. יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד. בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל. כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. |
|
הפטרתה הנפוצה של פרשת בשלח היא בסיפורה של דבורה הנביאה בתחילת ספר שופטים. למרות חילוקי מנהגים שונים בדבר תחילת ההפטרה (אשכנזים: מאזכורה הראשון, תימנים: מהכנעת יבין, ספרדים: מתחילת השירה), רוב המסורות כוללות את השירה כולה בהפטרה, למעט האיטלקים, המסיימים בפתיחתה. דגש זה על שירתה של דבורה הולם את הפרשה שבה היא נקראת, בשלח, הנקראת במסורת היהודית "שבת שירה", בשל שירת הים הנאמרת בה. בקטע זה נעסוק הן בסיפור והן בשירה. ההפטרה עוסקת בסיפורה של דבורה, שופטת ישראל בתקופת היותם נתונים למרותו וללחציו של יבין מלך כנען, בין היתר באמצעות שר צבאו סיסרא. דבורה קוראת לברק בן אבינועם (שבמדרש נתפס כבעלה) להילחם במלך יבין. ברק מתנה את השתתפותו במלחמה במעורבות דבורה עמו ("אם תלכי עמי והלכתי"), ודבורה משיבה שתעשה זאת, אולם יהיה לכך מחיר: סיסרא ייפול ביד אישה. יחד עם מגויסים משבט זבולון ונפתלי ברק נלחם בסיסרא, ובסיוע האל הוא משמיד את כל חילו. סיסרא, לבדו, נמלט לאוהלה של יעל, אשת חבר הקיני, שהוא בן ברית ליבין המלך. יעל מזמינה אותו לאוהלה, מכסה אותו ומעניקה לו חלב חרף בקשתו לקבל מים. הוא מצפה שבאוהלה יהיה לו מקלט בטוח, אולם בשנתו (כתוצאה מהחלב ששתה), היא תוקעת את יתד האוהל בראשו והורגת אותו. יעל מציגה את הגופה לברק הלוחם, וגם יבין מוכנע באותו היום. דבורה וברק שרים שיר ניצחון. הם מתארים את המצב הביטחוני הרעוע ואת הצורך בביצוע מעקפים בדרכים בשל החשש – עד שקמה דבורה. דבורה מביעה הערכה רבה כלפי המתנדבים להילחם (זבולון ויששכר) לצד ביקורת ואף קללה כלפי השבטים שנמנעו מהמלחמה (ראובן ודן). יעל מבורכת על מעשיה, ודמותה מונגדת לאם סיסרא הבוכה מן החלון בשל איחורו לשוב מן הקרב. שרותיה מנסות לנחם אותו ולטעון שהוא עסוק בשלל הנשים ששבה במלחמה, והשירה נגמרת בתפילה שאויבי ה' יאבדו, ואילו אוהביו – יזהרו כמו השמש בשיא כוחה. לאחר המלחמה יש שקט בארץ במשך ארבעים שנה. שירת דבורה נחשבת לשירה בעלת סגולות אמנותיות ותוכניות. היא כתובה בספר במבנה של אריח על גבי לבנה (שורה אחת: שלושה מקבצי מילים, שורה שנייה: שני מקבצים), הנהוג גם בכתיבת שירת הים בספר התורה. זה איננו הקשר היחיד בין הפרשה להפטרה: שתיהן עוסקות בהצלה משעבודו של מלך לאחר צעקת בני ישראל. השירה מדגישה היטב את המצוקה לצד כוח ההצלה. אולם הבדל משמעותי ביניהן: שירת הים עוסקת בעם של עבדים שיצא ממצרים, שאיננו נדרש להילחם אלא "להחריש" – האל יילחם בשבילו. שירת דבורה מתארת את לחימת העם תחת סיועו של הקב"ה ואף מגנה בחריפות את השבטים המשתמטים מן המלחמה, בשנים שלאחר ירושת הארץ. הצבת שתי השירות זו לצד זו ממחישה את התהליך שעברו בני ישראל בחלוף השנים, ואת המשכיות תהליכי ההצלה, לצד השינויים שחלו בהם. |
| כותר |
הפטרת בשלח: שירת דבורה / ישראל - ליטאים / נח מדלסי |
|---|---|
| מסורת |
אשכנז - מזרח אירופה |
| לחן ממסורת |
הפטרת בשלח: ודבורה אשה נביאה / אשכנז |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרתה הנפוצה של פרשת בשלח היא בסיפורה של דבורה הנביאה בתחילת ספר שופטים. למרות חילוקי מנהגים שונים בדבר תחילת ההפטרה (אשכנזים: מאזכורה הראשון, תימנים: מהכנעת יבין, ספרדים: מתחילת השירה), רוב המסורות כוללות את השירה כולה בהפטרה, למעט האיטלקים, המסיימים בפתיחתה. דגש זה על שירתה של דבורה הולם את הפרשה שבה היא נקראת, בשלח, הנקראת במסורת היהודית "שבת שירה", בשל שירת הים הנאמרת בה. בקטע זה נעסוק הן בסיפור והן בשירה.
ההפטרה עוסקת בסיפורה של דבורה, שופטת ישראל בתקופת היותם נתונים למרותו וללחציו של יבין מלך כנען, בין היתר באמצעות שר צבאו סיסרא. דבורה קוראת לברק בן אבינועם (שבמדרש נתפס כבעלה) להילחם במלך יבין. ברק מתנה את השתתפותו במלחמה במעורבות דבורה עמו ("אם תלכי עמי והלכתי"), ודבורה משיבה שתעשה זאת, אולם יהיה לכך מחיר: סיסרא ייפול ביד אישה.
יחד עם מגויסים משבט זבולון ונפתלי ברק נלחם בסיסרא, ובסיוע האל הוא משמיד את כל חילו. סיסרא, לבדו, נמלט לאוהלה של יעל, אשת חבר הקיני, שהוא בן ברית ליבין המלך. יעל מזמינה אותו לאוהלה, מכסה אותו ומעניקה לו חלב חרף בקשתו לקבל מים. הוא מצפה שבאוהלה יהיה לו מקלט בטוח, אולם בשנתו (כתוצאה מהחלב ששתה), היא תוקעת את יתד האוהל בראשו והורגת אותו. יעל מציגה את הגופה לברק הלוחם, וגם יבין מוכנע באותו היום.
דבורה וברק שרים שיר ניצחון. הם מתארים את המצב הביטחוני הרעוע ואת הצורך בביצוע מעקפים בדרכים בשל החשש - עד שקמה דבורה. דבורה מביעה הערכה רבה כלפי המתנדבים להילחם (זבולון ויששכר) לצד ביקורת ואף קללה כלפי השבטים שנמנעו מהמלחמה (ראובן ודן). יעל מבורכת על מעשיה, ודמותה מונגדת לאם סיסרא הבוכה מן החלון בשל איחורו לשוב מן הקרב. שרותיה מנסות לנחם אותו ולטעון שהוא עסוק בשלל הנשים ששבה במלחמה, והשירה נגמרת בתפילה שאויבי ה' יאבדו, ואילו אוהביו - יזהרו כמו השמש בשיא כוחה. לאחר המלחמה יש שקט בארץ במשך ארבעים שנה.
שירת דבורה נחשבת לשירה בעלת סגולות אמנותיות ותוכניות. היא כתובה בספר במבנה של אריח על גבי לבנה (שורה אחת: שלושה מקבצי מילים, שורה שנייה: שני מקבצים), הנהוג גם בכתיבת שירת הים בספר התורה. זה איננו הקשר היחיד בין הפרשה להפטרה: שתיהן עוסקות בהצלה משעבודו של מלך לאחר צעקת בני ישראל. השירה מדגישה היטב את המצוקה לצד כוח ההצלה. אולם הבדל משמעותי ביניהן: שירת הים עוסקת בעם של עבדים שיצא ממצרים, שאיננו נדרש להילחם אלא "להחריש" - האל יילחם בשבילו. שירת דבורה מתארת את לחימת העם תחת סיועו של הקב"ה ואף מגנה בחריפות את השבטים המשתמטים מן המלחמה, בשנים שלאחר ירושת הארץ. הצבת שתי השירות זו לצד זו ממחישה את התהליך שעברו בני ישראל בחלוף השנים, ואת המשכיות תהליכי ההצלה, לצד השינויים שחלו בהם.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
