אבל אעורר / אשכנז – הונגריה / מרדכי שוורץ-שמעון
מזרח אירופה - הונגריה - צ'כיה
להאזנה|
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה. וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ. וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע. וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה. לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָהוּ. הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ. וַתָּבֹא בַת שֶׁבֶע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ. וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי. וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ. וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא. וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים. וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא. וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל אַפָּיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי. כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ. וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא. אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה. כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם. |
|
הפטרת חיי שרה לקוחה מספר מלכים, כמו הפטרת פרשת וארא. הפטרה זו, מפתיחת הספר, עוסקת בימיו האחרונים של דוד, במרד אדוניה ובמינוי היורש. בפתח הסיפור עבדיו של דוד הזקן שוכרים עבורו סוכנת שתסייע לו. בנו מאשתו חגית, אדוניה, מבקש למלוך במקומו, ממנה משמר ומגייס את שר הצבא יואב בן צרויה ואביתר הכהן לתמיכתו. נתן הנביא פונה לבת שבע ומשדל אותה להזכיר לפני בעלה דוד את הבטחתו כי שלמה, בנם, יהיה יורשו. נתן מתחייב להגיע במהלך השיחה ולחזק את דבריה. כך אכן קורה, ובמהלך שיחתם רומז נתן לדוד כי היעדר הודעה ברורה מטעמו על יורשו הביאה למרד אדוניה. דוד נשבע ששלמה יירש את מלכותו, ובת שבע משתחווה לפניו ומהללת אותו. הקשר המיידי בין הפרשה להפטרה הוא לשוני: בשתיהן מופיע הביטוי "בא בימים" במשמעות של זקנה. בפרשה מדובר על גדולתו של אברהם, המבורך בכול, ואילו בהפטרה מדובר על חולשתו הפיזית של דוד. ברמה התוכנית עוסקות הפרשה וההפטרה בשאלת ההמשכיות של אדם שפתח שושלת חדשה – אברהם העברי המבקש לעסוק בהמשכיות של בנו הנבחר באמצעות שידוך אישה מתאימה, ודוד מקים המלכות מבית יהודה, הנדרש לדאוג למינוי היורש הראוי. עם זאת, יש הבדל ניכר בין הדמויות: אברהם פועל באקטיביות, מורה לעבדו בפרוטרוט כיצד לפעול ואיזו אישה להביא ליצחק. גם העבד עצמו קובע מבחן ברור כדי למצוא את האישה המיועדת. לעומתו, דוד מצטייר כדמות פסיבית יותר בתחילת הסיפור – עבדיו דואגים למצבו, ונתן הנביא ובת שבע הם המיידעים אותו ומחוללים את פעולתו ומניעים אותו להישבע ששלמה יירש אותו. אמנם, בהמשך הסיפור (שאינו כלול בהפטרה), דוד פועל בנחרצות ומורה לבכירי ממלכתו הנאמנים המליך את שלמה מידית, מה שמרמז על שליטה וחזון ברורים. ייתכן שעל מנת להציג מסגרת סיפורית שלמה יותר, נוסף במסורת התימנים השאמים פסוק מו להפטרה, שבו מסופר כי שלמה ישב על כיסא המלכות. תיחומה המקובל של ההפטרה עשוי להדגיש את ההקבלה למצבו של אברהם בבואו להשיא את יצחק – מציאות של חוסר ודאות ואי־בהירות לגבי העתיד ("אולי לא תאבה האישה?"), אך עם זאת, נחישות ומחויבות להבטחת ההמשכיות. תיאור זה מתאים גם לדוד: זהות יורשו אינה ודאית, אחד מבניו ממליך את עצמו, ובני הממלכה חלוקים בדעותיהם, אך גם כאן מחויבותו של דוד להמשכיות הראויה ברורה ובלתי מוטלת בספק. |
| כותר |
הפטרת חיי שרה: והמלך דוד זקן / ישראל – ליטאים / נח מדלסי |
|---|---|
| מסורת |
אשכנז - מזרח אירופה |
| לחן ממסורת |
הפטרת חיי שרה: והמלך דוד זקן / ישראל – ליטאים |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
שבת |
| מועד התפילה |
שחרית |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
| דירוג ביצוע |
1 |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
אודות
-
הפטרת חיי שרה לקוחה מספר מלכים, כמו הפטרת פרשת וארא. הפטרה זו, מפתיחת הספר, עוסקת בימיו האחרונים של דוד, במרד אדוניה ובמינוי היורש.
בפתח הסיפור עבדיו של דוד הזקן שוכרים עבורו סוכנת שתסייע לו. בנו מאשתו חגית, אדוניה, מבקש למלוך במקומו, ממנה משמר ומגייס את שר הצבא יואב בן צרויה ואביתר הכהן לתמיכתו. נתן הנביא פונה לבת שבע ומשדל אותה להזכיר לפני בעלה דוד את הבטחתו כי שלמה, בנם, יהיה יורשו. נתן מתחייב להגיע במהלך השיחה ולחזק את דבריה. כך אכן קורה, ובמהלך שיחתם רומז נתן לדוד כי היעדר הודעה ברורה מטעמו על יורשו הביאה למרד אדוניה. דוד נשבע ששלמה יירש את מלכותו, ובת שבע משתחווה לפניו ומהללת אותו.
הקשר המיידי בין הפרשה להפטרה הוא לשוני: בשתיהן מופיע הביטוי "בא בימים" במשמעות של זקנה. בפרשה מדובר על גדולתו של אברהם, המבורך בכול, ואילו בהפטרה מדובר על חולשתו הפיזית של דוד. ברמה התוכנית עוסקות הפרשה וההפטרה בשאלת ההמשכיות של אדם שפתח שושלת חדשה - אברהם העברי המבקש לעסוק בהמשכיות של בנו הנבחר באמצעות שידוך אישה מתאימה, ודוד מקים המלכות מבית יהודה, הנדרש לדאוג למינוי היורש הראוי.
עם זאת, יש הבדל ניכר בין הדמויות: אברהם פועל באקטיביות, מורה לעבדו בפרוטרוט כיצד לפעול ואיזו אישה להביא ליצחק. גם העבד עצמו קובע מבחן ברור כדי למצוא את האישה המיועדת. לעומתו, דוד מצטייר כדמות פסיבית יותר בתחילת הסיפור - עבדיו דואגים למצבו, ונתן הנביא ובת שבע הם המיידעים אותו ומחוללים את פעולתו ומניעים אותו להישבע ששלמה יירש אותו. אמנם, בהמשך הסיפור (שאינו כלול בהפטרה), דוד פועל בנחרצות ומורה לבכירי ממלכתו הנאמנים המליך את שלמה מידית, מה שמרמז על שליטה וחזון ברורים. ייתכן שעל מנת להציג מסגרת סיפורית שלמה יותר, נוסף במסורת התימנים השאמים פסוק מו להפטרה, שבו מסופר כי שלמה ישב על כיסא המלכות.
תיחומה המקובל של ההפטרה עשוי להדגיש את ההקבלה למצבו של אברהם בבואו להשיא את יצחק - מציאות של חוסר ודאות ואי־בהירות לגבי העתיד ("אולי לא תאבה האישה?"), אך עם זאת, נחישות ומחויבות להבטחת ההמשכיות. תיאור זה מתאים גם לדוד: זהות יורשו אינה ודאית, אחד מבניו ממליך את עצמו, ובני הממלכה חלוקים בדעותיהם, אך גם כאן מחויבותו של דוד להמשכיות הראויה ברורה ובלתי מוטלת בספק.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
