יום ליבשה / אשכנז-הונגריה / אביגדור הרצוג
מזרח אירופה - הונגריה - צ'כיה
להאזנה|
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן. וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק. מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ. וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה. שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ. בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת ה' גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ. לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן. כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים. עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן. כִּי כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ. כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' (יש לקרוא: ה' אֱלֹהִים) מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ. וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה' כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם ה' וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ. לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי. מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן. פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָם כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָם. חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינו. סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה'. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. |
|
הפטרת שופטים, "אנוכי אנוכי" (ישעיה נא, יב – נב, יב), היא ההפטרה הרביעית ב"שבע דנחמתא" – סדרת נבואות נחמה הנקראות לאחר תשעה באב. רק במנהג איטליה, שבו קוראים שלוש הפטרות נחמה בלבד, נשמרת ההפטרה המקורית של הפרשה (שמואל א ח, א–כב), המתארת את בקשת בני ישראל משמואל למנות להם מלך, בהתאם לעיסוק הפרשה במינוי המלך. ההפטרה פותחת בדברי עידוד ישירים: ה' מבטיח שהוא המנחם והמגן, ושאין לחשוש מבני אדם בני־חלוף. הנביא מוכיח על כך שהעם שוכח את בוראו, ומבטיח שזמנם של המדכאים קצוב. ה' מציג את עצמו כמושל בכוחות הטבע וכמגן נאמן, ומזכיר שהייעוד הלאומי של ציון נצחי ואינו משתנה. הקריאה מופנית לירושלים לקום מן השפל שבו היא מצויה. מצבה מתואר כעיר מותשת שספגה את מלוא הכאב והייסורים של הגלות, עד שאיבדה כל תמיכה והנהגה. ילדיה חסרי אונים, והיא עצמה עברה שוד, חורבן, רעב ומלחמה. לאחר התיאור הקשה מגיע מפנה: ה' מבטיח להסיר מירושלים את הכאב וההשפלה ולהעבירם אל אויביה. העיר נקראת להתלבש בעוז ובתפארת, לנער את עפר הגלות ולהשתחרר מכבלי השבי, בידיעה שגאולתה מובטחת. היא נזכרת בעבר הלאומי – הירידה למצרים, השעבוד באשור – ונאמר לה שגם הפעם היא תיגאל בלא תמורה חומרית, מפני שהגאולה היא מעשה ה'. הנבואה מציירת את יום הגאולה כיום של שמחה לאומית: שליחי בשורה עולים מן ההרים ומכריזים על שלום, טוב וישועה, וצופים משקיפים ורואים בעיניהם את שיבת ה' לציון. חורבות ירושלים עצמן פוצחות בשירה, בעקבות גאולת האל לעיני האומות. הקטע האחרון בהפטרה קורא לעזוב את הגלות מתוך טהרה וביטחון, לא בפחד או בחיפזון, אלא בידיעה שה' מוביל את הדרך ומאגד את העם כולו. להפטרתנו יש נוכחות בולטת בעולם הפיוט. פסוקים מתוכה שולבו ב"לכה דודי", הפיוט שחיבר ר' שלמה אלקבץ בצפת במאה ה־16, הנאמר בלב קבלת השבת, וכן ב"דודי ירד לגנו" של ר' חיים הכהן, פיוט הפותח את שירת הבקשות של יהודי מרוקו. פיוט נוסף, "מה נאוו עלי", שחיבר ר' שמעון בן ניסים בבגדאד באמצע המאה ה־20 לכבוד העלייה הגדולה לישראל, משתמש בביטויים מתוך ההפטרה לביטוי התקווה והגאולה. אף שההפטרה איננה עוסקת ישירות בנושא הפרשה, פרשנים מצאו קשר רעיוני בין נבואת הנחמה ובין נושא המשפט שבמרכזה. פרשת שופטים עוסקת במבנים של צדק והנהגה ישרה, וההפטרה מוסיפה רובד נוסף: לצד השופט האנושי קיים השופט העליון – ה', שהוא גם דיין וגם מנחם. כשם שהמשפט בפרשה נועד לבנות חברה מתוקנת, כך גם הנחמה שבנבואה מכוונת לתיקון כולל – משפט שיש בו גם צדק וגם חמלה. רד"ק מדגיש כי הנחמה כאן משלבת צדק ורחמים, ובכך נוצרת זיקה עמוקה בין הפרשה להפטרתה. |
| כותר |
הפטרת שופטים: אנכי אנכי הוא מנחמכם / ישראל – ליטאים / נח מדלסי |
|---|---|
| מסורת |
אשכנז - מזרח אירופה |
| לחן ממסורת |
הפטרת אנכי אנכי הוא מנחמכם / ישראל – ליטאים |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרת שופטים, "אנוכי אנוכי" (ישעיה נא, יב - נב, יב), היא ההפטרה הרביעית ב"שבע דנחמתא" - סדרת נבואות נחמה הנקראות לאחר תשעה באב. רק במנהג איטליה, שבו קוראים שלוש הפטרות נחמה בלבד, נשמרת ההפטרה המקורית של הפרשה (שמואל א ח, א-כב), המתארת את בקשת בני ישראל משמואל למנות להם מלך, בהתאם לעיסוק הפרשה במינוי המלך.
ההפטרה פותחת בדברי עידוד ישירים: ה' מבטיח שהוא המנחם והמגן, ושאין לחשוש מבני אדם בני־חלוף. הנביא מוכיח על כך שהעם שוכח את בוראו, ומבטיח שזמנם של המדכאים קצוב. ה' מציג את עצמו כמושל בכוחות הטבע וכמגן נאמן, ומזכיר שהייעוד הלאומי של ציון נצחי ואינו משתנה.
הקריאה מופנית לירושלים לקום מן השפל שבו היא מצויה. מצבה מתואר כעיר מותשת שספגה את מלוא הכאב והייסורים של הגלות, עד שאיבדה כל תמיכה והנהגה. ילדיה חסרי אונים, והיא עצמה עברה שוד, חורבן, רעב ומלחמה.
לאחר התיאור הקשה מגיע מפנה: ה' מבטיח להסיר מירושלים את הכאב וההשפלה ולהעבירם אל אויביה. העיר נקראת להתלבש בעוז ובתפארת, לנער את עפר הגלות ולהשתחרר מכבלי השבי, בידיעה שגאולתה מובטחת. היא נזכרת בעבר הלאומי - הירידה למצרים, השעבוד באשור - ונאמר לה שגם הפעם היא תיגאל בלא תמורה חומרית, מפני שהגאולה היא מעשה ה'.
הנבואה מציירת את יום הגאולה כיום של שמחה לאומית: שליחי בשורה עולים מן ההרים ומכריזים על שלום, טוב וישועה, וצופים משקיפים ורואים בעיניהם את שיבת ה' לציון. חורבות ירושלים עצמן פוצחות בשירה, בעקבות גאולת האל לעיני האומות.
הקטע האחרון בהפטרה קורא לעזוב את הגלות מתוך טהרה וביטחון, לא בפחד או בחיפזון, אלא בידיעה שה' מוביל את הדרך ומאגד את העם כולו.
להפטרתנו יש נוכחות בולטת בעולם הפיוט. פסוקים מתוכה שולבו ב"לכה דודי", הפיוט שחיבר ר' שלמה אלקבץ בצפת במאה ה־16, הנאמר בלב קבלת השבת, וכן ב"דודי ירד לגנו" של ר' חיים הכהן, פיוט הפותח את שירת הבקשות של יהודי מרוקו. פיוט נוסף, "מה נאוו עלי", שחיבר ר' שמעון בן ניסים בבגדאד באמצע המאה ה־20 לכבוד העלייה הגדולה לישראל, משתמש בביטויים מתוך ההפטרה לביטוי התקווה והגאולה.
אף שההפטרה איננה עוסקת ישירות בנושא הפרשה, פרשנים מצאו קשר רעיוני בין נבואת הנחמה ובין נושא המשפט שבמרכזה. פרשת שופטים עוסקת במבנים של צדק והנהגה ישרה, וההפטרה מוסיפה רובד נוסף: לצד השופט האנושי קיים השופט העליון - ה', שהוא גם דיין וגם מנחם. כשם שהמשפט בפרשה נועד לבנות חברה מתוקנת, כך גם הנחמה שבנבואה מכוונת לתיקון כולל - משפט שיש בו גם צדק וגם חמלה. רד"ק מדגיש כי הנחמה כאן משלבת צדק ורחמים, ובכך נוצרת זיקה עמוקה בין הפרשה להפטרתה.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
