הפטרת בא במנהג ג'רבה: משא מצרים / ג'רבה / בנימין חדאד
ספרדים צפון אפריקה - ג'רבה
להאזנה|
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה. רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי. לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא. וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה. וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל. לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ. וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה. וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה'. לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. |
|
הפטרת במדבר לקוחה מנבואתו השנייה של הושע (ב, א–כב). היא ההפטרה היחידה שנוסחה התקבל ללא מחלוקת בכל קהילות ישראל. הנביא הושע פעל בשנותיה האחרונות של ממלכת ישראל, בעיקר בימי המלך ירבעם בן יואש. הנביא מתנבא: מספרם של בני ישראל יהיה עצום, וחלף ניכור האל כלפיהם ("לא עמי אתם", שהוזכר בפרק הקודם), הם ייתפסו כבניו – "בני אל חי". בני שני הממלכות, יהודה וישראל, יתקבצו יחד בארץ וימליכו שליט אחד. השם יזרעאל – שבפרק הקודם סימל את עונשה של ממלכות ישראל, מוצג כיום גדול של קיבוץ וגאולה. הנביא מבקש מהעם שיאמר זה לזה "עמי" (כנגד שמו של בנו "לא עמי") ו"רוחמה" (כנגד "לא־רוחמה"). מילים אלו מבטאות את הפצת בשורת השייכות והתקווה בעם. לאחר דברי הנחמה מגיעה תוכחה חדה – קריאה נוקבת לילדים – בני העם – לריב עם אמם – כנראה ממלכת ישראל, משום שהקשר הזוגי בינה לאל פורק. על האם – הממלכה – להסיר את ביטויי הבגידה מגופה ממש. אם לא תעשה זאת, יותיר האל אותה ערומה כביום היוולדה ויגזור עליה מוות בצמא במדבר. גם הבנים – בני הזנונים, לא יזכו לרחמים מידי האל. זאת משום שאמם זנתה, והעדיפה לתת ממשאבי הטבע הרבים שלה למאהביה. האל מודיע לאישה שיחסום את דרכה בקוצים ובגדרות. כך לא תוכל למצוא מפלט במאהביה, ותחליט, מכורח האילוץ החיצוני, לשוב אל האיש הראשון שלה – שהוא האל עצמו. אולם אין די בהחלטה: האל מציין כי האישה – עם ישראל – לא ידעה שהמקור למשאביה הרבים בטבע ובכסף הוא האל, ובחרה לתרום מזהבה לעבודת הבעל. האל ימנע מהעם את השפע, כולל בגדיה של האישה ממש, כך שלא תוכל לכסות את עצמה ותיאלץ להיחשף מושפלת לעיני מאהביה. גם עליהם לא תוכל להישען. האל ישבית את החגים והמועדים המיוחדים וימנע את צמיחת הגפן והתאנה (אשר האישה מייחסת למאהביה). את היבול תאכל חית השדה. לסיכום, האל מודיע כי יזכור לעם ישראל את הימים שבהם הקטיר בגאווה, תוך שכחת האל, לאלילים אחרים. מנקודה זו משתנה הטון הנבואי – מן הדין אל החסד. האל יפתה את האישה – עם ישראל, ללכת אל המדבר, מקום שאין בו בני אדם, ושם ידבר על לבה. הכרמים שנלקחו ממנה ייתנו לה מאותו המקום. עמק עכור, המקום שבו נסקלה משפחת עכן בעקבות מעשה המעגל (יהושע ז), יהפוך להיות פתח לתקווה ולהתחלה חדשה. שם יהיה מענה אמיתי של האישה לה', כמו בימי נעוריה, אז התחיל הקשר – ימי היציאה של העם ממצרים והליכתו במדבר. ביום התחדשות הקשר הזה תקרא האישה לאל "אישי" ולא "בעלי". במקום פנייה המבוססת על בעלות ושליטה – כפי שמרומז גם בקונוטציה האלילית של "בעל" – תבוא פנייה המביעה קרבה. שמות הבעלים הקודמים – האלילים – לא ייזכרו עוד על פיה. ביום הזה יתחדש העולם, החיות לא יפגעו עוד בבני האדם ולא תהיה בו עוד מלחמה. עם ישראל ישכון לבטח. בנקודה זו יתארס האל עם עם ישראל לנצח, בצדק, במשפט, בחסד וברחמים. הפסוק האחרון חותם ומדבר על אירוסין באמונה (אמונה דתית ואמון הדדי) ובידיעת האל – פועל המציין בספרי התנ"ך גם קרבה גופנית וגם ידיעה שכלית. הזיקה בין הפרשה להפטרה ניכרת בשני היבטים: מספרם הרב של בני ישראל מזכיר את מניינם בפרשה. בנוסף, אזכורם הנוסטלגי של ימי המדבר ושל השפעת המקום מרמז גם הוא לפרשה, הקרויה "במדבר". הפרשה נקראת לפני חג שבועות, ויש בחידוש הברית המוזכר בה גם כדי לרמוז על כך. זו אחת ההפטרות שבה בולט המעבר החד בין תוכחת האל הקשה לאהבתו לעמו; פסוקיה המסיימים שולבו באירועים דתיים שונים – כגון הנחת תפילין וחתונות. הם גם מולחנים וזכורים כחלק מהזיכרון הקולקטיבי. |
| כותר |
הפטרת במדבר: והיה מספר בני ישראל / ג'רבה / בנימין חדאד |
|---|---|
| מסורת |
ספרדים צפון אפריקה - ג'רבה |
| לחן ממסורת |
הפטרת במדבר: והיה מספר בני ישראל / ג'רבה |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרת במדבר לקוחה מנבואתו השנייה של הושע (ב, א-כב). היא ההפטרה היחידה שנוסחה התקבל ללא מחלוקת בכל קהילות ישראל.
הנביא הושע פעל בשנותיה האחרונות של ממלכת ישראל, בעיקר בימי המלך ירבעם בן יואש.
הנביא מתנבא: מספרם של בני ישראל יהיה עצום, וחלף ניכור האל כלפיהם ("לא עמי אתם", שהוזכר בפרק הקודם), הם ייתפסו כבניו - "בני אל חי".
בני שני הממלכות, יהודה וישראל, יתקבצו יחד בארץ וימליכו שליט אחד. השם יזרעאל - שבפרק הקודם סימל את עונשה של ממלכות ישראל, מוצג כיום גדול של קיבוץ וגאולה. הנביא מבקש מהעם שיאמר זה לזה "עמי" (כנגד שמו של בנו "לא עמי") ו"רוחמה" (כנגד "לא־רוחמה"). מילים אלו מבטאות את הפצת בשורת השייכות והתקווה בעם.
לאחר דברי הנחמה מגיעה תוכחה חדה - קריאה נוקבת לילדים - בני העם - לריב עם אמם - כנראה ממלכת ישראל, משום שהקשר הזוגי בינה לאל פורק. על האם - הממלכה - להסיר את ביטויי הבגידה מגופה ממש. אם לא תעשה זאת, יותיר האל אותה ערומה כביום היוולדה ויגזור עליה מוות בצמא במדבר. גם הבנים - בני הזנונים, לא יזכו לרחמים מידי האל. זאת משום שאמם זנתה, והעדיפה לתת ממשאבי הטבע הרבים שלה למאהביה.
האל מודיע לאישה שיחסום את דרכה בקוצים ובגדרות. כך לא תוכל למצוא מפלט במאהביה, ותחליט, מכורח האילוץ החיצוני, לשוב אל האיש הראשון שלה - שהוא האל עצמו.
אולם אין די בהחלטה: האל מציין כי האישה - עם ישראל - לא ידעה שהמקור למשאביה הרבים בטבע ובכסף הוא האל, ובחרה לתרום מזהבה לעבודת הבעל. האל ימנע מהעם את השפע, כולל בגדיה של האישה ממש, כך שלא תוכל לכסות את עצמה ותיאלץ להיחשף מושפלת לעיני מאהביה. גם עליהם לא תוכל להישען. האל ישבית את החגים והמועדים המיוחדים וימנע את צמיחת הגפן והתאנה (אשר האישה מייחסת למאהביה). את היבול תאכל חית השדה. לסיכום, האל מודיע כי יזכור לעם ישראל את הימים שבהם הקטיר בגאווה, תוך שכחת האל, לאלילים אחרים.
מנקודה זו משתנה הטון הנבואי - מן הדין אל החסד. האל יפתה את האישה - עם ישראל, ללכת אל המדבר, מקום שאין בו בני אדם, ושם ידבר על לבה. הכרמים שנלקחו ממנה ייתנו לה מאותו המקום. עמק עכור, המקום שבו נסקלה משפחת עכן בעקבות מעשה המעגל (יהושע ז), יהפוך להיות פתח לתקווה ולהתחלה חדשה. שם יהיה מענה אמיתי של האישה לה', כמו בימי נעוריה, אז התחיל הקשר - ימי היציאה של העם ממצרים והליכתו במדבר.
ביום התחדשות הקשר הזה תקרא האישה לאל "אישי" ולא "בעלי". במקום פנייה המבוססת על בעלות ושליטה - כפי שמרומז גם בקונוטציה האלילית של "בעל" - תבוא פנייה המביעה קרבה. שמות הבעלים הקודמים - האלילים - לא ייזכרו עוד על פיה. ביום הזה יתחדש העולם, החיות לא יפגעו עוד בבני האדם ולא תהיה בו עוד מלחמה. עם ישראל ישכון לבטח. בנקודה זו יתארס האל עם עם ישראל לנצח, בצדק, במשפט, בחסד וברחמים. הפסוק האחרון חותם ומדבר על אירוסין באמונה (אמונה דתית ואמון הדדי) ובידיעת האל - פועל המציין בספרי התנ"ך גם קרבה גופנית וגם ידיעה שכלית.
הזיקה בין הפרשה להפטרה ניכרת בשני היבטים: מספרם הרב של בני ישראל מזכיר את מניינם בפרשה. בנוסף, אזכורם הנוסטלגי של ימי המדבר ושל השפעת המקום מרמז גם הוא לפרשה, הקרויה "במדבר". הפרשה נקראת לפני חג שבועות, ויש בחידוש הברית המוזכר בה גם כדי לרמוז על כך.
זו אחת ההפטרות שבה בולט המעבר החד בין תוכחת האל הקשה לאהבתו לעמו
פסוקיה המסיימים שולבו באירועים דתיים שונים - כגון הנחת תפילין וחתונות. הם גם מולחנים וזכורים כחלק מהזיכרון הקולקטיבי.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
