אבות / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר
אשכנז - אשכנז כללי
להאזנה|
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם. אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן. אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא. מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.
וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ. כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ. וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם. כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם. תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם. יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת. אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת. אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.
מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם. |
|
הפטרת פרשת וילך היא מפרקו האחרון של ספר הושע (יד, ב–י). לפרשה אין הפטרה עצמאית – כשהיא מחוברת לפרשת נצבים נקראת הפטרת נצבים (ברוב המסורות), ובין ר"ה ליוה"כ נקראת הפטרת שובה ומעניקה לשבת את שמה. קביעת ההפטרה חוזרת עוד לימי הגאונים, וכיום הקטע מהושע מקובל בכל מסורות ישראל. במסורות האשכנזים נוספים אליו פסוקים מיואל (ב, טו–כז, זו הופעתו היחידה בהפטרות), ואצל הספרדים והאיטלקים (וחלק מהאשכנזים) – ממיכה (ז, יח–כ). יש מהאשכנזים המקדימים את קריאת הקטע ממיכה לפני הקטע מיואל, אף שיואל קודם לו בתנ"ך. התימנים מסתפקים בפסוקי הושע, העוסקים בנושא אחד. בנבואה האחרונה בספר הושע, נביא שפעל בממלכת ישראל לקראת חורבנה, הוא קורא לעם ישראל לשוב אל ה' משום שכשל בעוונו. העם נדרש "לקחת עמו דברים" (להתוודות). האל מתבקש למחול על כל העוונות וללמד דרך טובה לעם, אשר התפילה תעמוד במקדש חלף קרבנותיו. עם ישראל יודיע שאינו זקוק עוד לעבודה זרה. האל יענה שהוא כברוש מלא חיות המעניק לאפרים שפע רב. בסיכום הנבואה תוהה הנביא מי החכם והנבון שיבין את הדברים – משום שדרכי האל ישרים – הצדיקים ילכו בהן והפושעים ייכשלו. כאן מסתיימים הפסוקים מהושע; שלושת הפסוקים מספר מיכה הם קריאה לאל, המוחל והסולח לשארית עמו ואינו מתמיד בכעסו, בשל נטייתו לחסד. הוא ישוב וירחם על כם ישראל וישליך אל הים את כל חטאיהם. בני אברהם ויעקב יזכו לאמת וחסד שהאל נשבע להם מזמן. בנבואת יואל מוצג יום הדין – הגדול והבלתי ניתן לתפיסה. האל יישא קולו לפני מחנהו הרב (נחילי הארבה). הוא קורא לעם לשוב אליו בכל הלב, בצום ובבכי כדי לבטל את הגזרה. המאמינים נדרשים לקרוע את לבם, להסיר את בגדי הפאר ולשוב אל האל – המרחם והסולח על הרָעות. העם כולו, זקנים וילדים, חתנים וכלות, נקרא לתקוע בשופר בירושלים, להתכנס יחד ולצום. הכהנים יבכו במקדש על חרפת העם ושליטת הגויים באדמת הארץ. האל יקנא לארץ ויחמול על העם. הוא ישיב לו את השפע החקלאי, שלא יינתן עוד לחרפה. הצפוני – כנראה הארבה, יורחק מהעם אל השממה, ויירקב. לאור המצב החדש, הצמיחה והשגשוג, האדמה והבהמות מוזמנות לשמוח ולא לפחוד. גם העם נדרש לשמוח בגשם היורד בעתו. השפע יתקן לכל החיסרון שהארבה יצר בשנים הקודמות. העם ישבע, יהלל את ה', יפנים את נוכחותו המתמדת ולא יתבייש עוד. הפטרת שובה האשכנזית, על שלושת חלקיה, יוצרת מהלך שלם של תשובה: תחילה הקריאה לשוב תוך וידוי ותפילה (הושע), המשכה בצום ציבורי ובמעשה תשובה ציבורי המרמז לחגי תשרי (יואל), ונחתמת בהבטחה האלוהית לקבלת השבים באהבה וברחמים – ברוח י"ג המידות (מיכה). בכך מציגות הנבואות את חובת האדם, את דרך פעולתו ואת תוצאת התשובה. השילוב הלא אופייני של נביאים שונים להפטרה אחת מדגיש את מקומה המיוחד בלוח השנה ובתודעת התשובה. |
| כותר |
הפטרת וילך (שבת שובה): שובה ישראל עד ה' אלקיך / אשכנז / ישי אנגלמן |
|---|---|
| מסורת |
אשכנז - אשכנז כללי |
| לחן ממסורת |
הפטרת וילך (שבת שובה): שובה ישראל עד ה' אלקיך / אשכנז |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרת פרשת וילך היא מפרקו האחרון של ספר הושע (יד, ב-י). לפרשה אין הפטרה עצמאית - כשהיא מחוברת לפרשת נצבים נקראת הפטרת נצבים (ברוב המסורות), ובין ר"ה ליוה"כ נקראת הפטרת שובה ומעניקה לשבת את שמה. קביעת ההפטרה חוזרת עוד לימי הגאונים, וכיום הקטע מהושע מקובל בכל מסורות ישראל. במסורות האשכנזים נוספים אליו פסוקים מיואל (ב, טו-כז, זו הופעתו היחידה בהפטרות), ואצל הספרדים והאיטלקים (וחלק מהאשכנזים) - ממיכה (ז, יח-כ). יש מהאשכנזים המקדימים את קריאת הקטע ממיכה לפני הקטע מיואל, אף שיואל קודם לו בתנ"ך. התימנים מסתפקים בפסוקי הושע, העוסקים בנושא אחד.
בנבואה האחרונה בספר הושע, נביא שפעל בממלכת ישראל לקראת חורבנה, הוא קורא לעם ישראל לשוב אל ה' משום שכשל בעוונו. העם נדרש "לקחת עמו דברים" (להתוודות). האל מתבקש למחול על כל העוונות וללמד דרך טובה לעם, אשר התפילה תעמוד במקדש חלף קרבנותיו.
העם מכיר בכך כי תשועתו לא תגיע מידי עם אחר (אשור) ומהסתמכותו על כוחות חיצוניים (סוסים) ומודיע על נטישת העבודה הזרה. האל, המרחם על יתומים, ישכך את מרדו של העם ויאהבהו בנדיבות. כעסו יפוג, והוא יהיה לישראל כטל מתמיד ומחיה. העם יפרח כשושנה ושורשיו יכו כארז הלבנון. גם ענפיו הצעירים ילכו ויתרחבו, ונופו יהיה רחב כעץ זית, כשרוחו תשפע בריח לבנון. במציאות כזו ישובו אנשים לשבת תחת עץ הזית - משל לגולים השבים ארצה, יתפרנסו מלחם ויפרחו גם הם. זיכרון העץ יהיה כזיכרון הלבנון וייחרת גם בקרב הגולים.עם ישראל יודיע שאינו זקוק עוד לעבודה זרה. האל יענה שהוא כברוש מלא חיות המעניק לאפרים שפע רב. בסיכום הנבואה תוהה הנביא מי החכם והנבון שיבין את הדברים - משום שדרכי האל ישרים - הצדיקים ילכו בהן והפושעים ייכשלו.
כאן מסתיימים הפסוקים מהושע
שלושת הפסוקים מספר מיכה הם קריאה לאל, המוחל והסולח לשארית עמו ואינו מתמיד בכעסו, בשל נטייתו לחסד. הוא ישוב וירחם על כם ישראל וישליך אל הים את כל חטאיהם. בני אברהם ויעקב יזכו לאמת וחסד שהאל נשבע להם מזמן.בנבואת יואל מוצג יום הדין - הגדול והבלתי ניתן לתפיסה. האל יישא קולו לפני מחנהו הרב (נחילי הארבה). הוא קורא לעם לשוב אליו בכל הלב, בצום ובבכי כדי לבטל את הגזרה. המאמינים נדרשים לקרוע את לבם, להסיר את בגדי הפאר ולשוב אל האל - המרחם והסולח על הרָעות.
החוטאים נקראים לשוב מדרכם. הארבה שתקף את הארץ ייעלם ממנה ויאפשר להקריב מנחה ונסכים מן התוצרת.העם כולו, זקנים וילדים, חתנים וכלות, נקרא לתקוע בשופר בירושלים, להתכנס יחד ולצום. הכהנים יבכו במקדש על חרפת העם ושליטת הגויים באדמת הארץ. האל יקנא לארץ ויחמול על העם. הוא ישיב לו את השפע החקלאי, שלא יינתן עוד לחרפה. הצפוני - כנראה הארבה, יורחק מהעם אל השממה, ויירקב. לאור המצב החדש, הצמיחה והשגשוג, האדמה והבהמות מוזמנות לשמוח ולא לפחוד. גם העם נדרש לשמוח בגשם היורד בעתו. השפע יתקן לכל החיסרון שהארבה יצר בשנים הקודמות. העם ישבע, יהלל את ה', יפנים את נוכחותו המתמדת ולא יתבייש עוד.
הפטרת שובה האשכנזית, על שלושת חלקיה, יוצרת מהלך שלם של תשובה: תחילה הקריאה לשוב תוך וידוי ותפילה (הושע), המשכה בצום ציבורי ובמעשה תשובה ציבורי המרמז לחגי תשרי (יואל), ונחתמת בהבטחה האלוהית לקבלת השבים באהבה וברחמים - ברוח י"ג המידות (מיכה). בכך מציגות הנבואות את חובת האדם, את דרך פעולתו ואת תוצאת התשובה. השילוב הלא אופייני של נביאים שונים להפטרה אחת מדגיש את מקומה המיוחד בלוח השנה ובתודעת התשובה.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
